רכב התובע נפגע על ידי אלמוני שעה שעמד בחניה, מבלי שאותו פוגע השאיר את פרטיו. בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובע מר גורביץ, מוערכים הנזקים בדין תאונה זו בסך של 26,364 ₪ ובצירוף שכ"ט השמאי בסך של 1,597, סה"כ 27,943 ₪, כשהם משוערכים נכון למועד הגשת התביעה, סך של 28,802 ₪. בגין תאונה זו שילמה הנתבעת 1 לתובע ביום 2.5.11, סך של 18,458.64 ₪. תאונה שנייה מיום 18.6.10 ("התאונה השנייה"). התאונה ארעה בצומת רחובות העמלים והמפוח במפרץ חיפה, כאשר משאית מסוג מרצדס נהוגה על ידי מר מרקו לבנסון, אשר בוטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה על ידי הנתבעת 2, פגעה ברכב התובע, בו נהגה באותה העת בתו של התובע הגב' מירי כהן. לטענת התובע, נהג המשאית ביצע פניה תוך סטייה מנתיב נסיעתו תוך שהוא חוצה נתיב נסיעה נגדי, כתוצאה מכך נהדף רכב התובע, אל עבר רכב נוסף שעבר בצומת. בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם התובע מר גורביץ, מיום 1.7.10, נזקי רכב התובע מוערכים בסך של 96,484 ₪ בתוספת 20,000 ₪ דמי ירידת ערך ותוספת סך של 4,675 ₪ + מע"מ שכר טרחת השמאי ובסה"כ 127,924 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. כן עותר התובע לפיצוי בגין העדר הנאה מהשימוש ברכב בזמן ההשבתה, אי נוחות, הפסד זמן, טרדה, נסיעות וטלפונים המוערכים בסך כולל של 3,500 ₪. בהתאם להסכם המכר שצורף לעיוני (נ/3) רכב התובע נמכר ביום 8.7.10 ללא שבוצעו בו תיקונים, בסכום של 70,000 ₪, בעוד שבהתאם לתצהיר התובע ולעדותו הרכב נמכר בסך של 75,000 ₪ (ס' 19 לתצהיר התובע (ת/1); עדות התובע בעמ' 13 שורה 3 לפרוטוקול וכן עדות מר אלי כהנא בעמ' 21 שורה 15 לפרוטוקול). דרישת התובע מהנתבעת 2 לפיצוי נדחתה ופנייתו באמצעות סוכן הביטוח, לא נענתה אף היא ומכאן התביעה שבפני. לטענת התובע הנתבעות פעלו שלא כדין בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק חוזה הביטוח. אשר על כן טוען התובע כי על הנתבעות, כל אחת לפי חלקה היחסי, לפצותו בסך כולל של 160,300 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בגין נזקי שתי התאונות. לטענתו יש לחייב את הנתבעות בריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח. הנתבעת 1 מכחישה את חבותה לפיצוי בגין נזקי התאונה הראשונה, מעבר לאשר שולם לתובע על ידה ביום 20.5.11. לטענתה, הנזק מתאונה זו נבלע בנזק אשר נגרם לרכב התובע כתוצאה מהתאונה השנייה מיום 18.6.10. לטענתה נזקי התובע הנטענים מופרזים ומוגזמים לאין שיעור וכך אף שכר טרחת השמאי בו נשא התובע. לטענתה אין קשר בין התאונות לבין הנזק שנגרם לרכב התובע. לטענתה, התובע לא הודיע לה כלל אודות התאונות בהן היה מעורב. הנתבעת 1 טוענת כי התובע פנה אליה לראשונה רק מספר חודשים לאחר התאונות ולאחר שניסיונו לגבות נזקיו מהנתבעת 2 כשל. לטענת הנתבעת 1, מייד עם קבלת פניית התובע היא פנתה אליו בבקשה לבדוק את רכבו אלא שאז הסתבר כי התובע מכר את רכבו מבלי לתקנו ולא ניתן היה לבדוק את הרכב ובכך הפר התובע את הוראות פוליסת הביטוח והדין