לפתע הגיע ילד רכוב על אופניים, מימין הכביש, והתפרץ לנתיב נסיעתו. התובע שהבחין בו ברגע האחרון, נבהל מאוד, ובניסיון שלא לפגוע בו, הסיט את מוניתו שמאלה וחלף על פניו. כך גם נהגו יתר המכוניות שנסעו אחריו. כתוצאה מהבהלה שאחזה בו, עצר התובע את המונית בתחנת אוטובוס סמוכה על מנת להירגע, ואז חש לחצים בחזה ותחושת מחנק. הכאבים הופיעו לסירוגין כדבריו, והוא המשיך בנסיעתו. בהגיעו לבית חולים "כרמל", ובעת שהמתין לאיסוף אחיות חזרה לבתיהן, הוא נאלץ לשבת על הרצפה על מנת להתגבר על כאביו. בשלב הזה, הוא התקשר למעסיקו מר רזניקוב מיכאל, וסיפר לו על האירוע והודיע לו כי אינו מרגיש טוב. המעסיק הציע כי ישלח נהג אחר במקומו, אולם התובע ביקש לנסות ולסיים את המשמרת שלו, וכך היה. בעת שהגיע לביתו, המשיך התובע לסבול מכאבים ולא הצליח להירדם. בבוקר שלמחרת, הוא פנה לקופת חולים ושם התלונן על כאבים בחזה "מהלילה" כפי שנרשם בתיעוד הרפואי. לאחר שנערכה לו בדיקת א.ק.ג, הוא הופנה לבית חולים "כרמל", שם אושפז למשך שבוע ימים לאחר שאובחן כי סבל מהתקף לב (הנסיבות הנ"ל יכונו להלן "האירוע"). 3. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל") בתביעה להכיר באירוע כפגיעה בעבודה ולתשלום דמי פגיעה. פנייתו נדחתה. בעקבות החלטה זו, הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (בל 468/06). בהליך הנ"ל טען המל"ל להגנתו כי אין המדובר ב"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, וכי לא הוכח קיומו של אירוע חריג, וכי אין אזכור לאירוע במסמכים הרפואיים, וכי אין התאמה בין גרסת התובע בהודעתו לחוקר לבין הרישומים בבית החולים בדבר המועד בו החלו להופיע כאבים. 4. לאחר ששמע את עדויותיהם של התובע ושל מעסיקו מר רזניקוב, קיבל בית הדין (כב' השופטת ע. קוטן) את גרסתו של התובע הן באשר לנסיבות התרחשות האירוע והן באשר למועד הופעת הכאבים אצלו (לאחר האירוע, בסביבות השעה 22:00), וקבע כי "האירוע של "כמעט תאונה" אשר ארע לתובע בעבודתו בליל 9.3.04, הוא בבחינת "אירוע חריג"", ומינה את פרופ' א. קרן, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. במכתבו מיום 28.9.08 קבע פרופ' קרן כי "האירוע של "כמעט תאונה" מ- 9.2004 החיש את בוא האוטם החריף של שריר הלב, כך שאלמלא אירוע זה ייתכן כי בואו של האוטם החריף של שריר הלב היה נדחה למועד אחר כלשהו או שלא היה מופיע כלל". בעקבות מכתב זה, הכיר המל"ל בתביעה, וביום 18.2.09 ניתן פסק דין בביה"ד האזורי לעבודה שבו נקבע כי האירוע הלבבי בו לקה התובע ביום 9.3.04 הוא בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. 5. בעקבות פסק הדין, פנה התובע לוועדה הרפואית שליד המל"ל אשר קבעה לו נכויות זמניות, וכן נכות צמיתה בשיעור של 15% החל מיום 11.9.04. 6. בתביעה זו טוען התובע כי האירוע מהווה תאונת דרכים על פי החוק, וכי קביעת המל"ל מהווה קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב לחוק, הן לעניין שיעור הנכות והן לעניין הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב לבין התאונה, ומשכך חלה על הנתבעת החובה לפצותו בגין הנזק שנגרם לו בעקבותיו. 7. הנתבעת הכחישה את עצם קרות התאונה ואת נסיבותיה כפי שנטענו על ידי התובע, ולחילופין טענה כי אף אם תוכחנה הנסיבות הנטענות, אין עסקינן בתאונת דרכים על פי החוק, מאחר ולא התקיים קשר סיבתי כדרישת סעיף 1 לחוק, בין האירוע הנטען (השימוש ברכב) לבין הנזק הנטען (אוטם שריר הלב), אשר הופיע לשיטתה, בשעה 17:00, היינו לפני האירוע הנטען, על פי התיעוד הרפואי שהוגש. 