נפילה בעליה במדרגות הקבינה בגלל שאריות שמן וסולר בנעליים

עלה במדרגות הקבינה, החליקה רגלו כתוצאה משאריות השמן והסולר שהיו על סוליות נעליו תוך כדי ההחלקה, נתלה התובע על ידית הקבינה של המשאית בעזרת יד ימין, וכתוצאה מכך נפגע ביד. התובע טוען, כי התרחשות זו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. טענות הנתבעת: הנתבעת הכחישה את כל פרטי התביעה הנטענים, לרבות אופן התרחשות התאונה. כן טענה כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. לחלופין טענה, כי אם נפגע התובע, הרי שנפגע באופן שונה לחלוטין מהנטען בתיק זה. עוד הוסיפה וטענה לחילופין, כי התאונה אירעה שלא עקב "שימוש ברכב מנועי", אלא במהלך פעולת פריקה וטעינה של מטען מרכבו, כשהרכב עומד. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהונחו לפניי, דעתי היא כי אף אם יש לקבל כי התובע אכן נפל ונחבל כאשר עלה לרכב, הרי שאין עסקינן בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. זאת, שכן לא הוכח כי עלייתו לרכב נעשתה לצרכי נסיעה, ועל כן יש לדחות את התביעה. אנמק קביעתי. הנטל הוא על התובע להוכיח כי התאונה ארעה כמתואר על ידו, היינו, כי בזמן עלייתו למשאית החליק ונפל. כמו כן, עליו להוכיח כי עלייתו לרכב נעשתה תוך כוונה לנסוע. במסגרת רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא (3) 825 נדרש בית המשפט לנושא השימוש ברכב למטרת תעבורה. באותו עניין לא הייתה מחלוקת עובדתית כי הנהג נפל ממדרגות המשאית, לאחר שנכנס אליה לצורך הוצאת מצית. בית המשפט קובע שם כי : "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו". (שם, פסקה 6). עדות התובע הינה עדות יחידה, כמשמעות מונח זה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. הוראה זו קובעת, כי כאשר ביהמ"ש מבקש לסמוך הכרעתו על עדות יחידה, עליו למצוא באותה עדות טעם של ממש מדוע לעשות כן, ולנמק קביעתו. "פירושה של אותה "אזהרה עצמית" אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב שופט בזהירות כפולה ומכופלת..... לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהיגיון הדברים או טעם מיוחד אחר שיש להעלותו על הכתב כמצוות החוק". ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק ואח' פד' כז(1) 768. לא נמצא לי טעם של ממש עליו ניתן לסמוך לשם קבלת עדות התובע. במסגרת ע"א (נצ') 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושבנסקי (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו הפנה ב"כ הנתבעת, קובע ביהמ"ש כי: "כאשר למקרה הביטוח אין ולו בדל ראיה לבד מעדותו של המבוטח, כי אז כל המידע אודות האירוע הביטוחי מצוי בידי המבוטח. בידי המבטחת אין ולא כלום. בכגון דא רשאית המבטחת לנהוג משנה זהירות בבדיקת תביעתו של המבוטח, שמא זו אינה תביעת אמת. בכגון דא רשאים גם אנו לדקדק עם המבוטח/התובע בבדיקת מהימנות תביעתו. וכיצד נעשה כן, כאשר כל המידע מצוי בידיו, ולנו אין ולו פיסת מידע חיצונית אחת אודות מה שארע? ובכן לבד מסימני האמת, העשויים להילמד מתוך עדותו בפני השופט בערכאה הדיונית, שומה עלינו להסתייע בנסיבות חיצוניות, ככל שהן מצויות בידינו. עלינו לבחון את הקוהרנטיות של הגירסאות השונות שהוא נתן בהזדמנויות שונות בקשר עם אותו אירוע, שרק הוא יודע אודות פרטיו. בכגון דא שומה עלינו להיזהר כפליים במשקל שאנו נותנים לקלקולים אלה ואחרים המתגלים בגירסותיו השונות. הקפדה רבה עלינו להקפיד עמו בבדיקת גירסותיו השונות, ובבדיקת תקפותם של הסברים אפשריים שהוא מספק אודות הסתירות והפרכות שבין הגירסאות. הקפדה זו עשויה להיות רבה מכפי שנדרוש מתובע אחר, שעדותו אינה העדות היחידה עליה נסמכת התביעה" בחינת עדותו של התובע מעלה, כי עדות זו לא הייתה אחידה וקוהרנטית ביחס לעצם האירוע. כאמור, אף אם יש לקבל את גרסתו כי החליק ממדרגות המשאית, אזי נראה כי הדבר ארע תוך כדי עבודתו ובמהלכה וללא קשר לנסיעה. אל מול תצהירו של התובע (נ/19) ועדותו בבית המשפט, מצויות גרסאות אחרות העומדות בסתירה לגרסתו, ולאלה אדרש להלן. התובע נחקר ע"י המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעה שהגיש