האם הנתבע לא שמר מרחק מרכב התובעת ופגע ברכב התובעת מאחור ?

האם הנתבע לא שמר מרחק מרכב התובעת ופגע ברכב התובעת מאחור, או שמא הנהגת ברכבה של התובעת סטתה למסלולו של הנתבע, בלמה, ואז פגע בה הנתבע. לאחר שמיעת עדויות הנהגים, ולאחר שהנהגים הדגימו לפני את קרות התאונה וכן מתוך עיון במסמכים, אני קובעת כי התובעת הוכיחה, בהתאם לרף המוטל עליה במשפט אזרחי כי האחריות לתאונה היא של הנתבע והכל מהנימוקים הבאים: א. עדויות- עדותה של עדת התובעת, הגב' אור בהט- הורוביץ, הייתה מהימנה ועקבית ואני מעניקה משקל גבוה לעדות זו. בנוסף, מעבר להתרשמות זו, עדותה מהווה עדות אובייקטיבית חיצונית. עדת התביעה טענה לאורך כך החקירה שמדובר בנתיב נסיעה אחד לכל כיוון, כאשר היא נסעה מלפנים: "ש. מדובר בעליה לאוניברסיטת תל אביב אני בימני ואת בשמאלי. ת. ממש לא, זה כביש נתיב אחד לכל כיוון, אין שני נתיבים לכל כיוון. נתיב אחד לכל כיוון לחלוטין. ש. לאן החלקת. ת. בתוך הנתיב לא היתה החלקה משמעותית. ש. מה שהיה היו שני נתיבים, ואת היית בשמאלי. ההחלקה שלך היתה מהנתיב השמאלי לימני, נסעתי אחריך. ת. יש מפה ותסתכלו. התאונה היתה בכיכר מול שער 14, שער של הנדסה של אוניברסיטת תל אביב, אני נוסעת 4 פעמים בשבוע השנה." (ראה פרוטוקול עמ' 2 ש' 19-27). עדותה הייתה אמינה בעיני, היא היתה אסרטיבית, מהימנה ועל אף שהנתבע חקר אותה בצורה תקיפה, היא ענתה תשובות מדוייקות, אמינות ועקביות. בנוסף, בהגינותה טענה כי החליקה, איבדה שליטה מעט משום שהיה משהו על הכביש שגרם לה להחליק, אך ההחלקה לא היתה קשורה לתאונה כי אם בתוך הנתיב בו נסעה (ראה פרוטוקול עמ' 2 שו' 23-24). עדותו של הנתבע לעומת זאת, נסתרה, וניכר היה שהנתבע ניסה להתחמק משאלות מהותיות, והתמקד בשאלת הנזק, במקום בשאלת החבות (והדבר אומר דרשני) גם כאשר הוא חקר את נהגת התובעת וגם כאשר נחקר על ידי ב"כ התובעת, וזאת במקום להתמקד בשאלת החבות תחילה. הרי ידוע, במיוחד עבור הנתבע, שהינו עורך דין במקצועו, שהוא לא יחוב בשום נזק גם לא הקל ביותר, אם אינו אחראי לתאונה. כך לדוגמא כשנחקר ביחס לנזק שנגרם לשני הרכבים השיב: "ש. הטמבון השתחרר כתוצאה מהפגיעה במרכז הרכב. ת. בסדר. ... ש. נגרם לך נזק. ת. שום דבר, פגיעה קלה, שפשוף קל. ש. אפשר לקרוא לזה נזק. ת. תשמע, היה ויכוח עם הלקוחה שלך לגבי העוצמה, מבחינתי שפשוף זה לא נזק". (ראה פרוטוקול עמ' 5 ש' 10 - עמ' 6 שו' 3). גם ביחס למקום התאונה, העיד הנתבע באופן הבא: "ש. הרחוב המוביל לשער ההנדסה, רחוב ג'ורג' וייז, המדובר בנתיב 1 לכל כיוון. ת. אני מדבר על היציאה מרוקח. ש. רחוב ההנדסה, מדובר בנתיב אחד לכל כיוון. ת. כרגע לא מסתדר לי מה זה שער ההנדסה, לא יודע היכן זה יוצא. ש. רחוב ג'ורג' וייז. ת. לא אומר לי שום דבר. ש. אתה עובר שם. ת. לא יודע. ש. מציג לך תמונה- האם אתה מצליח לזהות. ת. מעיין ומשיב, לא מזהה את המקום, ממתי הצילום הזה?" (ראה פרוטוקול עמ' 5 ש' 16-23). ניכר היה שהנתבע מתחמק מהשאלות בחקירתו הנגדית. ויש בכך להצביע על אי האמינות שלו. כך גם כשנשאל בדבר כתובתו הרשומה במשרד הפנים השיב: "ש. מכיר את המכתבים. ת. לא. המכתבים לא הגיעו אלי. הכתובת הרשומה במשרד הפנים, לא בדקתי לאחרונה". ויודגש, בתיק זה בוטל פסק דין שניתן וזאת משטען הנתבע כי הכתובת דרך השרון 71 הוד השרון, היא כתובת הוריו ולא כתובתו הנוכחית. אך בחקירתו הנגדית אישר כי יתכן וזו כתובתו הרשומה במשרד הפנים. ודוק, אין מחלוקת כי במועד התאונה לא הוחלפו כתובות בין הנהגים, והכתובת