הכללי. כן לטענתה, התובע בחר להעלים מכתב תביעתו את העובדה כי מכר את רכבו בסך של 70,000 ₪. לטענתה של הנתבעת 1 גם לשיטתו של התובע נזקיו אינם עולים על סך של 15,868 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: ערך הרכב 202,272 ₪, בניכוי ערך השרידים בסך של 70,000 ₪ ובניכוי נזקי התאונה השנייה בסכום של 116,404 ₪. ולפיכך, לטענת הנתבעת 1 היא איננה חייבת לפצות את התובע מאחר וזה הפר את הוראות חוק חוזה ביטוח ואת הוראות הפוליסה בכך שלא הודיע לה אודות התאונות ומכר את מכוניתו לפני שאפשר לה לבדוק את הרכב. בהתאם לחוות דעתו מיום 27.4.2011 של השמאי מטעם הנתבעת 1 מר אבנר בהיר (נ/6) בקשר לתאונה הראשונה, אשר נערכה ללא בדיקה של הרכב בשל מכירתו, סך הנזק כולל מע"מ בגין תאונה זו הנו בסך של 16,807 ₪. לטענת הנתבעת 2 התאונה השנייה התרחשה בשל רשלנותה של נהגת רכב התובע ויש להשית עליה רשלנות תורמת של ממש, בגין תאונה זו. בהקשר זה מפנה הנתבעת 2 למהירות נסיעת רכב התובע בכניסה לצומת, לעובדה כי נהגת רכב התובע מסרה שהבחינה במשאית רק במרחק של כ- 20 מ' וטוענת כי הדבר אינו מתיישב עם העובדה כי מדובר בכביש ישר. עוד טוענת הנתבעת 2 כי בעדותה של נהגת הרכב במשטרה, היא לא ציינה כי נהג המשאית חתך אותה ולא אותת כפי שטענה בפני מותב זה. לטענתה, במסגרת חקירת המשטרה העיד נהג רכב צד ג' כי המשאית החלה בפניה איטית שמאלה, בעוד שהנתבעת היא זו התפרצה בפתאומיות לתוך הצומת. באשר לשאלת גובה הנזק מצטרפת הנתבעת 2 לטיעוני הנתבעת 1 בסיכומיה. לטענתה היא פעלה כמבטחת סבירה ועל כן אין מקום להפעלת ס' 28 א' לחוק חוזה ביטוח. דיון: תחילה לעניין החבות: כאמור, אין מחלוקת באשר לחבותה של הנתבעת 1 בגין התאונה הראשונה מיום 31.5.2010 ולראייה בגין תאונה זו שילמה הנתבעת 1 לתובע ביום 20.5.11 סך של 18,458.64 ₪ (נ/5). המחלוקת לעניין תאונה זו היא לעניין גובה הפיצוי בלבד, כאשר כאמור לעיל, לטענת הנתבעת 1 הסכומים הנקובים בחוות הדעת מטעם התובע הנם מופרזים. באשר לתאונה השניה. נהג המשאית מר מרקו לבנסון הורשע במסגרת ההליך הפלילי בתיק תעבורה 6011-10-11, על פי הודאתו, בכל העובדות בכתב האישום כנגדו בגין תאונה זו. לעניין זה העיד בפני מר מרקו לבנסון, כלהלן: "ש: אנחנו מדברים על תאונה שבגינה נפתח תיק ת.ד 60111011 שהיית נאשם בו? .....ש: התיק שנשפטת בו הוא לעניין האחריות שלך בתאונה. הורשעת? ת: כן, לא הייתה לי ברירה, לא יוצגתי כראוי ובעקבות הנסיבות, שלא יכולתי להוכיח דבר. ש: השופט לא נתן לך הזדמנות? ת: לא יכולתי להוכיח כי החוק לצערי הוא לטובת הגברת. ש: האם הורשעת בכל הסעיפים הנקובים בכתב האישום? ת: כן." (עמ' 30 שורות 28-31, עמ' 31 שורות 1-4). סעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 קובע כי לממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי, תוקף של ראיה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה. הפסיקה קובעת כי כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת נאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. ראה ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בעמ' נ. בוחבוט פ"ד מא(4) 327 ובספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי (מהדורה 2009) עמ' 1572. בנסיבות אלו אני קובעת כי הנתבעת 2 מכוח היותה המבטחת של המשאית בזמנים הרלבנטיים לתאונה, חבה כלפי התובע בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה. אשר לשאלת הרשלנות התורמת לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים בתאונה השניה ועיינתי היטב בראיות שבפני, אני דוחה את טענת הנתבעת 2 לפיה יש להשית רשלנות תורמת על נהגת רכב התובע, בגין התאונה השניה. העידה בפני הגב' מירי כהנא שנהגה ברכב באותה העת, כלהלן: "נסעתי בנתיב שלי, ראיתי משאית נוסעת מולי, אני נסעתי ישר, אחרי שכבר עברתי את הצומת, הוא לקח שמאלה בלי לאותת וכך ארעה התאונה" (עמ' 16 שורות 9-10 לפרוטוקול). "עם איזה חלק של המשאית הוא פגע ברכב שלך? ת: עם החלק האחורי, כל האחורה של האוטו מהצד שלי. ש: ואז מה קרה? ת: הייתי עם שני הילדים באוטו, שברתי טיפה את ההגה, נלחצתי מהמכה וגודל המשאית ונזרקתי על רכב הסובארו שעמד שם. ש: המשאית כבר החלה את הפניה שמאלה באיטיות, כך אומר גם נהג הסובארו, ורק אז הגעת, אולי ניסית להידחף, אולי נסעת במהירות גבוהה? ת: אני לא נסעתי בכלל מהר, זו זכות שלי ונתיב שלי, לא ראיתי אותו כי הוא לא אותת ולא פנה, הוא נסע ישר ואז פתאום חתך אותי." (עמ' 15 שורות 9-17 לפרוטוקול). עדותה של הגב' כהנא באשר לאופן התרחשות התאונה לא נסתרה והיא מתיישבת היטב עם הנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים בתאונה. טענתו של נהג המשאית מר לבנסון לפיה הגב' כהנא שוחחה בפלאפון במהלך הנסיעה וכי ילדיה לא היו חגורים בזמן הנסיעה לא הוכחה ואף נסתרה על ידי הגב' כהנא אשר העידה בפני כלהלן: "ש: אם אני אומר לך שנסעת מהר וגם דעתך הייתה מוסחת מהילדים וגם דיברת בטלפון, מה את אומרת? ת: שקר, יש לי אוטו חדש עם דיבורית, הילדים היו מאחורה, מה יש לי להיות מוסחת, לקחתי אותם לאכול, זו לא פעם ראשונה שאני נוסעת עם הילדים. ש: אולי הם לא היו חגורים? ת: הם היו חגורים." (עמ' 15 שורות 18-23 לפרוטוקול). הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי הימנעות התובע מהבאת מר גולדשטיין נהג הסובארו לעדות, פועלת לרעתו של התובע. התובע הוכיח נסיבות קרות התאונה באמצעות ממצאי גזר הדין בתיק הפלילי אשר אוזכר לעיל. הנתבעת 2 היא זו אשר טענה לרשלנות תורמת מצידה של נהגת רכב התובע בתאונה השנייה ועליה היה לעתור לזימונו של מר גולדשטיין למתן עדות. עדותו של מר גולדשטיין יכולה הייתה להפריך או לאשש את עדות נהגת רכב התובע לעניין זה, ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה והדבר אף פועל לחובתה. נוכח הדברים האמורים חבה הנתבעת 2 כמבטחת משאית המרצדס בנזקי התובע. משקבעתי כי הנתבעות חבות כלפי התובע בנזקיו, יש לבחון כעת את טענת הנתבעות בדבר הכשלת בירור החבות, המתבטאת לטענתן באיחור במשלוח ההודעות על התאונות ובאי מתן האפשרות לבדוק את הרכב על ידי שמאי מטעמן, עובר למכירתו על