ההסכם נחתם לתקופה של 12 חודשים עם אופציה שניתנה לתובע להאריך את תוקפו לחמש תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת. ביום 7/6/05 פנה התובע לעיריית נצרת עילית בבקשה לקבלת רישיון עסק להפעלת הדוכן, שילם את האגרה המתחייבת, והתחיל בהכנות להקמת הדוכן. ביום 27/6/05 ניתן לבקשת הנתבע צו מניעה זמני ע"י בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת מוניץ) האוסר על הנתבע, על עיריית נצרת עילית ועל חברת קניון "לב העיר" לעשות כל פעילות אשר תאפשרנה הצבת דוכן מול חנות הנעליים של הנתבע. בהתאם לצו המניעה הזמני נדרש הנתבע להפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית או סכום מזומן בסך 35,000 ₪, וכן לחתום על ערבות אישית על סך 50,000 ₪. בהתאם לכך חתם הנתבע על "ערבות עצמית" ולפיה התחייב "לפצות את המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם על ידי צו המניעה הזמני אם תדחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת, וזאת עד סכום של 50,000 ₪". בפסק דין שניתן ביום 31/7/05 בעתירה המנהלית שבמסגרתה ניתן צו המניעה זמני, דחתה השופטת מוניץ את העתירה, וביטלה את צו המניעה הזמני שניתן על ידה. בפסק הדין חויב הנתבע לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. בתביעה לפני עותר התובע לחייב את הנתבע בסכום של 150,000 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב צו המניעה הזמני שניתן נגדו. בכתב התביעה טען התובע, כי התביעה שלו מבוססת הן על פי כתב הערבות העצמית עליו חתם הנתבע במסגרת הליכי צו המניעה הזמני שניתן לבקשתו וכן על פי פקודת הנזיקין בטענה שהבקשה לצו מניעה זמני והעתירה המנהלית הוגשו על ידו ברשלנות ובחוסר תום לב, כאשר לא הייתה לו כל עילת תביעה. בכתב ההגנה ובסיכומיו לפני טען הנתבע, כי התובע לא הוכיח עילה כלשהי לפי פקודת הנזיקין ולפיכך דין התביעה בעניין זה להידחות. הוא טען עוד, כי חבותו בהתאם לערבות העצמית מוגבלת לסכום של 50,000 ₪ בלבד, כך שמלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעה נגדו בסכום של 150,000 ₪. מכל מקום, כך נטען, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו עקב מתן צו המניעה הזמני, ולפיכך דין התביעה להידחות. דיון והכרעה מאחר שהתביעה מבוססת הן על כתב התחייבות עליו חתם הנתבע במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני והן על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, החלטתי קודם לדון בשאלת הנזק ולקבוע אם נגרם לתובע נזק עקב מתן הצו ואם כן, את היקפו. אם יתברר שהיקף הנזק המוכח אינו עולה על סכום ההתחייבות העצמית, לא יהיה צורך לדון בטענות התובע לעניין תחולת עוולת הרשלנות על המקרה דנן, סוגיה שאינה פשוטה כלל וכלל מבחינה משפטית. כפי שפורט לעיל, צו המניעה הזמני ניתן ביום 27/6/05 ונמסר לתובע ביום 29/6/07. הצו בוטל בפסק דין שניתן ביום 31/7/05 ונמסר לתובע, על פי עדותו בחקירה הנגדית, ביום 6/8/05. עולה, אם כן, כי צו המניעה הזמני היה בתוקף במשך כחודש ושבעה ימים בלבד. לטענת התובע בתצהיר עדותו הראשית, בשל צו המניעה חל עיכוב בפתיחת הדוכן כאשר המועד המתוכנן היה ליום 1/7/05 ואילו בפועל הדוכן נפתח רק ביום 1/9/05 - באיחור של כחודשיים. בשל כך "פספס" התובע את קהל היעד העיקרי שלו, התלמידים בבתי הספר היסודיים, שהיו אמורים להיות בחופשת הקיץ בחודשיים הראשונים לעסק ובשל כך, העסק כלל לא הצליח והוא נאלץ לסגור אותו בחלוף כשנתיים מפתיחתו לאחר שצבר הפסדים רבים. על כן, מבקש התובע