בעת שרכב התובע על אופניו, רכב שעבר במקום פגע בו, בתאונת "פגע וברח". כתוצאה מן התאונה נפגע התובע בכל חלקי גופו ובעיקר בראשו. הנתבעת 1, (קרנית) נתבעה בהיותה גוף סטטוטורי אשר הוקם במטרה לפצות נפגעי תאונות דרכים בנסיבות כגון דא. לאחר דיון הוכחות ראשון נעתר בית המשפט להגשת כתב תביעה מתוקן, בהתאם לעתירת התובע להוספת הנתבע 2 לכתב התביעה, בהיותו נהג מונית שהיה עד לתאונה ודיווח למד"א וכמי שלטענת התובע היה ככל הנראה הנהג אשר פגע בתובע. בנסיבות האמורות נוספה הנתבעת 3 כמבטחת רכבו של הנתבע 2. הנתבעת 1 הכחישה חבותה עת טענה כי גרסתו של התובע חסרה פרטים ועל כן לא ניתן לקבוע כי כלל היה רכב מעורב בתאונה. לחילופין, טוענת הנתבעת 1 כי גרסתו של הנתבע 2 אינה אמינה ועל כן יש לקבוע כי הוא נהג ברכב שפגע בתובע ועל כן דין התביעה נגדה, להידחות. הנתבעים 2-3 הכחישו חבותם בטענה כי התובע כלל לא הוכיח כי נפגע על ידי רכב כלל, על ידי רכבו של הנתבע 2 בפרט ועל כן דין התביעה בכללותה להידחות משלא הוכח כי ארעה תאונת דרכים כמשמעה בסעיף 1 לחוק . לאור כפירתה של הנתבעת 1 בחבות, פוצל הדיון בשאלת החבות תחילה. כאמור לעיל, במהלך דיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 27/2/12, העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת 1, העיד נהג המונית מר אמנון סופר ( לימים נתבע 2 ) כעד בתיק ובמהלך דיון ההוכחות הנוסף שהתקיים ביום 6/1/13 , נחקר התובע וכן הנתבע 2. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת. דיון אין חולק כי בענייננו מדובר בגרסת התובע כעדות בעל דין יחידה, שכן לא הובאו עדים נוספים מטעם מי מהצדדים לתמיכה בין אם בגרסת התובע ובין אם בגרסת הנתבע 2. ככלל על שכמו של התובע מוטל נטל השכנוע להטות את כפות המאזניים לטובתו, שהרי מידת ההוכחה במשפט אזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות לכל הפחות כדי - 51% ובעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי אשר יש להעניק להן, גרסה אחת מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. בנסיבות הנטענות יש איפוא לבחון שתי שאלות. ראשית האם הרים כלל התובע את נטל הראיה להוכחת נסיבות התאונה כנטען על ידו המהוות "תאונת דרכים" כלשון סעיף 1 לחוק, שאם לא כן תידחה התובענה כנגד הנתבעים. שנית וככל שתהא התשובה חיובית, האם הנתבע 2 הוא שפגע בתובע, אזי יחובו הנתבעים 2ו-3 בנזק אשר נגרם לתובע או שמא זהות הנהג הפוגע נותרה עלומה , אזי תחוב הנתבעת 1, על פי דין . מן הכלל אל הפרט - התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית בנוגע לנסיבות התאונה, כדלקמן: "אני נפגעתי בתאונת דרכים ביום 15/6/08, בתאונת פגע וברח בעת שרכבתי על אופניים ורכב שעבר במקום פגע בי. ביום התאונה בשעות הבוקר