8. לאור מהות המחלוקת, ובהתאם להסכמת הצדדים, הוחלט לפצל את הדיון בתביעה באופן שתחילה תידון המחלוקת שמתייחסת לאירוע ולנסיבות התרחשותו, ובהתאמה, השאלה אם נסיבות אלה מהוות תאונת דרכים על פי החוק. 9. עדויות מטעם התובע העידו התובע ומעסיקו מר רזניקוב. מטעם הנתבעת העידו ד"ר רונן יצחק רובינשטיין, רופא קרדיולוג אשר בדק את התובע במחלקה לרפואה דחופה עם קבלתו בבית חולים "כרמל", וד"ר רונן יפה, רופא קרדיולוג אשר ערך וחתם על מכתב השחרור מבית החולים. 10. דיון קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא האם קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה הינן בעלות תוקף מחייב בתביעה דנן, הן מכח תורת מעשה בית דין או מכח סעיף 6ב לחוק? יוזכר כי בית הדין האזורי לעבודה אימץ את גרסתו של התובע לעניין התרחשות "כמעט תאונה", וקבע פוזיטיבית שהכאבים בחזהו של התובע הופיעו לאחר האירוע של "כמעט תאונה" שהתרחש בסביבות השעה 22:00, ולא בשעה 17:00 כפי שנטען על ידי המל"ל שם, וכפי שנטען על ידי הנתבעת בהליך דנן, כפי שיבואר בהמשך. 11. אקדים ואומר כי לקביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה אין כל תוקף מחייב בתביעה דנן. באשר למעשה בית דין, קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה אינן יכולות להקים בפני הנתבעת "השתק פלוגתא", שכן הנתבעת לא היתה צד להליך בבית הדין האזורי לעבודה, ולא מתקיימת בינה לבין מי מבעלי הדין "קרבה משפטית". כבר נפסק כי תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין או חליפיהם, שכן "אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא היתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט" (ראה ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין ואח' נ' בנק מזרחי-טפחות, 05.01.2011). 12. הדבר נכון, בין היתר, גם לקביעת בית הדין בעניין הקשר הסיבתי בין האירוע של "כמעט תאונה" לבין אוטם שריר הלב, שכן קביעה זו אינה יכולה לחייב את הנתבעת בהליך דנן מכח היותן קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב לחוק כטענת התובע, והנני מפנה בהקשר זה לרע"א 3289/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אנקווה, פ"ד נ (1), 556, שם נאמר על ידי כב' השופט אור: "הלכה היא, שהליך התביעה לדמי פגיעה המוגש לפקיד התביעות של המוסד או החלטת בית הדין לעבודה בתביעה המוגשת אליו לחיוב המוסד בתשלום דמי פגיעה, אינם קביעה מחייבת לעניין סעיף 6ב לחוק, באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שהתובע לקה בה" אמנם צודק התובע בטענתו כי בעניין אנקוואה הנ"ל נפסק כי קביעת דרגת נכות על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל, לעניין תביעתו של המבוטח לקצבת נכות כנפגע עבודה, יש עמה קביעה גם של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות (ראה בעניין זה גם ע"א 5608/90 קורנהיל חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון מזרחי, פ"ד מו (2), 107), אולם קביעה זו אינה רלוונטית בענייננו בשלב הזה, שכן, על מנת שהתובע יכנס לדלת אמותיו של סעיף 6ב לחוק, עליו לעבור תחילה את המשוכה הראשונה ולהוכיח שאכן עסקינן בתאונת דרכים על פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק, לרבות קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזק הנטען. וזו לשונו של סעיף 6ב