הנתבע הגיש לתיק מסמך באנגלית אשר בכותרתו רשום: "CERTIFICATE OF DISCHARGE" אשר ניתן ביום 29.4.2010 על ידי THE HIGH COURT OF JUSTICE IN BANKRUPTCY" ". לטענת הנתבע' המדובר בהפטר אשר ניתן לו באנגליה בגין כל החובות אשר נצברו לחובתו, ובכלל זה חובותיו במדינת ישראל וכן גם החוב מושא תיק זה. יצויין כי המסמך אשר הוגש אינו במקור. המדובר בהעתק שאינו מאושר ונסרק לתיק בית המשפט, כאמור, על ידי עו"ד ארז, בשמו של הנתבע. מאותו מסמך עולה כי לכאורה, ניתן בעניינו של הנתבע, פסק דין באנגליה (להלן: "פסק חוץ"). ויודגש, עד לדיון שהתקיים ביום 6.10.13, חרף ההליכים הרבים בהתקיימו בתיק, לא הזכיר הנתבע ולו במילה, את הליכי פשיטת הרגל אשר מתנהלים באנגליה. גם בכתב ההגנה לא הזכיר הנתבע כלל את הדבר ולא העלה כל טענה ביחס לכך, אף כי מדובר, לכאורה, בטענת הגנה בעלת חשיבות. המסגרת הנורמטיבית פסק חוץ אשר ניתן במדינה זרה אינו ניתן לאכיפה במדינת ישראל, אלא באמצעות חוק לאכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק אכיפת פסקי חוץ"). "עניינו של ערעור זה היא שאלת תוקפו בישראל של צו ההפטר שניתן במדינת ניו-ג'רסי שבארצות-הברית, ואם ניתן לאכוף את הצו או להכיר בו על-פי חוק אכיפת פסקי-חוץ. מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ. שאם לא כן, גם אם ניתן פסק החוץ על-ידי בית-המשפט המוסמך הזר, וגם אם זה פעל על-פי כל כללי הדין המהותי וסדרי הדין, לא יהיה ניתן לאכיפה בישראל. היטיב לתאר זאת השופט מ' חשין בע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם [1], בעמ' 569: "פסק-דין שניתן במדינה חוצה-לישראל אינו בן-פועל בתוככי ישראל משל היה פסק-דין שנתן בית-משפט בישראל. רשויות ההוצאה לפועל לא תאכופנה אותו, ורשם המקרקעין לא יכיר בו ולא ירשום אותו במרשם המקרקעין. לעשותו בן-פועל בישראל, שומה על המעוניין בדבר להריק אותו פסק-דין מכלי-אל-כלי, משיטת המשפט הזרה אל משפט ישראל, ועל דרך זה לעשותו אבר במשפט ישראל. ההרקה מכלי-אל-כלי עושים אותה בתי המשפט, ולעניין זה משמש אותנו חוק אכיפת פסקי-חוץ". (ע"א 4003/99 בן ציון קוז'וך נ איתן ליאל, פ"ד נה (3), 444, וראו גם ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 וכן ע"א 935/00 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3)1). סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי-חוץ קובע את המסלול לאכוף פסק חוץ: "3. בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן." סעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ מתייחס להכרה בפסק חוץ: "11.(א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: (1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ; (2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג; (3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל; (4) נתמלאו בו תנאי ההסכם. (ב) אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן." פרק כ"ו לתקנות סד"א, מסדיר את כל הקשור באכיפת פסקי חוץ. המבקש הכרה או אכיפה צריך להגיש בקשה מפורשת, לאכוף או להכיר בפסק החוץ, הבקשה צריכה לעמוד בתנאים המופיעים בתקנות: 352. בפרק זה, "החוק" — חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958. 