המאוחרות כמדומני, רכבתי על אופניי ברח' האיילה בשכונת נאות אשקלון באשקלון. התאונה אירעה עת רכב שהגיח כנראה מתוך חנייה של בניין לא הבחין בי רוכב בכביש, פגע בי והעיף אותי מס' מטרים. אציין כי לא הבחנתי ברכב הפוגע אך שמעתי את רעש המנוע מתקרב אלי כשבריר שנייה לפני הפגיעה בי". בחקירתו הנגדית מיום 27/2/12, חזר ואישר התובע כי לא ראה רכב ורק אחרי זמן מסוים בבית החולים, נזכר כי שמע רעש של רכב (עמ' 5 ש' 24), ובהמשך נשאל "ואז ההנחה שלך שהאוטו פגע בך בגלל זה נכון? ת. לא בגלל זה, לפני שהגעתי לצומת שמעתי רעש של אוטו, עברתי את הצומת אז כנראה הוא פגע בי בצומת." (עמ' 6 ש' 1) בהמשך נשאל התובע "קיימת אפשרות שאתה לא זוכר את הדברים עד הסוף נכון? ת. נכון." (עמ' 8 ש' 6) בחקירה הנגדית מיום 6/1/13 העיד התובע, בין היתר "ש. לפי מה שאתה יודע, שאתה עומד על דוכן העדים, אתה לא יודע מי פגע בך? ת. ברור שאני לא יודע. באמת אני לא יודע. גם ככה טענתי כל הזמן. עד היום אני לא יודע, לא ראיתי את הרכב, לא ראיתי כלום. ש. אתה זוכר שאחרי שנפלת, בתאונה, הגיע אליך אמבולנס? ת. כן. הגיע אמבולנס, לא רציתי להתפנות. בגלל האופניים......ש. אמרת להם שרכב פגע בך. ת. לא זוכר. " (עמ' 19) מדו"ח מד"א ( סומן ת/3 ) עולה כי הדיווח הראשוני לגורם האירוע הינו "נפילה מאופניים", התובע פונה כשהוא בהכרה מלאה, נושם ועם דופק סדיר. בפירוט הסיבה לתאונה ובהערות נרשם: "הנ"ל רוכב אופניים שנפל לא ברור מאיזו סיבה. נחבל בראש עם דימום באוזן שמאל. התנגד לפינוי וקיבוע עקב חשש לאופניים . לאחר הסבר הסכים לפינוי". האפשרות כי התובע נפגע בתאונת דרכים בה מעורב כלי רכב, לא צוינה כלל בדו"ח, על אף שהתובע היה בהכרה מלאה ואף ניהל דו שיח עם נציגי מד"א עובר לפינויו מהמקום וכך יש להניח אף במהלך הפינוי באמבולנס. לראשונה בחדר המיון, נזכר התובע לטענתו כי שמע רעש של רכב חולף לידו ועל כן הגיע למסקנה כי הוא נפל בשל פגיעה מרכב. במכתב שחרור מחדר מיון (נספח ג' לתצהיר התובע) נרשם בתלונה העיקרית "העברה מבי"ח ברזילי לאחר ת"ד כרוכב אופניים וחבלת ראש." בתיאור המחלה הנוכחית, צוין בין היתר: "היום לדבריו כאשר רכב על אופניו חבוש קסדה, נפגע ע"י רכב נוסע ונחבל בכל גופו. אינו זוכר את פרטי האירוע ולדבריו חזר להכרתו רק בבי"ח ברזילי. במיון ברזילי היה בהכרה מלאה, יציב המודינמית ונשימתית וללא סמני חסר נוירולוגי". מגרסתו של התובע לא ניתן לקבוע כי נסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים כחוק, שכן טענתו כי נפגע ע"י רכב אינה נתמכת בראיה בעלת משקל של ממש. התובע חזר והצהיר כי לא ראה רכב שהיה סמוך לו, הוא אינו זוכר את שארע, אינו זוכר את שמסר לאנשי מד"א אשר הגיעו לפנותו לבית החולים, אך מנגד זכור לו כי סרב להתפנות מחשש לאופניו , עובדה שיש בה לעורר תמיהה באשר לכנות גרסתו כי אינו זוכר את פרטי התאונה. כמו-כן, תמוה כי נרשם מפיו בחדר המיון כי שב להכרתו אך בבית החולים, טענה אשר אינה עולה בקנה אחד עם רישום דו"ח הפינוי כפי שצוין לעיל, לפיו קוימה שיחה עם אנשי מד"א. זאת ועוד, העובדה כי התובע, שמע רכב, אין בה כדי להוכיח כי נפגע מרכב, שהרי התובע נסע בכביש עירוני ועל כן אין לשלול אפשרות סבירה כי היו כלי רכב נוספים בסביבה הקרובה , אותם שמע התובע. למעשה מחקירתו כפי שצוין בסעיף 17 לעיל, עולה כי אין לטענת התובע כל ידיעה של ממש ביחס לנסיבות נפילתו מאופניו פרט לטענתו כי דבר מה פגע בו והפילו מאופניו, עת טענתו כי נפגע מרכב , בין אם רכב חולף ובין אם רכב אשר יצא מחניה, אינה אלא השערה בלבד, אשר לאור האמור לעיל יש קושי ליתן בה אמון ואף לא נמצא לה חיזוק של ממש בחומר הראיות, אף לא בעדות הנתבע 2 , כפי שיפורט להלן. הנתבע 2, אשר תחילה זומן כעד מטעם הנתבעת 1 העיד ביום 27/2/12 בנוגע לנסיבות התאונה, כדלקמן: "אני נהג מונית באשקלון, עברתי עם נוסעים תוך כדי מהלך עבודה, ראיתי את המקרה שהוא היה רכוב על אופניים, התובע....הוא נפל עם הראש לכיוון המדרכה לאיזה אבן ואז התקשרתי למד"א להודיע על המקרה. כשהוא נחבל ירד לו דם מהראש, נאלצתי להתקשר כי אני לא יכולתי לעזור לו. לא עצרתי כי כנראה נסעתי בכביש ראשי מקביל ואז ראיתי אותו, לא נסעתי באותו כביש שהוא נסע בו, לא יכולתי להיחלץ לעזור לו, המשכתי בנסיעה היו לי נוסעים ברכב. יש דרך בן גוריון באשקלון ויש דרך האיילה והם מקבילים אחד לשני. שני כבישים מקבילים נפרדים." (פרוטוקול, עמ' 9, ש' 6) ובהמשך העיד "ראיתי אותו נתקל בגלגל הקדמי של האופניים ועף קדימה ככל הנראה לאיזה אבן או מדרכה ונפל על הראש" (שם, עמ' 9, ש' 16). בתצהיר עדותו הראשית שהוגש לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן, הצהיר הנתבע 2 "לא עצרתי את נסיעתי מאחר ונסעתי בכביש ראשי במקביל לכיוון נסיעתו של הרוכב וברכבי היו נוסעים. אני בטוח היום שהאירוע היה ברחוב האיילה והמרחק ממני לרוכב היה בין 70 ל-100 מטר. עובדה שבתמליל הדיווח למד"א ציינתי רחוב זה בזמן אמת ולא ברור לי מדוע ניסה ב"כ התובע להכשיל אותי על ידי זה שטען כי האירוע היה בשד' בן גוריון למרות שידע מהתמליל מד"א כי דיווחתי על רחוב איילה. בעת שנפל לא ראיתי שום רכב לידו ואני בטוח שנפל ולפי צורת נפילתו - שהוא עף קדימה אני מסיק שאופניו נתקלו בדבר מה." העד נשאל בחקירתו, ארוכות לגבי הרחוב בו נסע ועומת עם העובדה שרחוב בן גוריון ורחוב האיילה אינם קרובים מספיק, כדי שיוכל לראות את התובע נופל. בדיון מיום 6/1/13, הסביר הנתבע כי לאחר הדיון הראשון ניגש למקום התאונה על מנת להיזכר באופן נסיעתו המדויק, אז נזכר כי נסע ברחוב האיילה ממערב למזרח. מלבד