לחוק: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה...." (ההדגשה אינה במקור) 13. יוצא אפוא, שהנתבעת אינה כבולה בהליך דנן בקביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה, הן באשר לעצם התרחשות האירוע, והן לעניין הקשר הסיבתי בינו לבין הנזק הנטען על ידי התובע. אי לכך, אפנה להלן לדון בשאלה, האם התובע הוכיח את נסיבות התרחשות האירוע כפי שנטענו על ידו בהליך זה. 14. בשאלה זו אומר כבר עתה כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי לידי מסקנה כי התובע לא הרים את נטל הוכחת תביעתו, הן באשר לנסיבות התרחשות האירוע והן באשר לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנזק הנטען, ומשכך דין תביעתו להידחות. להלן נימוקיי: 15. למרות שלכאורה ניתן היה לאמץ את גרסתו של התובע לגבי נסיבות התרחשות האירוע של "כמעט תאונה" בכלל, ולגבי מועד הופעת הכאבים אצלו בפרט, אלא שגרסה זו התבססה על עדותו היחידה שלא זכתה לשום סיוע. לא זו אף זו, בחומר הראיות התגלו בקיעים ותהיות אשר כרסמו באמיתותה. במה דברים אמורים? על פי גרסת התובע, הכאבים בחזה החלו לאחר אירוע "כמעט תאונה" שהתרחש בסביבות השעה 22:00 ביום 9.3.2004 כמתואר לעיל, וכי למחרת, הוא פנה לקופת חולים ומשם הופנה לבית חולים. אולם במכתב השחרור של בית החולים, בפרק נתוני הקבלה נרשם "... אמש (היינו ביום 9.3.2004, הערה שלי, כ. ג') סביב השעה 17:00 החל כאב חזק רטרוסטרנלי בעל אופי לוחץ שנמשך לסירוגין עד היום בבוקר" (ההדגשה אינה במקור, כ.ג'). כשנשאל התובע על הסתירה המהותית הנ"ל, לא ניתנה על ידו תשובה מניחה את הדעת, והסתפק באמירה "אולי אני אמרתי שזה היה בערב, והם כתבו "בשעה 17:00 בערב". אצלנו ברוסיה כשאומרים ערב זה עד השעה 22:00-23:00 בלילה, עד שהולכים לישון" (עמ' 9 ש' 22-20). לעומת זאת, ד"ר רובינשטיין אשר בדק את התובע מיד עם קבלתו בבית החולים, העיד בעניין זה כדלקמן: "ש. מתי לפי דברי החולה הוא החל לסבול מכאבים בחזה? ת. מה שרשמתי בגיליון, וזה מה שהם בדיוק מה שהם אמרו לי, סביב השעה 17.00, כלומר יום קודם, החל כאב חזק במרכז בית החזה שנמשך עד להיום בבוקר. ש. ספר לנו לפי תעודת המיון מה נטען לעניין הנסיבות שקדמו לכאבים בחזה, ומה הרקע לכאבים בחזה. ת. איני רואה את הרקע, חוץ מזה שדווח, שסביב השעה 17.00 החל כאב חזק ממרכז החזה. בהמשך רשמתי שהוא עדיין עבד, ובצהריים היה לו כאב חזק שחלף. רשמתי בדיוק מה שהיה. ש. החולה תקשר אתך? ת. אני מניח שכן. לא רשמתי כאן שהייתה בעיית שפה. ש. התובע טוען כאן שהוא אמר "בערב", ושברוסית זה עד 23.00-24.00. האם יש מצב שאת השעה 17.00 אתה המצאת? ת. אין חשש שהמצאתי נתונים. מה שנמסר לי, זה מה שרשמתי" (עמ' 21 ש' 15-3) ברי הוא כי יש להעדיף את עדותו הנ"ל של ד"ר רובינשטיין, הנעדרת כל אינטרס בתוצאות ההליך, על פני עדותו של התובע, מה גם שמעדותו של ד"ר יפה רונן אשר חתם על מכתב השחרור, עלה כי רישום מדויק של שעת התחלת הכאבים, על ידי הרופא, הינו דבר חשוב ומהותי לצורך אבחון המחלה שממנה סובל החולה בעת קבלתו לבית חולים (ראה עדותו בעמ' 25). אמנם התובע הפנה לתעודת הביקור של קופת חולים מיום 10.3.2004 שבה נרשם "מהלילה כאבים רטרוסטרנליים", אולם לא יכולתי לייחס לרישום הנ"ל עדיפות על הרישום במסמכי בית החולים, הן מפאת התיאור הכללי שהופיע בו לעומת ציון השעה המדויקת במסמכי בית החולים, והן לאור עדותו של ד"ר רובינשטיין לגבי נסיבות הרישום כמצוטט לעיל. 16. בניסיון נוסף לכרסם באמינות הרישום הנ"ל וסבירותו, העיד התובע כי בשעה 17:00 הוא עבד בקו כדבריו (ראה עדותו בעמ' 9 ש' 24-23). אולם טענה זו נותרה בעלמא ולא נתמכה בשום ראיה ו/או עדות מטעמו. לא זו אף זו, התובע לא דאג לזמן לעדות את אשתו שהתלוותה אליו לבית החולים, במטרה לחזק את גרסתו לעניין שעת הופעת הכאבים אצלו והרישום המוטעה של בית החולים כדבריו, והדבר אומר דרשני. 