הבנק מודיע ללקוח על סירובו למתן ההלוואה החדשה, אך עושה כן בעל פה וללא נימוק. בקשת הלקוח לקבלת הנימוקים לסירוב לא נענית. האם במצב זה הפר הבנק את חובתו כלפי הלקוח? האם חייב היה הבנק לנמק את החלטתו? זו השאלה אשר במוקד תביעה זו, כאשר התובעת עותרת לחיוב הנתבע בפיצויים בטענה להפרת התחייבויותיו כלפיה. העובדות התובעת הינה עובדת מדינה ובעלת תארים אקדמאים. הנתבע הינו בנק העוסק, בין היתר, במתן הלוואות המובטחות במשכנתא. במהלך חודש יולי 2003, נטלה התובעת מהנתבע הלוואה בסך של כ- 580,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה") וכבטוחה להשבתה נרשמה משכנתא על זכויות התובעת בדירה ברחוב דגניה 11, ירושלים (להלן: "הדירה בירושלים"). עת העמדת ההלוואה הראשונה נמצאה התובעת כזכאית לסיוע של משרד השיכון וסך של כ- 200,000 ₪ מכספי ההלוואה הראשונה היו כספים מתקציב הסיוע למשפחות חד הוריות של משרד הבינוי והשיכון (חלק זה של ההלוואה הראשונה יכונה להלן: "הלוואת הזכאות"). התובעת פרעה את תשלומי ההלוואה הראשונה כסדרם, ובמהלך דצמבר 2006 פנתה לנתבע בבקשה ליטול הלוואות נוספות לקראת מכירת הדירה בירושלים ורכישת בית ברוב העוגן 17, ראשון לציון (להלן: "הבית בראשל"צ"). הבקשה נדונה ובמכתב פנימי של הנתבע מיום 13.12.06 (מוצג ת/1) ניתנה המלצה לאשר את הבקשה. בהתאם, במהלך מרץ 2007, נטלה התובעת מהנתבע 3 הלוואות נוספות (להלן: "ההלוואה השנייה"): הלוואה בסך של 812,000 ₪ ושתי הלוואות בסך של 187,000 ₪ ו- 163,000 ₪ אותן התכוונה לפרוע במכירת הדירה בירושלים, הלוואות המכונות "הלוואות בלון". כבטוחה להשבת ההלוואה השנייה נרשמה משכנתא על הבית בראשל"צ. על אף נטילת ההלוואה השנייה, סברה התובעת כי הנתבע התנהג עמה בחוסר הגינות ובניסיון לנצל את תלותה בו. לפיכך, שלחה התובעת ביום 2.4.07 מכתב תלונה על הנתבע ליחידת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. תלונתה של התובעת נבדקה בבירור מול הנתבע ובמענה מיום 26.8.07 למעשה נדחו כל טרוניות התובעת. ביום 14.11.07 מכרה התובעת את הדירה בירושלים ופנתה לנתבע בבקשה "לגרור" את ההלוואות שנטלה והמשכנתא לבית בראשל"צ. בסמוך לאחר מכן, במהלך דצמבר 2007 או בסמוך לכך, פנתה התובעת למשרד הבינוי והשיכון בטרוניה לפיה הנתבע ממאן לאפשר לה לגרור את הלוואת הזכאות שמהווה חלק מההלוואה הראשונה כך שהמשכנתא להבטחתה תועבר לבית בראשל"צ. בתשובה מיום 20.12.07 נמסר לתובעת כי הנושא נבדק מול הנתבע, כי התובעת זכאית לבצע גרירה שכזו וכי הנתבע טעה בהתייחסותו לבקשה זו (נספח 3 לתצהיר התובעת). בסופו של דבר לא בוצעה גרירה של ההלוואות. ביום 3.1.08 סולקו כל ההלוואות שבגינן נרשמה משכנתא על הדירה בירושלים וביום 3.5.09 סולק חלק נוסף מההלוואה השנייה בהעברת סכום של 131,000 ₪. מכלל ההלוואות שנטלה התובעת מהנתבע מאז 2003, נותרה לפירעון בסוף מאי 2009 הלוואה שעמדה על סך של כ- 840,000 ₪ ואשר להבטחתה הייתה רשומה משכנתא על הבית בראשל"צ. במהלך יוני 2009 