פס"ד הצהרתי לפיו ההסכם שחל בין הצדדים הוא התקף ביחסים ביניהם ולא כל הסכם או פס"ד אחר, כולל לא פסה"ד אשר אישר את פסק הבוררות שהתנהלה בין הצדדים, בינם לבין עצמם ובינם לבין צד ג' נוסף. לחילופין מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי התובעים לא חייבים לנתבעים סך של 40,000 $ שנקבעו בפסק הבוררות וזאת משום שהם לא קיבלו את חלקם בדירות נשוא הבוררות. בין הצדדים להליך זה נוהלה בוררות שבה ניתן פסק בורר שאושר על ידי ביהמ"ש המחוזי. הבוררות התנהלה בנושא פרוייקט שבו רכשו הצדדים (או חלק מהם) וצד ג' נוסף נכס ברח' שרי ישראל, בנו עליו 6 יחידות דיור נוספות ומכרו אותם. בין הצדדים, בינם לבין עצמם ובינם לבין צד ג', התגלה סכסוך באשר לחלוקת הרווחים מאותו פרוייקט. התקבולים שהניב הפרוייקט הופקדו אצל עו"ד בניטה בנאמנות. בסיום הבוררות ניתן פסק דין בורר אשר עסק ביחסים בין הצדדים בינם לבין עצמם וכן ביחסים שבין הצדדים לבין צד ג'. ביחסים שבין הצדדים להליך זה נקבע בין היתר כי התובע 1 ישלם לנתבע 1 סך של 250,000 ₪ בגין כספים שהוא משך מהפרוייקט לכיסוי חובות פרטיים שלו. כמו כן נקבע כי כיוון שהנתבע השקיע בפרוייקט 125,000 $ והתובע רק 45,000 $ , על התובע לשלם לנתבע 40,000 $ כדי לזכות בחלקו ברווחים מהדירות שנבנו בפרוייקט. הנתבעים 2 ו- 3 הגישו בקשה לאישור פסק הבורר והתובעת 2 הגישה בקשה לביטולו מחמת כך שהיא לא נתנה הסכמה לניהול הבוררות. בעקבות הסכם שנחתם בין התובע לנתבע 1 שבמסגרתו הוסכם שתימחק הבקשה לאישור פסק הבורר ותתקבל הבקשה לביטול הפסק הוגשה לבית המשפט בקשה למחיקת הבקשה לאישור פסק הבורר וביהמ"ש נעתר לה. באשר לבקשה לביטול פסק הבורר ביהמ"ש המשיך לדון בה שכן פסק הבורר דן גם ביחסים שבין הצדדים לבין צד ג' ובסיומו של ההליך ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול פסק הבורר וממילא אישר אותו. מאוחר יותר, כשהגיעה העת למימוש הרווחים כתוצאה מהבניה, התגלה סכסוך נוסף בין הצדדים באשר לפרשנות פסק הבורר ובעקבות כך הגיש עו"ד בניטה בקשה בטען ביניים על מנת שביהמ"ש יורה כיצד יש לחלק את רווחי הפרויקט. בקשה זו נדונה בפני כב' השופט פיינברג שנתן בסיומה החלטה בה הורה על אופן חלוקת הכספים. בין היתר נקבע כי התובעים לא זכאים לקבל סכום כלשהו, שכן, חובם כלפי הנתבע 1, לפי פסק הבורר, עולים על הזכויות המגיעות להם מכספי הרווחים. הנתבע 1 פתח בהליכי הוצל"פ נגד התובע 1 לפי פסק הבורר המאושר (2 תיקי הוצל"פ), אשר בהם ביקש לממש את הסכומים שנקבעו לזכותו. התובעים הגישו בקשה בטענת פרעתי בה טענו כי לא ניתן לממש את פסק הבוררות ביחסים שבין הצדדים להליך זה משום שהם הסכימו שפסק הבוררות יבוטל והגיעו להסכמה אחרת (ההסכם שצורף כנספח א' לתביעה). כב' רשם ההוצל"פ דחה את הבקשה משום שאין לו סמכות לדון בטענות פרעון שנוצרו בין יום מתן פסק הבורר ליום אישורו על ידי ביהמ"ש. ערעור על החלטה זו נדחה מאותו נימוק ולפיכך הוגשה תביעה זו בה נדרשים התובעים להצהיר כי מה שקובע את החיובים והזכויות