ידי המבוטח- התובע. על מנת לקבל תגמולי ביטוח, על המבוטח החובה, כקבוע בסעיף 22 לחוק חוזה ביטוח: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו". אי מילוי החובה האמורה, משמעה על פי סעיף 24 לחוק, "הכשלה של בירור החבות". בירור החבות היא חובה המוטלת על חברת הביטוח מכוח סעיף 23 לחוק. על מנת לאפשר את בירור החבות, על המבוטח מוטלת גם החובה למסור לחברת הביטוח תביעה בכתב ואת כל המידע והמסמכים הדרושים (סעיף 23(ב) לחוק). סעיף 24(א) קובע: "לא קוימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1)  החובה לא קוימה או קוימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2)  אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור". מטרת חובה זו היא למנוע מצב בו חלוף הזמן ישלול אפשרות לבירור העובדות, מה שעשוי להביא להגדלת חבות המבטחת. בנסיבות אלו, רשאית המבטחת להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח. בענייננו, מן המסמכים והראיות אשר הוצגו בפני, אי משלוח ההודעות במועד ואי מתן האפשרות לנתבעות לבדוק את הרכב עובר למכירתו, מהווה הכשלה של בירור החבות. כאמור סעיף 22 לחוק קובע כי על המבוטח להודיע למבטחת על התאונה מייד לאחר התרחשותה. במקרה שבפני, הודעה על התאונה הראשונה מיום 31.5.10 נשלחה אל הנתבעת 1 ביום 2.7.10, מעל חודש ממועד קרות האירוע והגיעה אל חברת הביטוח ביום 6.7.10, בעוד שביום 8.7.10, בהתאם להסכם המכר שהוצג בפני, מכר התובע את רכבו. חשוב להדגיש כי בהודעה זו לא ציין התובע דבר באשר לתאונה השניה מיום 18.6.2013 על אף שהודעה זו נשלחה לאחר התרחשותה. בנסיבות אלו אני מוצאת טעם בטענת הנתבעות להכשלת החבות באופן כזה שנמנעה מהן האפשרות לבדוק את הרכב על ידי שמאי מטעמן, טרם מכירתו, על מנת לברר חבותן. הנתבעת 1 פנתה אל בעליו הנוכחיים של הרכב לאחר מכירתו בבקשה לבדוק את הרכב, אלא שזה לא הגיע לפגישה שנקבעה עימו ואף סרב להמציא לנתבעת 1 את טופס הבדיקה. כך גם באשר לדרישה בגין התאונה השנייה מיום 18.6.10. דרישה זו נשלחה אל הנתבעת 2 ביום 8.7.10 (כעולה מנ/2) באותו היום בו מכר התובע את רכבו, ולאחר כשלושה שבועות ממועד התאונה. במכתב הדרישה לא צוינה העובדה כי הרכב נמכר, ודרישת התשלום הועמדה על מלוא הסכום ללא קיזוז סכום המכירה. בהתאם ל"אישור אי הגשת תביעה" שהנפיקה הנתבעת (נ/1) ביום 13.7.2010 מצוין כי נכון למועד המכתב טרם הוגשה לה כל תביעה בגין התאונה. בנסיבות אלו ישנה הכשלה מצדו של התובע של בירור החבות על יד הנתבעות אף בגין תאונה זו. לכל הפחות היה על התובע להודיע בעצמו או באמצעות סוכן הביטוח, לנתבעות על כוונתו למכור את הרכב על מנת שיתאפשר לנתבעות להיערך בהתאם. בפועל נאלצה הנתבעת 1 להגיש חוות דעת שמאי מטעמה בקשר לתאונה הראשונה, ללא שהתאפשר לשמאי לבדוק את הרכב ובקשר לתאונה השניה, כלל לא הוגשה חוות דעת נגדית. התובע הפנה להוראות חוק חוזה הביטוח ולהוראות המפקח על הביטוח באשר לתשובות הנתבעות וטען באריכות כי הנתבעות הן אלו אשר פעלו שלא בהתאם להוראות האמורות. אופן התנהלות התובע אם בעצמו ואם באמצעות