פנתה התובעת לנתבע בבקשה לקבל הלוואה חדשה בסך של כ- 750,000 ₪ ואשר תובטח אף היא במשכנתא על הדירה בראשל"צ (להלן: "ההלוואה החדשה"). ביום 18.6.09 בשעה 16:30 לערך שוחחה התובעת עם עובדת הנתבע, גב' יעל קנופ, וזו מסרה לה שבקשת ההלוואה החדשה אושרה, ברם כשלוש שעות לאחר מכן התקשרה גב' קנופ לתובעת והודיעה לה כי שגתה וכי הבקשה להלוואה חדשה לא אושרה. התובעת לא השלימה עם הודעת הסירוב ופנתה לנתבע בכתב ביום 19.6.09, כשהיא מבקשת לקבל את החלטת הנתבע שלא להעמיד לה את ההלוואה החדשה בכתב ובצירוף נימוקים. פניית התובעת לא נענתה. נוכח סירוב הנתבע להעמדת ההלוואה החדשה, נטלה התובעת הלוואה מבנק אחר, בנק הפועלים בע"מ ובאמצעותה פרעה ביום 5.7.09 את יתרת חובה לנתבע בסך כולל של 873,550 ₪, כולל עמלת פירעון מוקדם בסך של 33,204.74 ₪. לאחר שנפרעו כל חובותיה לנתבע, ביום 9.3.11, הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובעת, הפר הנתבע את חובותיו כלפיה לפי דיני הבנקאות, הסב לה נזקים ואף פגע בשמה הטוב. לגרסת התובעת, על פעולות הנתבע כבנק חלות חובות גם מתחום המשפט הפרטי וגם מתחום המשפט הציבורי, בהן גם החובה שלא לסרב ליתן אשראי משיקולים שרירותיים והחובה לנמק את הסיבה לסירוב. בסירובו הלא מנומק להעמיד לתובעת את ההלוואה החדשה, הפר הנתבע חובות אלו ואף פגע בשמה הטוב. על רקע הסירוב למתן ההלוואה החדשה עותרת התובעת לחיוב הנתבע לחיוב הנתבע בתשלום הנזק שנגרם לה בגובה עמלת הפירעון המוקדם ששילמה לנתבע בסך של 33,950 ₪. עוד עותרת התובעת לחיוב הנתבע בפיצוי הסטטוטורי בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה בשמה הטוב ובפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עגמת הנפש. התובעת מתייחסת גם לאירוע הקודם של פירעון הלוואת הזכאות בתחילת 2008 וטוענת שאף זה נעשה תוך הפרת חובות הנתבע שלכן יש לחייבו בתשלום עמלת הפירעון המוקדם בסך 6,000 ₪. לטענת הנתבע, התביעה חסרת יסוד, מופרכת והוגשה בחוסר תום לב. לגרסת הנתבע, הייתה זו זכותו המלאה להחליט שלא להעניק לתובעת את ההלוואה החדשה והחלטתו זו התקבלה משיקולים כלכליים ולגיטימיים. עוד טוען הנתבע כי לא מוטלת עליו כל חובה לנמק החלטה שלא ליתן אשראי וממילא שאין בסיס לטענה שהוציא לשון הרע על התובעת. הנתבע כופר גם בטרוניות לעניין גרירת הלוואת הזכאות ובתחשיבי הנזק של התובעת ועותר לדחיית התביעה. התובעת תמכה את גרסתה בתצהירה והנתבע תמך את גרסתו בתצהירו של מר אבי בדלוב, סגן מנהל מרחב מרכז של הנתבע. בדיון אשר התקיים ביום 23.5.12 נחקרו העדים ובתום הדיון נתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובעת פנתה לנתבע במהלך יוני 2009 בבקשה לקבל הלוואה חדשה בסך של כ- 750,000 ₪ ובקשה זו נדחתה על ידי הנתבע בהודעה בעל פה ובלא שימסרו לתובעת נימוקי הדחייה. אין אף מחלוקת על כך שעד למועד בקשה זו עמדה התובעת בכל התחייבויותיה לתשלום החזרי ההלוואות שנטלה כסדרם, וכי במועד בקשה זו עמדה לחובתה הלוואה בסך