השוני בעניין שם הרחוב בו נסע העד, הרי שלא נמצאו סתירות של ממש לעניין נסיבות התרחשות התאונה, כיוון נסיעתו ונסיעת התובע ומיקום פציעתו של התובע, דבר שיש בו לחזק את גרסתו. שיניי גרסה קלים כגון מס' הבית מולו ארעה התאונה ומרחק נסיעתו בעקבות התובע ובעת שחלף על פניו, אינם בלתי סבירים לאור חלוף הזמן ממועד קרות התאונה ועד למועד עדותו. בעניין זה, איני מקבל את עמדת ב"כ התובע בסעיף 35 לסיכומיו, וכן לא היה מקום להעלות במסגרת הסיכומים עתירה לביקור במקום. התובע מבקש לרכוש סיוע לגרסתו באמצעות ביסוס סתירות בגרסת הנתבע 2, בטענה כי הוא זה אשר פגע בתובע ואף עצר את רכבו בקרות התאונה , אך נמנע מהושטת סיוע פרט לדיווח למד"א ונמלט מהמקום. סבורני כי לצורך ביסוס טענות כה חמורות, אין די בהעלאת השערות בלבד כגון דא ואף לא בקיום סתירות או אי דיוקים כנטען מחקירתו אשר כאמור, אין לשלול לתלותם בחלוף הזמן. זאת ועוד, העובדה כי הנתבע 2 דיווח למד"א, תוך ציון מספר הטלפון שלו, יש בה כדי להצביע על כך כי כעובר אורח, ומתוך אזרחות טובה נהג כמצופה ודיווח, ללא חשש כי יואשם במעורבות בתאונה, שהרי אם היה מעורב בתאונה, הסבירות כי היה מדווח למד"א הינה נמוכה ביותר. כמו כן, העובדה כי עיסוקו של הנתבע 2 , נהג מונית, לא זכר במדויק את הרחוב בו נסע, ותחילה העיד כי נסע ברחוב בן גוריון ובהמשך העיד כי נסע ברחוב האיילה, אין בה די כדי להפוך את הקערה על פיה שכן, מצילום תוואי הדרך שהוגש וסומן נ/1 , אין חולק כי מדובר ברחובות סמוכים, על כן לא מן הנמנע כי הבלבול נוצר מעיסוקו כאמור, כך שהנתבע 2 אשר נוסע מידי יום ביומו מס' פעמים רב ברחובות עירו וכך אף לאחר מועד האירוע ולפיכך נדרש לריענון זכרונו כפי שנעשה לאחר הדיון הראשון ועובר למועד הדיון השני. כך כדבריו: " אני מבצע כל כך הרבה נסיעות , עשיתי שחזור בעקבות הפנייה של ב"כ הנתבעת 1 " ( שם, בעמ' 34, שו' 21). בנסיבות האמורות, מצאתי ליתן אמון בגרסת הנתבע 2 לפיה לא פגע בתובע ולמעשה לא היה כל רכב בסמוך לתובע בקרות נפילתו, כפי שצוין בסעיף 22 לעיל. סוף דבר מכל האמור לעיל התוצאה היא כי לא עלה בידי התובע להטות את מאזן ההסתברות כנדרש להוכחת גרסתו כי נפילתו מאופניו ארעה כתוצאה מפגיעת רכב ולפיכך הנני קובע כי אין הנפילה כאמור בגדר "תאונת דרכים" כלשון סעיף 1 לחוק. אשר על כן דין התביעה להידחות כנגד כלל הנתבעים. לאור התוצאה, יישא התובע בהוצאות הנתבעים לרבות שכר עדים כפי שנפסק וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל, כדלהלן: הנתבעת 1, בסך 3,000 ₪, הנתבעים 2 ו-3 בסך 2,000 ₪ , בהינתן כי צורפו בשלב מאוחר בהליך. זכות ערעור בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין. משפט תעבורהאופנייםתאונת דרכיםתאונת אופנייםתאונת פגע וברח / הפקרה