ביניהם הוא ההסכם נספח א' ולא פסק הבורר. הנתבעים טוענים כי אמנם הגיעו להסכמה לאחר מתן פסק הבורר ואמנם ההסכמה כללה את ביטול פסק הבורר ואולם ההסכמה היתה מותנית בכך שפסק הבורר לא יאושר. משדחה ביהמ"ש בקשה זו והמשיך לדון בבקשה לביטול פסק הבורר ודחה אותה, ובמסגרת הדחיה אישר את פסק הבורר, מה שקובע הוא פסק הבורר. הנתבעים טוענים כי התובעים מנועים מלטעון עתה שההסכם נספח א' הוא המסמך היחיד הקובע את היחסים ביניהם, וזאת משום שהתובעים לא טענו טענה זו לא בביהמ"ש המחוזי בעת הדיון בבקשה לביטול פסק הבורר ולא בביהמ"ש בדיון בטען הביניים. לטענת הנתבעים, התובעים מנסים לטעון את הטיעון היותר כדאי להם, כאשר כדאי להם לטעון שפסק הבורר קובע מגישים טיעונים לפי פסק הבורר וכאשר טיעון כזה אינו משרת אותם, טוענים שפסק הבורר מבוטל. הנתבעים מבקשים איפוא לקבוע שמחמת מעשה בית דין לא רשאים התובעים להעלות עתה את טענתם לגבי תוקף פסק הבורר. הנתבעים טוענים עוד כי ההסכם שצורף על ידי התובעות לתביעה אינו ההסכם החל ביניהם אלא הסכם אחר שקבע כי ההסכם יחול רק אם פסק הבורר לא יאושר. בסופו של דבר ביהמ"ש לא קיבל את הבקשה לביטול פסק הבורר ואישר אותו לכן המסמך הקובע את יחסי החובות ביניהם הוא פסק הבורר ולפיכך תיק ההוצל"פ שנפתחו למימושו נפתחו כדין. לאחר עיון בטענות המקדמיות של הנתבעים באתי למסקנה כי הצדק איתם ולפיכך אין צורך לדון במחלוקת שבין הצדדים, שלגביה כל אחד המציא חוו"ד מומחה, באשר להסכם החל על היחסים ביניהם. אני מסכים עם הנתבעים שהתובעים אינם רשאים להעלות את טענתם, כפי שהועלתה בתיק זה, בהליך זה בשל כך שקיים מעשה בית דין המונע מהם לעשות זאת. על פי ההלכה, הדוקטרינה של מעשה בית דין המונעת העלאת טענה בהליך משפטי כאשר זו כבר נידונה בהליך קודם והוכרעה, לא חלה רק על טענות שהועלו בפועל אלא גם על טענות שהיה על צד להעלותן והוא נמנע מלעשות כן מסיבותיו שלו. ראו לענין זה: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות תשנ"א 1991 עמוד 141 וכן ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל ואח' פ"ד מו(1) 741. לא זו בלבד אלא שטיעוני התובעים בתיק זה סותרים למעשה את טיעוניהם בהליך שהתנהל בפני כב' השופט פיינברג בטען הביניים. שם ביקשו הם לקבל סכומי כסף נוספים בהסתמך על פסק הבורר ואילו בפני בקשתם הם לקבוע שפסק הבורר אינו תקף. כידוע הדוקטרינה של השתק שיפוטי מונעת מבעל דין על העלאת טענות סותרות באותו הליך או אף בהליך אחר. לא ניתן לאפשר לבעל דין לעשות כן שכן הדבר סותר אף את תקנת הציבור ואת הטוהר של ההליך המשפטי כאמור התובעים כאן מנסים לטעון היום טענות שאינן עולות בקנה אחד אם אלה שנטענו על ידם בהליך טען הבינים, ומנסים לטעון טענות שהיה עליהם להעלותן בהליך אישור/ביטול פסק הבורר ולא עשו כן. לאור כל האמור אני דוחה את תביעת התובעים בשל קיומם של השתק עילה ופלוגתא ובשל השתק שיפוטי כמפורט לעיל ואני מחייבם בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. חוזהפסק דין הצהרתי