של כ- 840,000 ₪ אשר להבטחתה נרשמה משכנתא על הדירה בראשל"צ. התובעת בקשה ליטול הלוואה חדשה של 750,000 ₪ כאשר הבטוחה להשבתה תיוותר אותה משכנתא על הדירה בראשל"צ. לכך סירב הנתבע. במוקד טענות התובעת עומד סירוב זה של הנתבע כאשר התובעת מלינה על היעדר נימוקים לסירוב ואף טוענת לשיקולים זרים, שיקולי נקמנות גרידא בגין התלונות שהגישה, שעמדו בבסיס הסירוב. הקשר בין בנק ללקוח מתבסס בעיקרו על חוזה. אותו חוזה אשר נכרת בין הצדדים בתחילת הקשר ביניהם, בין אם מדובר בחוזה לפתיחת חשבון, בין אם חוזה הלוואה ובין אם מדובר בחוזה דומה. ככלל, מתבסס אותו חוזה על טפסים שמכין הבנק מראש, טפסים אלו מוצגים ללקוח לחתימה בתחילת הקשר ביניהם, ובהם מוסדרת מערכת הזכויות והחובות שבין הצדדים. עם זאת, חוזים אלו אינם חזות הכל ולצידם מערך של כללים המתייחסים ליחסי בנק ולקוח ולהם גם מתווספות חובות מדיני הנזיקין. "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סדרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים, בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו- 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח." (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5) 1, 16) צד לחוזה מחויב לנהוג במשנהו בתום לב, אך כאשר עסקינן ביחסי בנק ולקוח - שאני. התלות הגדולה שיש ללקוח בבנק, פערי הכח הגדולים שבין הבנק ללקוח והזכות הייחודית שהוקנתה בדין לבנקים להענקת שירותים בנקאיים - משיתים על הבנקים חובה מוגברת של תום לב. "המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכל, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. בנוסף לאלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין... עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן וביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על פי נסיבותיו של כל מקרה." (ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2.6.2004, פסקה 9 בפסק הדין) לפיכך, נקודת המוצא בבחינת טענות התובעת הינה חובתו המוגברת של הנתבע לתום לב ולגילוי נאות, חובת תום לב אשר נוכח מעמדו הייחודי של הבנק חורגת מעבר לחובת תום הלב החלה על צד לחוזה. חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)") קובע את חובותיו של תאגיד בנקאי במתן שירותים בנקאיים. בסעיף 2 (א) בחוק הבנקאות מנויים מספר סוגי שירותים שלגביהם נקבע כי אסור לבנק לסרב לתת אותם אם הסירוב "בלתי סביר". סעיף זה מסתיים בהוראה הבאה: "אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". נראה שלא בכדי מופיע קשר זה בין מתן אשראי לחובה להימנע מסירוב "בלתי סביר". מתן אשראי הינו מסוג השירותים המנויים בתחומי פעילותו של בנק (סעיף 10 (5) בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א -1981). נראה שאזכור שירות זה בהקשר של האיסור על סירוב בלתי סביר ליתן שירות, מכוון להצביע על כך שאותו עיקרון האוסר על סירוב "בלתי סביר" חל אף על סירוב למתן אשראי. כך מלשון חוק הבנקאות (שירות ללקוח) וכך מכוח אותן עקרונות של תום לב והגינות החלים על הבנקים. כך גם נקבע במפורש ביחס למתן אשראי או הפסקתו: "נקודת המוצא היא, שאין הבנק חייב ליתן אשראי או לחדש אשראי, כל עוד אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח.... שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכיו"ב שיקולים..." (ת.