שנמסרה לתובעת היא כתובת הנתבע לפי רישומי משרד הפנים. בנוסף, עדת התביעה טענה שהנתבע מסר לה מיד לאחר התאונה שאין לו ביטוח. הנתבע בחקירתו טען שלא היה כדבר הזה. הנתבע העיד שהיה לו אותה עת ביטוח צד ג'! אך העיד שמשום שהתביעה הוגשה לאחר זמן מה לא פנה לחברת הביטוח. וכן כי לא היה כלל נזק ואחריות ולכן לא פנה לחברת הביטוח. (ראה פרוטוקול עמ' 6 ש' 22-28). ראשית, לא צורפה כל ראיה המעידה כי לנתבע אכן היה במועד התאונה ביטוח כפי טענתו. הלכה היא כי הימנעות בעל דין מצירוף ראיה יכולה לשמש כנגדו. שנית, גם אם הדבר נכון ובמועד התאונה סבר שלא צפויה תביעה כנגדו על נזקים כלשהם ולכן לא הודיע על כך לחברת הביטוח, הרי שלאחר מכן, אפילו אם מדובר במועד מאוחר יותר, יכול היה לפנות לחברת הביטוח שלו, או להגיש בקשה לביהמ"ש שיאשר לו לשלוח לה הודעת צד ג'. ב. תמונות הנזק וההדגמה אותה ערכו העדים באולם בית המשפט- גם על פי בחינת הנזק אל מול גרסאות הצדדים, הנזק מתאים לגרסת נהגת התובעת ולא לגרסת הנתבע. על פי גרסתו האמורה של הנהג הנתבע, הפגיעה היתה בחלקו האחורי של הרכב בין המרכז לצידו השמאלי של הטמבון. אך מתמונות הנזק (ת/2) ניתן להבחין בנקל כי הנזק מעיד על תאונה של חזית- אחור, בצורה מושלמת, בכך מתחזקת גרסתה של נהגת התובעת. כאשר ב"כ התובעת בחקירתו של הנתבע טען בפני הנתבע שהפגיעה היא בעצם חזית- אחור, והשחרור של הטמבון בצד שמאל היא משום שהיתה פגיעה במרכז שגרמה לכך. לנתבע לא היה מה להשיב. (ראה פרוטוקול עמ' 5 ש' 6-11). בהנחה שהנתבע היה פוגע עם רכבו בחלקו השמאלי האחורי של רכב התובעת, הטמבון בצידו השמאלי היה אמור להיכנס פנימה אפילו אם מעט, בצורת מעיכה קלה, אך במקום זה ניתן לראות מהתמונות שעל גבי החלק של הטמבון שיצא ממקומו, אין שפשופים, אלא השפשופים הם יותר בחלקו המרכזי של הטמבון. הרכב נבדק על ידי שמאי כבר ביום 2.11.10. אני דוחה את טענות הנתבע שמשום שלא הודיעו לו על הנזק בזמן אמת מכאן שהוא אינו מכיר בנזק הזה, כי לא ראה שהוא קיים לאחר התאונה או לא החשיב אותו כנזק. (ראה פרוטוקול עמ' 6 ש' 29-32; עמ' 7 ש'1-10). ככל שרצה הנתבע להוכיח טענה מטענותיו, לעניין הנזק, מיקומו, היקפו, עלותו, רשאי היה לבקש לחקור את השמאי על פי תקנה 130א לתקסד"א. משלא עשה זאת, אני מקבלת את חוות הדעת השמאית מטעם התביעה. זאת ועוד, מכתבי הדרישה של התובעת, לרבות בדבר הכוונה להגיש כתב הגנה וחוות דעת שמאית, נשלחו לכתובתו הרשומה במשרד הפנים. הכתובת בה הוריו מתגוררים, על פי טענתו, זו אותה כתובת אליה נשלחו מספרי כתבי בי דין מטעם בית המשפט, והנתבע הוא שחתם על אישורי המסירה שם (ראה החלטות מיום 14.12.11; 5.3.12; 19.4.12 ואישורי המסירה הסרוקים בתיק בית המשפט). סוף דבר, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותו של הנתבע כפי עדותה של נהגת רכב התובעת. בהתאם אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 3,687 ₪ שסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.11.10 ועד ליום התשלום בפועל. אני דוחה את התביעה בראש נזק של ימי השבתה/ עמידה- מאחר שלטעמי רכיב זה לא הוכח. סך של 200 ₪ בגין הוצאות בטלת העדה שנפסקו בדיון. סך של 1,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סך של 355 ₪ בגין אגרת ביהמ"ש. אני פוטרת מתשלום יתרת האגרה. זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי, מחוז מרכז. פגיעת רכבמשפט תעבורהרכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותשמירת מרחקנזק לרכב