סוכן הביטוח מעלות תהיה של ממש, האם אכן נחשף בפני הנתבעות מלוא המידע הרלבנטי על מנת לגבש עמדה בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח והוראות המפקח על הביטוח. כעולה מעדות התובע, את המגעים עם סוכן הביטוח בקשר לתאונות, ניהלו בתו וחתנו (עמ' 9 שורות 20-32 לפרוטוקול ועמ' 13 שורות 7-10 לפרוטוקול). חתנו של התובע, מר אלי כהנא, העיד כי ביקש מסוכן הביטוח שלו לדאוג לענייני התאונות מול הנתבעות (עמ' 16 שורה 32 לפרוטוקול). "אני התקשרתי לסוכן הביטוח שארעה התאונה, התאונה קרתה ביום שישי, כך אני זוכר. שמנו את האוטו במוסך, מה הוא עשה מפה והלאה בענייני ביטוחים, אני לא מבין בזה." (עמ' 16 שורות 28-29). "ש: אני מציג בפניך מכתב נוסף של סוכן הביטוח שלך מיום 31.10.10 (מקריא). אתה מכיר את המסמך הזה? ת: אני לא מכיר את המסמך, אבל אני זוכר שביקשתי לקחת את התיק ולפנות לעו"ד. אני לא יודע אם זה עפ"י הוראותיי, פניתי לסוכן, הוא לא טיפל בעניין שלי וביקשתי את התיק." (עמ' 17 שורות 10-13 לפרוטוקול). "..אני הודעתי לסוכן הביטוח. הם לא טיפלו לי בתיק ולא נתנו מענה, הרגשתי חסר אונים ולכן פניתי לעורך דין. אני לא יודע על זה כלום, בגלל זה כעסתי מאוד על ההתנהלות. יש לי סוכן ביטוח שהיה אמור לטפל בעניין ולא טיפל בו כראוי ולכן פניתי לעו"ד." (עמ' 18 שורות 16-19 לפרוטוקול). "עשיתי מה שאני יכול, הצגתי את זה בפני סוכן הביטוח שלי ומפה לא קיבלתי שום מענה. (עמ' 19 שורות 3-4 לפרוטוקול). "מדוע הדבר הראשון שלא עשית, אם כבר אמרת שהתקשרת לסוכן להודיע על התאונה, זה להפעיל את הפוליסה. מדוע לא הפעלת את הפוליסה? ת: מה שאני זוכר, התאונה הייתה ביום שישי, בשעות שהכל סגור. גררנו את האוטו למוסך מורשה, הודעתי לסוכן הביטוח על התאונה. פניתי לסוכן הביטוח והוא לא הנחה אותי להפעיל את הפוליסה. ש: מדוע לא תבעת את סוכן הביטוח? מדוע על מנת להקטין את הנזק לא הפעלת את הפוליסה? ת: בשביל מה יש לי סוכן?" (עמ' 20 שורות 17-20 לפרוטוקול). לתובע או לחתנו לא ידוע אפוא דבר, על המגעים בין סוכן הביטוח לבין הנתבעות ולאור הטענות שהועלו על ידם כנגד סוכן הביטוח, היה מקום להביא בפני בית המשפט את סוכן הביטוח לעדות לכל הפחות,אם לא לצרפו כצד לתביעה זו, דבר אשר כאמור לא בוצע על ידי התובע, ללא שניתן כל הסבר מניח את הדעת לכך. הימנעות התובע מלזמן את סוכן הביטוח לעדות עומדת לו לרועץ (ראה בע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736). סוכן הביטוח, כמי שניהל את המגעים מול הנתבעות, יכול היה לשפוך אור בעדותו, באשר לסיבה לאי הפעלת הפוליסה מיד לאחר קרות התאונות ומדוע דרישות נשלחו אל הנתבעות באיחור כה נכבד ובחסר כה ניכר כפי שפורט לעיל. משקבעתי כי התנהלות התובע מהווה הכשלה של החבות, יש לבחון עתה האם עלה בידי הנתבעות להוכיח את שיעור הקטנת החבות. "מבטח המבקש להפחית שיעור תגמולי הביטוח מכוח סעיף 24, נדרש להוכיח שאילו קיים המבוטח חובותיו כאמור בסעיפים 22 ו-23(ב) לחוק, המבטח היה חייב שיעור נמוך יותר של תגמולי ביטוח, וכן עליו להוכיח את שיעור התגמולים שהיו