לקבלת תגמולים. בחקירתו זו (אשר עותק ממנה הוגש וסומן נ/1) סיפר על התרחשות האירוע, אולם באופן שונה. לדבריו, שם עלה לקבינה על מנת להוציא מסמכים (עמ' 3 שורה 6 ואילך). בהמשך בעמ' 4 נאמר כי "רציתי להוציא ניירות ולתת אותם לאחראי מיכאל... הוא אחראי על הסוכר" (עמ' 4 ש' 19 - 20). היינו, עלייתו של התובע לרכב לא נעשתה לצורכי נסיעה הביתה, כנטען על ידו, אלא על מנת להוציא מסמכים ולתת אותם לאחראי במקום. לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע לא הוזכרה בגרסה זו כוונתו לנסוע הביתה, השיב "אני סיפרתי את האמת, הסברתי שעליתי לקבינה על מנת לנסוע הביתה ואז בא בן אדם וביקש ממני מסמכים" (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 1-2). ואולם, עובדת עלייתו לרכב לצורך נסיעה הביתה אינה נזכרת בחקירתו במל"ל, אלא אך נאמר כי ביקש להוציא מסמכים מהרכב. אם כן, לא עלה בידי התובע ליישב בין שתי הגרסאות. יצויין, כי בהמשך חקירתו במל"ל נשאל התובע אם הגיש תלונה למשטרה והשיב על כך בשלילה, נוכח העובדה כי אין המדובר בתאונת דרכים (עמ' 6 לנ/1 ש' 3). בניגוד לכך, בעדותו בבית המשפט דווקא עמד על כך שהודיע למשטרה על התאונה, וכך טען: "ש. האם בשלב כזה או אחר דיווחת על התאונה למשטרה. ת. כן. ש. יש לך אישור מהמשטרה. ת. לא אישור, אני יודע שאני דיווחתי למשטרה. ש. בביטוח לאומי שאלו אותך בעמ' האחרון של ההודעה האם דיווחת למשטרה ואתה אומר להם לא, כי לא חשבתי שזאת תאונת דרכים. ת. כי לא חשבתי שזאת תאונה דרכים, לא ידעתי שזאת תאונת דרכים. ש. אז איך זה מסתדר עם התשובה שלך עכשיו שאמרת שהודעת למשטרה? ת. אני זוכר שאני דיווחתי למשטרה ואני לא יודע אם נתנו לי אישור או לא נתנו". (ראה עמ' 8 לפרוטוקול ש' 3 ואילך) גם כאן מדובר בגרסאות סותרות, ובידי התובע לא עלה ליישבן. גרסה אחרת מופיעה בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נ/17), ממנה עולה כי מפיו של התובע נרשם בסעיף "התעסקות בשעת הפגיעה" - "העמסת ופירוק סוכר". לעניין זה השיב התובע בחקירתו כי לא שיקר. אכן, הקונטיינר שפרק והעמיס הינו סוכר (פרוטוקול עמ' 8 ש' 21). אין בהסבר זה כדי להבהיר, מדוע לא נשמעת מפיו הטענה כי התאונה התרחשה בזמן עליה למשאית לצורך נסיעה לביתו. גם ביתר המסמכים שהציג (ת/1) נרשם כי התאונה התרחשה בזמן העבודה, ואף כאשר מצויין כי התרחשה בזמן העלייה לרכב עניין הנסיעה אינו נזכר. לסיכום - למעט בגרסת התובע בתביעתו, שאין לה סיוע כלשהו, אין עדות לכך שהתאונה התרחשה בנסיבות של "נסיעה הביתה". בנוסף לאמור לעיל, לא ניתן היה לסמוך על עדותו של התובע. כפי שנוכחתי במסגרת ההליך, התובע לא סיפק מידע אמין ומדוייק גם ביחס לפרטים נוספים אף אם אלה אינם קשורים ללב העניין, הרי שיש בהם כדי להעיב על גרסתו ולהקשות על קבלתה. התובע לא דיווח על תאונות קודמות או מאוחרות לאירוע (ראה תצהירו נ/4), וכשנתבקש לעשות כן אף הצהיר שלא היו לו תאונות כאלה (נ/5). בפועל מסתבר, כי התובע עבר שורה ארוכה של תאונות - התובע נפגע בשנת 95 כאשר בזמן ניתוק העגלה מהמשאית התדרדרה העגלה, התנתק צינור האויר ופגע בידו. בגין פגיעה זו פנה למוסד לביטוח לאומי וקיבל דמי פגיעה (נ/7). בשנת 98 נפל מיכל פלסטיק מהמשאית על התובע (נ/8). באותה שנה נפגע גם מעמוד ברזל בכף ידו השמאלית ושולמו דמי פגיעה (נ/10). בשנת 2000 הוגשה תביעה לדמי פגיעה בגין החלקה על ארגז המשאית ופגיעה ברגל ימין (נ/12). בשנת 2001 הוגשה תביעה לדמי פגיעה בגין כך שתוך כדי פריקת סחורה נפגע מדלת המכולה בראשו (נ/13). בשנת 2006 הוגשה תביעה לדמי פגיעה בגין פגיעה ברגל שמאל תוך כדי פריקת סחורה (נ/14). התובע לא נתן כל הסבר מתקבל על הדעת מדוע לא דיווח על פגיעותיו אלה במסגרת תצהיר או תשובות לשאלון, אלא דיווח כי לא אירעו לו תאונות קודמות. על יסוד האמור לעיל, בהתחשב בעובדה כי לפניי עדות יחידה של תובע שאין לה סיוע בראיות, ובהתחשב במכלול הראיות הנוספות המכבידות אף הן על גרסתו, לא אוכל לסמוך על גרסת התובע בדבר אופן פגיעתו ולקבל כי אירעה בנסיבות של תאונת דרכים. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ תאונות נפילהנפילה במדרגותסולרמדרגותנפילה