א. (חיפה) 645/05 טופז יהלומים נ' בנק הפועלים 23.6.07) ועוד נאמר ביחס לחובת תום הלב של הבנק בהחלטה על מתן אשראי: "למותר לציין כי מתן אשראי ללקוח הוא ענין המסור לשיקול דעת הבנק, הכל בכפוף לחובת תום הלב והדרך המקובלת וחובות האמון והנאמנות ביחסי בנק-לקוח" (ת.א. (חיפה) 846/04 בוך דבורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ 10.1.08) אם כך, בין במפורש לפי סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ובין מכוח חובת תום הלב וההגינות המוגברת החלה על בנק בכלל, אף שבנק איננו חייב לתת שירות הכרוך במתן אשראי, בנק חייב גם חייב לבסס החלטתו זו על שיקולים "סבירים", דהיינו: שיקולים כגון מצבו העסקי של הלקוח, גובה האשראי, הביטחונות המוצעים וכד'. בנק אינו רשאי לסרב לתת אשראי על בסיס שיקולים זרים, שרירותיים ולא ענייניים. שאלת חובתו של בנק לנמק החלטה שלא ליתן אשראי ללקוח תיענה כהמשך ישיר לחובת הבנק לבסס החלטה שלא ליתן אשראי על שיקולים ענייניים. מידת חשיבותה של ההנמקה הודגשה בפסיקה למכביר וכך גם הקשר בין חובת ההנמקה לבין היכולת להתמודד עם ההחלטה. "ההנמקה ודאי תורמת לאיכות ההחלטה; ההנמקה הינה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה ומעניקה לו את היכולת לתקוף אותה, לערער עליה, ולנסות להפריך את הנימוקים שהועלו, ובסופו של דבר להביא לשינויה. ככל שההחלטה חשובה יותר ופוגעת במושא ההחלטה, תהא חשיבות גדולה יותר להנמקה גם בתחומי המגזר הפרטי. היחס האנושי והסביר לרגשותיו וכבודו של הפרט מצדיק מתן תשובה והסבר לדחייתו, ומשליך גם על חשיבות ההנמקה. גם האינטרס הרגשי של הפרט ראוי לו שיזכה להגנה. ראוי שלא יהיה היחיד ניצב מול קיר אטום ושותק." (ע"א 11419/03 תומר דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות 5.9.05) הדיון בחובת ההנמקה נעשה בדרך כלל בהקשר של גופים ציבוריים ועל בסיס החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958. בנק איננו גוף ציבורי אך ניכר כיצד כל אותם רעיונות המצדיקים את השתת חובת ההנמקה מתאימים ככפפה ליד למצב בו מסרב בנק ליתן אשראי ללקוח. כאמור, הובהר כי אסור לבנק לסרב לתת אשראי כאשר הסירוב "בלתי סביר", אך בהיעדר נימוקים לסירוב לא יכול כלל הלקוח לדעת את הבסיס לסירוב ולא יכול לדעת שמא הסירוב הינו אכן "בלתי סביר". למעשה, האיסור המפורש על בנק להימנע מלתת שירותים כאשר הסירוב "בלתי סביר" מרוקן מכל תוכן אם פטור הבנק מלנמק את הסירוב. זאת ועוד, כאשר מסרב בנק ליתן שירות ללקוח ומוגשת נגדו תביעה בהקשר זה, הנטל להוכיח