נחסכים לו קיים המבוטח חובותיו.... לפיכך, כדי לפטור עצמו מחבות או כדי להפחית את חבותו, המבטח נדרש להוכיח ראשית, שאם היה המבוטח משתף עמו פעולה כנדרש באותם סעיפים, המבטח היה חייב בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או היה פטור לחלוטין מתשלום תגמולי ביטוח. שנית, על המבטח להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיו נחסכים ממנו אם המבוטח היה משתף פעולה." בר"ע (מחוזי יר') 2180/06 סתי יעקב נ' ביטוח ישיר "איי.די.אי" - חברה לביטוח בעמ', תק-מח 2007(1), 10848. לעניין נטל ההוכחה המוטל על המבטח, נקבע בע"א (מחוזי ת"א) 215/91 "הסנה" חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' אסולין אלי, תק-מח 1993(2), 2796 , 2797 (1993) כי על מבטח הרוצה להיבנות מסעיף 24(א) להוכיח שקיום החובה היה מאפשר לו להקטין חבותו ובאיזו מידה היה מאפשר לו זאת, ואין זה נטל קל של הוכחה. מידת ההוכחה המוטלת במקרה זה דורשת מהמבטחת להראות קיומו של נזק ממשי ואין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שייגרם נזק. באשר לתאונה הראשונה, אני קובעת כי עלה בידי הנתבעת 1 להוכיח את שיעור הקטנת החבות באמצעות חוות דעת השמאי מטעמה מר אבנר בהיר אשר העריכה את הנזק שנגרם לרכב התובע בגין התאונה הראשונה בסך של 16,807 ₪ בעוד שבהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובעת מוערך הנזק בסך של 26,364 ₪. בנסיבות אלו, אני קובעת כי הנתבעת 1 עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את הקטנת חבותה בהתאם לס' 24(א), ועליה לפצות את התובע בהתאם להערכת הנזק שקבע המומחה מטעמה. חיזוק לקביעתי זו אני מוצאת בכך שהשמאי מטעם התובע מצא לנכון לחייב בגין החלפת דלת תא מטען, בעוד שכעולה מחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת 1, ניתן היה להסתפק בתיקונה בלבד וכי לדעתו הדלת תוקנה וכלל לא הוחלפה. הטענה כי לא היה צורך בהחלפת דלת תא המטען, אף נתמכה בעדותו של מר גורביץ, כלהלן: "הטענה של מר בהיר כי ניתן לתקן את הדלת אכן נכונה, אבל זאת רק חצי האמת כי תיקון של דלת כזאת, בהכרח יגרום לירידת ערך, בייחוד באוטו חדש כזה, בייחוד שהמדובר בפח שהוא סגור בחלקו ואין אליו גישה ראויה מצדו האחורי לביצוע פעולות הריקוע." (עמ' 23 שורות 7-9 לפרוטוקול). "ש: כלומר אתה מסכים שניתן היה לתקן את דלת תא המטען, אך השיקול שלך היה למנוע ירידת ערך? ת: כל דבר ניתן לתקן. על השמאי ניתן לקבוע כיצד באופן המיטבי יחזור הניזוק למצבו ערב האירוע. ש: לפי השיקול הזה, הרבה פעמים תחליט להחליף חלפים למרות שהם ניתנים לתיקון? ת: נכון. ש: מה היה המחיר של דלת תא המטען? ת: 8,989 ₪.מהי עלות תיקון של דלת תא המטען? ת: זה לא רלבנטי. ת: ש: זכותי לשאול. ת: בשעתו, בשנת 2010, היה כ- 4,000- 3,000 ₪." (עמ' 23 שורות 13-24 לפרוטוקול). הנתבעת 1 שילמה לתובע בגין תאונה זו את הסכום הנקוב בחוות הדעת מטעמה, בניכוי ערכי כינון והשתתפות עצמית ובתוספת החזר הוצאותיו. בסך הכל שילמה הנתבעת 1 לתובע 18,458.64 ₪ (ראה נ/5). לאור האמור לעיל, מאחר וכאמור הנתבעת 1 כבר שילמה בהתאם לחבותה, יש לדחות תביעת התובע כנגדה. באשר לתאונה השנייה. בגין תאונה זו הוצגה בפני חוות דעת מיום 1.7.10 של השמאי מטעם התובע המעריכה את הנזק בסך כולל של 116,484 ₪ (ת/7), בעוד שהנתבעת 2 כלל לא הגישה חוות דעת שמאי מטעמה, בטענה כי נבצר ממנה מלעשות זאת בגין מכירת הרכב על ידי המבוטח. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. בנסיבות בהן עלה בידי מר בהיר לערוך חוות דעת בגין התאונה הראשונה לאחר שהרכב נמכר וללא בדיקה של הרכב, לא הייתה כל מניעה מצד הנתבעת 2 לערוך אף חוות דעת בגין התאונה השנייה, אף היא ללא בדיקה פיזית של הרכב. כן אציין כי עדותו של שמאי התובע מר גורביץ בפני לגבי חוות דעתו בקשר לתאונה השניה והנזקים המוערכים בה לא נסתרה על ידי הנתבעת 2. בנסיבות אלו אני קובעת כי בקשר לתאונה השניה, לא עלה בידי הנתבעת 2 להוכיח כי אי מתן האפשרות לבדוק את הרכב עובר למכירתו הביאה להגדלת חבותה מעבר למידה בה הייתה חייבת אילו קוימה החובה. לפיכך בגין תאונה זו על הנתבעת 2 לפצות את התובע בהתאם לאמור בחוות הדעת מטעמו, כאשר מסכום זה יש לנכות את סך של 75,000 ₪ אשר קיבל התובע, בהתאם לעדותו, בעבור מכירת הרכב (ראה עמ' 13 שורה 3 לפרוטוקול), ובסה"כ סך של 41,000 ₪ במעוגל. עם זאת מצאתי טעם בטענת הנתבעות באשר לשכר טרחה מופרז של השמאי מטעם התובע. שכר הטרחה הנדרש עומד ע"ס של 4,675 ₪. התובע לא יידע כלל את חברת הביטוח בצורך בהוצאת שמאי לשומת נזקי התאונה ובחר, בין אם בעצת סוכן הביטוח מטעמו ובין אם מרצונו שלו בפניה ישירה לשמאי פרטי, במצב דברים זה אין לפסוק לו את מלוא שכר הטרחה הגבוה אשר שולם על ידו לשמאי מטעמו ואני מעמידה את נזקי התובע בגין רכיב זה על סך של 1500 ₪ +מע"מ, בלבד. טענת התובע לפיצוי בגין העדר הנאה מהשימוש ברכב בזמן ההשבתה, אי נוחות, הפסד זמן, טרדה, נסיעות וטלפונים המוערכת בסך כולל של 3,500 ₪, נטענה בעלמא ללא כל אסמכתאות מתאימות ובנסיבות אלו היא נדחית. סה"כ עומדים נזקי התובע בגין תאונה זו ע"ס של 43,000 ₪ במעוגל ומאחר וקבעתי חבותה של הנתבעת 2 כאמור לעיל, יש לקבל את התביעה כנגדה ולחייבה בתשלום נזק זה. מאחר ומדובר על מחלוקת אמיתית בין הצדדים, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, סנקציה אשר יש להותירה לאותם מקרים מיוחדים ונדירים בהם הוכח באופן ברור חוסר תום לבו של המבטח בסירובו לקיים את חיובו (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בעמ' נ' שמואל אבני, תק-על 2005(3), 29. סוף דבר, בגין התאונה הראשונה מיום 31/5/10, אני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבעת 1 ובכלל. התובע ישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בגין התאונה השניה מיום 18/6/10, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 43,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9/3/11) ועד למועד התשלום בפועל. כן תשא הנתבעת 2 בהוצאות התובע בסך של 3,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. פגיעת רכברכבהשארת פרטים לאחר תאונהנזק לרכב