17. הסתירות ו/או התמיהות שעלו מגרסתו של התובע, לא רק התייחסו למועד הופעת הכאבים אצלו, אלא גם לעצם קרות האירוע של "כמעט תאונה" הנטען. ודוק, במסמכי בית החולים (נ/7) שבהם פירט התובע את מצבו הרפואי, המחלות מהן סבל ועוד, לא הוזכר, ולוּ אף ברמיזה, אותו אירוע "טראומטי" של "כמעט תאונה" לכאורה, שגרם להופעת הכאבים בחזה אצלו, למרות שמדובר בפרט מהותי לכל הדעות, בנסיבות העניין שבפנינו. גם בתיעוד הרפואי של קופת חולים מיום 10.3.2004 (נ/9), נרשם "מהלילה כאבים רטרוסטרנליים" ללא כל אזכור לאירוע הטראומטי הנטען. כך גם בתעודה הרפואית לנפגע בעבודה (נ/10), אשר הוצאה כשבועיים לאחר האירוע הנטען, ושבה נרשם כי הכאבים החלו במהלך נהיגה, ללא כל אזכור לאירוע הטראומטי הנטען. גם בטופס ב.ל 250 (נ/11) וכן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/12) אשר נערכו כשלושה חודשים לאחר האירוע הנטען, נכתב כי בזמן נהיגה הרגיש כאבים ללא כל אזכור לאירוע של "כמעט תאונה". למותר לציין כי "נפקדותו" של האירוע הנטען מהמסמכים שפורטו לעיל, מחזק לכאורה את הכחשתה של הנתבעת לעצם קרות האירוע, ומאידך, את טענתה כי מדובר בניסיון "להלביש" אירוע לבבי על גבי "שימוש ברכב", בכדי לבסס מקור נוסף לפיצוי התובע. 18. יתרה מכך, עדותו של התובע שלפיה הוא התקשר למעסיק שלו בעת הגיעו לבית חולים "כרמל", ועדכן אותו אודות מצבו הבריאותי וכן אודות קרות האירוע של "כמעט תאונה", לא הוכחה, שכן חיווי של שיחה כאמור לא הופיע בפלט השיחות של מכשיר הטלפון שהיה בבעלותו בתקופה זו. בניסיון להתגבר על מכשול זה, העלה התובע אפשרות שלפיה השיחה בוצעה ממכשיר טלפון של חבר שלו שנכח במקום. אולם גם טענה זו לא הוכחה, ואותו חבר לא זומן למתן עדות על ידו. אמנם המעסיק אישר בעדותו בבית המשפט כי בינו לבין התובע התנהלה שיחה כאמור, אולם לא יכולתי לסמוך על עדות זו ללא ראייה אובייקטיבית, וזאת גם בשים לב לאי ההתאמות שעלו בעדויותיהם של התובע ומעסיקו בהקשר זה. 19. על כל מה שהוזכר לעיל, אוסיף כי בתשובות לשאלון שנשלח לו על ידי הנתבעת, שלל התובע כי חלה או נפצע או נפגע מלבד התאונה הנדונה, בו בזמן שהוא היה מעורב בלא פחות מ-16 תאונות דרכים ועבודה, על פי דברי הנתבעת אשר לא נסתרו. גם תשובותיו בשאלון לעניין תחלואיו בעבר לרבות בתחום הלבבי, לא היו מדויקות. למותר לציין כי מצב דברים זה משליך על אמינותו של התובע בכלל, ועל המידה שניתן היה להסתמך על עדותו בפרט, קל וחומר כשמדובר בעדות יחידה כמצוין לעיל (בעניין זה ראה ע"א 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי, 21.11.06, שאליו הפנתה הנתבעת בסיכומיה). 20. לסיכום לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את נטל הוכחת תביעתו באשר לקרות האירוע של "כמעט תאונה", ולחילופין, לגבי קיומו של קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב שבו לקה לבין האירוע הנטען. 21. התוצאה היא שהנני דוחה את התביעה. 22. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, שכר עדים, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קטיניםתאונת אופנייםפריצהאופניים