כי הסירוב היה "סביר" מוטל על הבנק (למשל: ה"פ (מרכז) 28387-10-12 אימפריה יאסין להשקעות ומימון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף ראש העין 677, (29.4.13). ואם ממילא הנטל רובץ לפתחו של הבנק, אין כל טעם בקביעה שלפיה חייב הבנק להסביר החלטתו רק לאחר פנייה לערכאות ואין הגיון בקביעה שמשמעותה הישירה תהיה העברת כל סירוב לבירור בבית המשפט רק כדי ששם יתבררו נימוקי הסירוב. הבהרת חובת הנימוק עשויה למנוע פנייה לערכאות ובכך לחסוך משאבים מהצדדים ואף מהציבור. לפיכך, מכוח חובת ההגינות המוגברת החלה על בנק, מכוח חובתו של הבנק שלא לסרב לתת אשראי אלא על בסיס שיקולים ענייניים וסבירים בנסיבות העניין, וכאשר ממילא הנטל על הבנק להוכיח כי סירובו למתן השירות היה "סביר" בנסיבות העניין - חובה על בנק המסרב לתת אשראי לנמק את החלטתו זו בפני הלקוח. אין מחלוקת על כך שהתובעת פנתה לנתבע בבקשה לקבלת הלוואה חדשה וכי בקשתה זו נדחתה בתשובה שניתנה לה בעל פה ובלא נימוק. כאשר בקשתה להלוואה החדשה נדחית ובלא נימוק, נותרה התובעת בחוסר אונים. התובעת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת אם הסירוב נובע מיחס בין שווי הבית בראשל"צ להיקף ההלוואה החדשה או שמא בסיס הסירוב מצבה האישי, יחסיה עם הנהלת סניף הנתבע, או אולי מידע סודי על אודותיה. התובעת נותרה במצב בו אין באפשרותה להבין את פשר הסירוב ולא כל שכן לנסות להתמודד עמו ולכלכל צעדיה. יהיו אשר יהיו נימוקי הסירוב, בין אם לגיטימיים ובין אם לאו, לא הייתה כל הצדקה להותרת התובעת בחוסר אונים שכזה. התנהגות הנתבע כלפי התובעת לא הייתה הוגנת ולא מבטאת תום לב ובכך הפר הנתבע את חובתו כלפי התובעת. במהלך עדותו, בהקשר של אי מתן נימוק לסירוב הנתבע למתן ההלוואה החדשה, (עמ' 10, ש' 22 בפרוט') טען מר בדלוב שיש להבחין בין "לקוח מסחרי בעל חשבון עובר ושב" לבין לקוח "בתחום המשכנתאות". אבחנה זו לא ברורה ואין לה כל בסיס בדין. התובעת הייתה לקוחה של הנתבע. בין התובעת לנתבע היו קשרים חוזיים ועל בסיס קשרים אלו חייב היה הנתבע לנהוג כלפיה בתום לב ובהגינות. למעלה מכך, הנתבע חייב היה להיות ער לתלותה של התובעת בו בעת שבקשה את ההלוואה החדשה. הנתבע עצמו מדגיש כי הבטוחה היחידה שהייתה לתובעת להבטחת השבת אשראי שניתן או יינתן לה היה הבית בראשל"צ שכבר היה משועבד לנתבע (סעיף 28 בתצהיר בדלוב). מכאן שהנתבע וודאי שהיה ער לכך שכל ניסיון של התובעת ליטול הלוואה מגוף אחר מחייב ראשית לכל הסכמה של הנתבע לרישום משכנתא נוספת על הבית בראשל"צ (למשל סעיף 29 בתצהיר בדלוב). לפי שיטת הנתבע, יכול היה הנתבע לסרב לרישום משכנתא נוספת ואף זאת בלא נימוק וחוסר ההגיון וההגינות בגישה זו זועק. לפיכך, הנתבע לא היה חייב ליתן לנתבעת אשראי נוסף כלשהו, אך חייב היה גם חייב לנמק את סירובו ולא להותיר את התובעת בעלטה ולשלול ממנה את הזכות הבסיסית לדעת את הסיבה לסירוב, לדעת אם נפל דופי בהתנהלותה או שמא יש סיבה עניינית אחרת לסירוב. ביחס