353. בקשה להכריז על פסק-חוץ — לרבות פסק-חוץ זמני וצו ביניים בעניני מזונות — כפסק אכיף, תוגש בכתב ויפורשו בה שמו ומענו של בית המשפט שנתן את פסק-החוץ ותאריך הפסק. 354. לבקשה יצורפו — (1) העתק מפסק-החוץ שאישרה רשות מוסמכת של המדינה שבה ניתן; (2) תצהיר לאישור העובדות המוכיחות את קיומם של כל אחד מהתנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק. 355. המבקש יגיש לבית המשפט, לפי דרישתו, תרגום פסק-החוץ לשפה העברית שאישרו נציג דיפלומטי או קונסולרי של ישראל המשמש בתפקידו במדינת הפסק, או של מדינת הפסק המשמש בתפקידו בישראל, או שאושר בדרך אחרת להנחת דעתו של בית המשפט או הרשם." בקשה שכזו לא הוגשה על ידי הנתבע. הנתבע הסתפק במשלוח פסק החוץ על ידי ב"כ, אשר כפי שעולה מהודעותיו ומהודעותיה, אינה מייצגת אותו עוד, ובהמשך, לאחר שנטען כי לא צירף תצהיר לבקשתו, צירף מסמך ערוך כתצהיר אך אינו מאומת על ידי עו"ד. התצהיר אף אינו מתייחס לסוגיית הדין הזר ולא צורפה כל חוות דעת בנושא. לעניין זה, יפים דבריו של כב' הש' סטרשנוב, בהליך בבית המשפט המחוזי, בעניינו של קוז'וך במסגרת ה"פ 200334/98 (ניתן ביום 4.5.99): "צירופו של צו ההפטר לתיק המסמכים שהוגש לביהמ"ש השלום, כנייר אין לו הופכין, מבלי להתייחס ולו ברמז לקיומו של הצו במהלך טיעונים - הן בביהמ"ש השלום והן בערעור לביהמ"ש המחוזי - חסר כל נפקות בעיני, ואין המבקש יכול לסמוך עליו עתה. ממילא, לא מצאתי כל "סיבות מיוחדות המצדיקות את האיחור, כאמור בסיפא לסעיף 5 לחוק, למעט הרצון להעלים את קיומו של פסק-החוץ מבתי המשפט השונים או להתעלם ממנו" (שם בעמ' 1) בקשתו של הנתבע, כעת, היא במהותה בקשה להכרה בפסק החוץ. פסק החוץ אליו מכוון הנתבע הינו ההפטר אשר ניתן לו במסגרת הליכי פשיטת רגל בבית הדין הגבוה לצדק באנגליה בגין חובותיו באנגליה. סעיף 11(א)(1) הקובע את התנאים להכרה ישירה בפסק חוץ, מתייחס לחובת קיום הסכם עם מדינת החוץ, ובמקרה שלנו תנאי זה מתקיים שכן נכון למועד זה ידוע כי קיימת אמנה להכרה בפסקי חוץ עם ארבע מדינות בלבד בהן גרמניה (תקנות אכיפת פסקי חוץ אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, תשמ"א-1981), אוסטריה, ספרד ובריטניה. עם זאת, הכרה ישירה לא אפשרית במקרה שלנו זאת לאור העובדה שבהתאם ללשון האמנה בין ישראל לאנגליה, ה"אמנה שבין ממשלת ישראל ובין הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" שנחתמה ביום 28.10.70 (להלן: "האמנה"), קיימת החרגה של ענייני פשיטת רגל. אולם אין בהחרגה זו כדי לשלול הכרה עקיפה לפי סעיף 11 (ב) לחוק, באופן אגבי, כך שההכרה תחול ביחסים שבין הצדדים לתיק בלבד. "אך אין הוא מאפשר הכרה ישירה. לכן, הכרזת פשיטת רגל על ידי בית משפט זר, אף אם אין מחלוקת בדבר סמכותו, אינה יכולה להביא, כשלעצמה, להכרזתו של החייב בפשיטת רגל בישראל." (שלמה לוין, אשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית (תש"ע-2010) 414). המבחן להכרה בפסק החוץ מכוחו של סעיף 11(ב) הוא מבחן "מן הדין ומן הצדק". במקרה שלנו, גם אם אתעלם מכך שכלל לא הוגשה בקשה מצדו של הנתבע, מכך שלא הוגש תצהיר הנותן טעם להתנהלותו מעוררת התהיות כמפורט לעיל וכי גם כאשר הוגש תצהיר, לא אומת התצהיר על ידי עו"ד אלא הוגש סתם כך ובלא שהוגשה כל חוות דעת בעניין הדין הזר, עדיין בחינת נסיבות המקרה, במשקפי "הדין והצדק", מובילה למסקנה כי אין כל הצדקה בהכרה עקיפה וזאת מהטעמים הבאים: החוב בגינו הוגשה התביעה הינו חוב כאן ולא באנגליה מדינת המקור בו ניתן הפטר. לא הוגשה כל ראיה כי החוב כאן היה לנגד עיני בית המשפט / הנאמן באנגליה. יתרה מכך, גם לגרסת הנתבע עצמו החוב מושא תיק זה לא היה בפני הנאמן באנגליה שהרי לטענתו, לא היה מודע לתביעה במועד בו התנהלו ההליכים לקבלת ההפטר (סעיף 8 בתשובה לתגובה לבקשה). כלומר, אין חולק כי חוב זה הנדון כאן לא היה לנגד עיני הנאמן באנגליה או בפני בית המשפט שנתן את ההפטר. התובעת טענה כי הנתבע ידע על קיומו של החוב משך שנים טרם הגשת התביעה אך התחמק מתשלום החוב, הנתבע מכחיש מכל וכל טענה זו. הנתבע, אשר ניהל את עסקיו בארץ טרם עזב עם משפחתו לאנגליה, לא טען כי פרסם בעיתונות המקומית דבר על הליכים המתקיימים למתן הפטר בגין חובותיו. על פי טענות התובעת, קודם שעזב הנתבע את המדינה, התנהלו כנגדו הליכים לגביית חובות שונים. כך, בין היתר, טוענת התובעת