לעצם הסירוב, טוענת התובעת כי הסירוב היה שרירותי ונבע מחוסר שביעות רצון עובדי הנתבע בגין התלונות שהגישה התובעת. על פי הפירוט בתצהיר שמטעם הנתבע (סעיף 28 בתצהיר אבי בדלוב) הסיבה לסירוב הנתבע להעמדת ההלוואה החדשה שבקשה התובע התבססה על בדיקת החוב הקיים של התובעת (מעל 800,000 ₪), למול הבטוחה שהוצעה (אותה משכנתא שכבר נרשמה בגין החוב הקיים) וביחס להיקף ההלוואה החדשה שהתבקשה (750,000 ₪). במהלך עדותו של מר בדלוב, הוצג מכתב פנימי של הנתבע מיום 13.12.06 (מוצג ת/1) בו תיאור בקשת התובעת לקבלת אשראי למימון רכישת הבית בראשל"צ, התייחסות לשווי הבטוחות ופרטים כלליים של התובעת והמלצה לאישור הבקשה. המלצה שאכן התקבלה (אף שלא במלואה - עדות מר בדלוב בעמ' 11, ש' 28 בפרוט'). נראה שדווקא הסכמתו הקודמת של הנתבע להעמדת האשראי שהתבקש ב- 2006 היא הנותנת שהיחס לתובעת היה מקצועי לחלוטין ובדיקת בקשתה - עניינית. מר בדלוב אף הסביר שככלל לנתבע יש אינטרס ברור דווקא להיעתר לבקשות לקבלת אשראי שהרי זו תכלית פעילותו של בנק (עמ' 10, ש' 11 בפרוט'). עדותו של מר בדלוב, עצם ההסכמות בעבר למתן האשראי לתובעת וכאשר אין מחלוקת על היקף האשראי שהתבקש מול היקף החובות והבטוחות שהוצעו, מביאים למסקנה שסירוב הנתבע להעמדת האשראי נבע משיקולים ענייניים וסבירים. טענת התובעת לשיקולים שאינם כאלו - הופרכה. זאת ועוד, יש לשים לב להסבר אשר נותנת התובעת לסירוב הנתבע להעמדת ההלוואה החדשה. לטענתה, הסיבה לכך הינה תלונות שהגישה כנגד הנתבע בעבר למפקח על הבנקים ולמשרד השיכון. עיון בתלונות הללו, מלמד על הטחת האשמות קשות בעובדי הנתבע, טענות לאילוץ, טענות לניצול כוחו העדיף של הנתבע, טענות להיעדר אמון בעובדי הנתבע וטענות לאי מסירת מידע. התובעת מתארת את מצבה במילים "חשתי כמו חתול שטמנו לו מלכודת" ופורשת טענות על פני 7 עמודים (הכל ממכתב התובעת מיום 2.4.07 - נספח 1 לתצהיר התובעת). אף באירוע שנסב על גרירת המשכנתא במהלך נובמבר 2007 התלוננה התובעת על הנתבע והאשימה אותו בהטעיה (סעיף 14 בתצהיר התובעת). הנתבע, ככל תאגיד, פועל באמצעות אנשים בשר ודם ולאלו, בדיוק כמו לקוחות הנתבע ובדיוק כמו התובעת, הזכות שיתייחסו אליהם בכבוד. סירוב של בנק ליתן שירות ללקוח על רקע יחסים אישיים עכורים ועל רקע תחושות עובדי הנתבע לחוסר כבוד וחוסר הגינות מצד הלקוח איננו סירוב בלתי סביר. התובעת התלוננה על עובדי הנתבע ועשתה כן בלשון בוטה ותוך הטחת האשמות קשות. לתובעת עמדה הזכות המלאה לעשות כן ולעמוד על זכויותיה. אך בה במידה ונוכח תלונות אלו, עמדה אף לנתבע הזכות להחליט שאין הוא מעוניין ליתן לה שירות נוסף. שאין הוא מעוניין ליתן שירות למי שסבור שהנתבע מתייחס ללקוחותיו "כחתול שיש לשים לו מלכודת" וכמי שיש לכפות עליהם תנאים בניצול כוחו העודף של הבנק. אם כך, הסירוב להעמדת ההלוואה החדשה התבסס על היקף הבטחות ומצבה של התובעת כאמור, אך אפילו מצאתי שהסיבה לסירוב הייתה היחסים האישיים העכורים עם התובעת, לא הייתי מוצא בכך שיקול "בלתי סביר" כטענת התובעת. לטענת התובעת, בצע הנתבע כלפיה גם עוולה של הוצאת לשון הרע. התובעת מבססת טענה זו על אירוע אשר התרחש במהלך דצמבר 2007 ובמהלכו, לטענתה, התייחס אליה מר בדלוב, מנהל סניף הנתבעת, בצעקות ובזלזול ליד עובדים נוספים של הנתבע. בסיס נוסף לטענה זו מוצאת התובעת בעצם אותו סירוב לא מנומק למתן ההלוואה החדשה. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). "פרסום" יכול גם שייעשה בעל-פה ובבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2), 333, 337). כיוון שבשני המקרים מייחסת התובעת לנתבע הוצאת לשון הרע על בסיס פרסום בעל-פה השאלה העומדת להכרעה הינה המשמעות שהיה אדם סביר מייחס לדברים אשר נאמרו. ביחס לאירוע הראשון, לגרסת התובעת זעם עליה מר בדלוב ואמר לה "מה את חושבת שאם את תתלונני למעלה את תקבלי תשובה יותר מהר" (סעיף 17 בתצהיר התובעת) ועוד טוענת התובעת שבהמשך חילופי הדברים אמר לה מר בדלוב "שאני מוזמנת ללכת". מר בדלוב מכחיש את הטענה לחילופי דברים אשר פגעו בכבודה של התובעת וטוען שבסך הכל אמר לה כי במידה והיא חפצה בכך היא יכולה ללכת לבנק אחר (עמ' 12, ש' 9 בפרוט'). לא מצאתי סיבה להעדיף את גרסתה של התובעת על זו של מר בדלוב ועל כל פנים, אף לא מצאתי חשיבות להכרעה בין הגרסאות, שכן אפילו אקבל את גרסת התובעת במלואה, אינני מוצא בכך כל אמירה המבזה את התובעת או פוגעת בה. הרושם העולה הוא בסך הכל לחילופי דברים על רקע מחלוקת בקשר עם גרירת המשכנתא ואפילו כעס מר בדלוב, אפילו בקש מהתובעת לצאת מהמקום, לא נעשה הדבר באופן פוגע המבסס טענה להוצאת לשון הרע. ביחס לאירוע השני, כאשר מתברר שכלל לא נמסרו נימוקים לסירוב ליתן אשראי, כלל לא ברור כיצד יכולה התנהגות שכזו לבסס טענה להוצאת לשון הרע. בקשות למתן אשראי וסירוב הינם עניין של יום יום ואין כל בסיס לניסיון התובעת לטעון שסירוב ליתן אשראי נתפס בקרב אדם סביר כמעשה משפיל או מבזה. טענות התובעת להוצאת לשון הרע איפוא, חסרות בסיס. ולבסוף, טוענת התובעת כי הנתבע הפר את חובתו לאפשר לה לגרור את הלוואת הזכאות כך שתובטח באמצעות הבית בראשל"צ ובכך הסב לה נזק בסך של למעלה מ- 8,000 ₪, הפרשי הריבית בין הלוואת הזכאות להלוואה שנטלה כדי לפרוע את ההלוואה. מהראיות שהוצגו מסתבר שבמהלך דצמבר 2007 אכן היו חילופי דברים בין התובעת לנתבע, כנראה על רקע אי הסכמה באשר לגרירת המשכנתא. עוד מתברר שכבר ביום 20.12.07 יושבו ההדורים כאשר נתקבל מכתב ממשרד השיכון (נספח 3 לתצהיר התובעת) שלפיו הובהרה זכותה של התובעת לבצע את הגרירה. הלוואה זו לבסוף לא נגררה אלא נפרעה בתחילת 2008. במצב זה, כלל לא ברור מדוע מאשימה התובעת את הנתבע באחריות להחלטתה לפרוע את ההלוואה. התובעת לא מציגה כל בקשה כתובה שהעבירה לביצוע הגרירה או סירוב שכזה. לפיכך, לא ניתן לקבל את הטענה להפרת התחייבות הנתבע בעניין זה. כך מסתבר כי מארבע טענות התובעת נדחו הטענות בדבר סירוב שרירותי למתן ההלוואה החדשה, נדחתה הטענה בדבר הוצאת