כי קיבלה מן הנתבע שיקים אשר סורבו מחמת העדר כיסוי ולעניין זה בוודאי היה הנתבע צריך להיות מודע. התנהלות הנתבע לאורך ההליך המשפטי והעלאת הטענה בדבר הפטר כעת, מצביעה על חוסר תום לב מצד הנתבע בניהול ההליך. הנתבע הגיש כתב הגנה עוד ביום 4.11.12, כאשר מן המסמך אשר הוגש על ידי הנתבע עולה כי ההפטר ניתן לו כשנתיים וחצי קודם לכן. הנתבע נמנע מלטעון דבר ביחס לכך וההליך התנהלו משך שנתיים וחצי מבלי שקיומו של אותו פסק חוץ היה ידוע לתובעת או לבית המשפט. הנתבע שב וטען כנגד צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר הוצא כנגדו. לאורך כל ההליך הוא מעלה טענות כנגד בית המשפט וכנגד התובעת אך את פסק החוץ שומר הוא לעצמו, עד למועד שבו בחר להגישו לתיק בית המשפט. התנהגותו זו של הנתבע עולה כדי זלזול בבית המשפט ובתובעת. אם אכן סבר הנתבע כי אין לנהל נגדו הליך בשל ההפטר שקיבל בגין חובותיו בבית המשפט באנגליה, מדוע לא הועלתה הטענה קודם לכן? ד. הנתבע לא העלה טענתו להפטר במסגרת כתב הגנתו ואף לא בכל הזדמנות אחרת מאז הוגשה התביעה ועד היום. לעניין זה נדרש גם בית המשפט בעניינו של קוז'ון (לעיל) ומילותיו, דומה כי יפות גם לענייננו: "1. המרב שהמערער יכול לטעון (בלי שאני מקבל את עמדתו) הוא שההפטר שניתן בשנת 1992 במדינת ניו-ג'רסי דינו כדין הפטר ישראלי; מכוח סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 רשאי החייב בהליך "ישראלי" שניתן לו הפטר "לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר". המדובר בטענת הגנה - כמוה כטענת פירעון - שיש להעלותה ככזו בגדר התובענה שהוגשה נגד החייב-הנתבע, ולא - כפי שהמערער טוען - במניעה להוציא לפועל את פסק-הדין. אכן, באי-העלאתה של הטענה בכתב-ההגנה אין כדי לפגוע בנושים, שכל כולו של ההפטר לא נועד אלא לטובתו של החייב, שהדין מאפשר לו מכוחו לפתוח דף חדש בחייו; בדין האנגלי הקודם אפילו נקבע - באותה רוח - שכוחו של החייב עמו לעשות התחייבות בת-תוקף לשלם חוב שניתן עליו הפטר: Wild v. Tucker (1914) [3], לפיכך הוא רשאי גם לוותר על טענת ההפטר או שלא לטעון אותה. 2. במקרה שלפנינו אירעה עילת התביעה לפני שהמערער הופטר, אך הוא לא העלה את קיומו כטענת הגנה, לפיכך הוא החמיץ את המועד להעלאתו." (שם בעמ' 452). ראו גם שלמה לוין, אשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית,(תש"ע-2010) 417: "אם הוגשה תביעה כספית בארץ לגבי חוב שנכלל בגדר הפטר שניתן בחו"ל, חובה על החייב להעלות במסגרת הגנתו את הטענה כי פטור הוא מתשלום החוב. אם לא טען את הטענה בכתב ההגנה הוא ייחשב כמוותר עליה ולא יוכל להעלותה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו בארץ" גם בענייננו, משלא הועלתה הטענה בכתב ההגנה ואף לא בכל מועד אחר בסמוך לכך, אחר הנתבע את המועד להעלות טענתו כי פטור הוא מתשלום החוב. לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי טיעון שיש בו כדי לעמוד במבחן "הדין והצדק" להכרה אגבית בהפטרו של הנתבע. כעת, לבקשת התובעת, אשר עתרה למתן פסק דין, הן לאור אי-התייצבות הנתבע לדיון בעניינו והן לאור העובדה שהנתבע לא השלים ההליכים המקדמיים, בניגוד לצווי בית המשפט ומשכך ובהתאם לתקנות, דין הגנתו להימחק. משני הטעמים האמורים, זכאית התובעת לפסק דין נגד הנתבע. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע בתשלום סכום התביעה 399,447.68 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה 14.3.11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, יישא הנתבע באגרות בית המשפט משוערכות מן המועד בו שולמו על ידי התובעת ועד למועד בו ישולמו על ידי הנתבע וכן בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ + מע"מ בגינו. הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הפטרפשיטת רגל