לשון הרע, נדחתה הטענה לסירוב לגרירת הלוואת הזכאות ונתקבלה הטענה בדבר הפרת חובת הבנק לנמק את הסירוב למתן ההלוואה החדשה. על בסיס זה יש לבחון את טענות התובעת בדבר הנזקים שנגרמו לה. לטענת התובעת, גרמה לה התנהגות הנתבע לנזק ישיר בגין עמלת הפירעון המוקדם ששילמה לנתבע בפירעון ההלוואה השנייה ביולי 2009. טענה זו לא הוכחה כלל. ראשית, הובהר שעצם הסירוב נבע משיקולים סבירים כך שהחלטת התובעת לפרוע את ההלוואה בהלוואה מבנק אחר איננה פרי הפרת מחויבות ליתן לה את ההלוואה החדשה. שנית, התובעת בחרה ליטול הלוואה מבנק אחר אך איננה מסבירה מה מנע ממנה ליטול את ההלוואה בלא לפרוע את ההלוואה הראשונה, למשל ברישום משכנתא שנייה בדרגה על הבית בראשל"צ. יישום אפשרות שכזו אמנם חייב פנייה מוקדמת לנתבע אך התובעת כלל לא עשתה כן ולא ניסתה אפילו לברר עם הנתבע את האפשרות לכך. שלישית, התובעת מתייחסת רק לעמלת הפירעון המוקדם אך מתעלמת לחלוטין מהפרשי הריבית שאפשר וקיימים בין ההלוואה הראשונה להלוואה החדשה שנטלה כדי לפרוע אותה. הרי אפשר ובגין ההלוואה שנטלה התובעת מבנק אחר היא משלמת ריבית נמוכה יותר כך שסך התשלומים שהיא מחויבת בהם נמוך ממה ששילמה לנתבע כולל עמלת הפירעון המוקדם. באפשרות זו כלל לא נגרם לתובעת נזק. על התובעת הייתה החובה להציג תחשיבים להתמודדות עם אפשרות זו ותחשיבים שכאלו לא הוצגו. לפיכך, הנתבע איננו אחראי כלל לכל נזק שנגרם לתובעת עקב החלטתה לפרוע את ההלוואה הראשונה ואפילו היה אחראי הרי שלא הוכח שנגרם נזק שכזה. כל שנותרה במצב זה היא טענת התובעת לעגמת נפש אשר גרמה לה התנהגות הנתבע בסירובו לנמק את אי מתן ההלוואה החדשה. בטענה זו אין להקל ראש. הותרת התובעת בעלטה בהחלט לא הייתה ראויה, הותירה אותה חסרת אונים ואף פגעה ברגשותיה ועל כך מן הדין שתפוצה. אני אומד את הנזק בגין זאת בסך של 10,000 ₪. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, התובעת הייתה לקוחה של הנתבע ולפיכך חייב היה הנתבע להתייחס אליה בהגינות ובתום לב. כאשר בקשה התובעת ליטול מהנתבע הלוואה חדשה עמדה לנתבע הזכות המלאה להיעתר לבקשה או לדחות את הבקשה, אך הוא חייב היה לבסס החלטתו על שיקולים ענייניים בלבד ולנמק החלטתו לסרב לבקשה. הנתבע אומנם בחן את בקשת התובעת בצורה עניינית וסירובו לבקשה היה סביר, ברם הנתבע הפר את חובתו לנהוג בתובעת בהגינות כאשר נמנע מלנמק את החלטת הסירוב. למעט הפרת חובה זו לנימוק הסירוב, לא נמצא בסיס ליתר טענות התובעת. אשר על כן, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪. אומנם, מרבית טענות התובעת נדחו, אך בהתחשב בכך שעיקר התביעה נסבה על אותה טענה להיעדר נימוקים וכי לפי גישת הנתבע לא הייתה לתובעת כל אפשרות לגלות את נימוקי הנתבע אלא בפנייה לערכאות, יישא הנתבע גם בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. מאידך, נוכח הסכום שנפסק ביחס לסכום התביעה, לא יחויב הנתבע בתשלום הוצאות התובעת בגין אגרת בית המשפט. בנקהלוואהלקוחותבעל פה