לחייב את הנתבע במלוא השקעותיו במקום וכן לפצותו בגין הפסד הרווחים שהיה אמור העסק להניב אילו היה נפתח ביום 1/7/05 כפי שתוכן מראש. הוא הוסיף, כי לצורך ניהול העסק התפטרו הוא ואשתו ממקומות עבודתם וזאת מתוך רצון להשקיע את כל מרצם בעסק שתכננו להקים, אך בשל אי הצלחת העסק עקב מתן צו מניעה זמני, הם איבדו את מקור פרנסתם. לתמיכה בטענותיו כמתואר לעיל הגיש התובע חוות דעת של יועץ המס אורי כהן, אשר מפרטת את ההכנסות מהעסק במשך השנים בהם פעל, את המשכורות שהתובע ואשתו איבדו עקב התפטרותם לשם ניהול העסק. מר אורי כהן התייחס בחוות דעתו לפדיון היומי שצפוי היה להתקבל מניהול העסק לולא צו המניעה, והעריך פדיון זה בסכום של 3,000 ₪ + מע"מ, וזאת "בהסתמך על בדיקת נתונים דומים באזורים שונים כולל בקניון 'לב העיר'". כמו כן, צירף התובע לתצהיר חשבוניות וקבלות בגין ההשקעה שלו בהקמת הדוכן, ברכישת ציוד לשם הפעלתו וכן בגין ההוצאות השוטפות של העסק. בגין כל אלה מבקש התובע לחייב את הנתבע. טענות התובע לעניין הנזקים שנגרמו לו עקב מתן צו המניעה הן טענות מופרכות, חסרות בסיס ואף תלושות מן המציאות. הניסיון של התובע לתלות בצו המניעה הזמני, שהיה בתוקף במשך כחודש ושבעה ימים, את כישלון העסק שהקים וניהל במשך כשנתיים לאחר מכן הוא בבחינת ניסיון חסר בסיס שמטרתו לגלגל את האשמה לכישלון העסק לפתחו של הנתבע ללא כל הצדקה עניינית. כפי שיפורט להלן, לא עלה בידי התובע להוכיח קשר כלשהו בין הנזקים שנטענו על ידו, לרבות כישלון העסק, לבין צו המניעה הזמני ועל כן, דין טענותיו להידחות מכל וכל. כאמור, הראיה המרכזית שהוגשה מטעם התובע באשר לקשר הנטען בין מתן צו מניעה זמני לבין כישלון העסק היא חוות דעתו של יועץ המס אורי כהן, אשר קבע בחוות הדעת כי הפדיון היומי הצפוי מהפעלת העסק עמד על סך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. לטענת התובע, לולא צו המניעה, תחזית זו הייתה מתממשת. בחקירתו הנגדית התברר, כי מדובר בחוות דעת מופרכת, כי התחזית העסקית הנטענת בחוות הדעת אינה תחזית עסקית, כי מדובר בהערכה שניתנה בדיעבד לאחר הקמת העסק, וכי לקביעה בחוות הדעת שהתחזית העסקית צפתה פדיון יומי בסך 3,000 ₪ לא היה שום בסיס. חוות הדעת מבוססת על מכתב שערך המומחה מר אורי כהן עבור התובע ביום 13/7/05 ושכותרתו "תחזית עסקית". במכתב זה קובע המומחה, כי התחזית העסקית של העסק צפתה פדיון יומי מתחילת עבודתו של העסק בסך 3,000 ₪ לא כולל מע"מ וכי ההכנסה הצפויה מחודש עבודה מלא בחודש 7/05 עמדה על סך 108,810 ₪. ברם, בחקירתו הנגדית אישר מר אורי כהן, כי תחזית עסקית עורכים לפני שמחליטים להקים את העסק ובמטרה לבחון אם בכלל כדאי להקים אותו. על כן, אישר המומחה, כי המכתב מיום 13/7/05 אינו יכול להוות תחזית עסקית במובנה הרגיל, אם כי טען כי הבדיקות נעשו קודם לכן. כבר עכשיו ניתן להיווכח, כי התחזית העסקית אינה תחזית עסקית, כי מדובר בעצם במסמך מוזמן שנערך בדיעבד לאחר מתן צו מניעה זמני ובמטרה ליצור ראיה שתשמש את התובע בבואו להגיש את התביעה. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית התברר, כי אין שום בסיס לתחזית העסקית שצפתה בפדיון יומי של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכי מדובר בנתון שננקב במכתב ובחוות הדעת באופן סתמי, מבלי שעמדה מאחוריו עבודה רצינית של איש מקצוע שעל פיה נקבעה אותה תחזית. כך למשל, בחוות הדעת טען מר אורי כהן, כי התחזית העסקית מבוססת "על בדיקת נתונים בעסקים דומים באזורים שונים כולל בקניון 'לב העיר'". מציטוט זה ניתן להבין כי המומחה בדק עסקים שונים באזור ובקניון, ועל סמך הנתונים שאסף, הגיע למסקנה שבחוות הדעת. בחקירתו הנגדית של המומחה התברר, כי לא דובים ולא יער. המומחה ביסס את חוות דעתו על נתוניו של עסק אחד בלבד בשם "בר קפה", אשר מוכר מוצרים השונים בתכלית מהמוצרים שמכר התובע בדוכן שלו, ובניגוד לנטען בחוות דעת לא נאספו נתונים מעסקים אחרים דומים, לא בתוך הקניון ולא מחוצה לו. עוד התברר מחקירת המומחה, כי הוא לא לקח בחשבון, בעת עריכת חוות דעתו, גורמים רבים שונים שיכולים היו להשפיע על הצלחת או אי הצלחת העסק, כגון מיקום העסק, השירות שהוא מספק לאזרח, דרך ניהולו של העסק, שטח העסק, המחירים שהוא מציע, קיומם של מתחרים נוספים ושיקולים רבים אחרים שיכולים היו להשפיע על הצלחת העסק. להמחשת הדברים אציין מספר גורמים שיכולים היו לגרום לאי הצלחת עסקו של התובע. כך למשל, התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי בשל העובדה שהנתבע בא בטענות כלפי הנהלת הקניון על כך שלא נתנו לו את הדוכן, היא (הנהלת הקניון) אפשרה לנתבע להפעיל דוכן אחר מתחרה בתוך הקניון, ולעובדה זו הייתה השלכה ממשית על כישלון העסק. לעובדה זו אין שום קשר להגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני ולהתחייבות הנתבע לשפות את התובע שניתנה במסגרת אותו הליך. גורם נוסף אשר מבדיל בין העסק שהקים התובע לבין העסק "בר קפה" שעמו נעשתה ההשוואה, על פי הנטען, היא העובדה ש"בר קפה" מציע ללקוחותיו, בין היתר, קפה ואילו על התובע נאסר, בהסכם שנחתם בינו לבין הנהלת הקניון, להציע קפה ללקוחותיו. המומחה מטעם התובע אישר, כי מדובר בשוני מהותי, שיכולה להיות לו השפעה מהותית על הצלחת העסק או כישלונו. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הסביר המומחה, כי במהלך תקופת פעילותו של עסק נהג התובע למכור מנות מזון מכובדות יותר מהמנות שמכרו עסקים אחרים, במחירים זולים יותר, וכי הוא (המומחה) העיר לתובע על כך. גם התנהלות זו יכולה הייתה להשפיע, לשיטת מומחה התובע, על רווחיותו של העסק, שכן מכירת מנות גדולות במחיר נמוך עלולה להביא למצב של מתן שירות בהפסד. אין בכוונתי לפרט במסגרת זו את כל הגורמים שיכולים היו לגרום לאי הצלחת העסק, שכן מדובר בגורמים רבים, מגוונים ומורכבים, כפי שאישר מומחה התובע עצמו. אסתפק רק בציון שתי העובדות: הראשונה, לא הובאה שום ראיה הקושרת בין צו המניעה הזמני שעמד בתוקף במשך כחודש ושבעה ימים לבין כישלון העסק שהקים התובע וסגירתו בחלוף שנתיים. השנייה, הוכחו גורמים אחרים, כפי שפורט בהרחבה לעיל, שיכולים לגרום לאי הצלחת העסק, כגון קיומם של מתחרים, סוג השירות שסופק וניהול לקוי של העסק. מעבר לנדרש אוסיף, כי טענת התובע שהוא תכנן לפתוח את העסק ביום 1/7/05 לא הייתה מקובלת עליי, בלשון המעטה. ראשית אציין, כי לא הובאה שום ראיה, מלבד עדות התובע שהייתה מגמתית ובלתי מהימנה, שיש בה כדי לתמוך בטענה שהוא תכנן לפתוח את העסק ב-1/7/05. לא הוצגה מודעה שפורסמה בעניין זה, לא הוצגה הזמנה לאירוע פתיחת העסק ולא הוצגה כל ראיה אחרת, על אף שצו המניעה נמסר לתובע יומיים לפני המועד המתוכנן כביכול לפתיחת העסק. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית טען התובע, כי צו המניעה הזמני ניתן לאחר שסיים את כל ההכנות הדרושות לשם פתיחת העסק ומה שנשאר היה "הגעה של הטכנאים שהיו אמורים לחבר את כל הציוד החשמלי כי אם זה לא יבוצע, אני מאבד את האחריות על המוצרים שרכשתי" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 22-24). בהתאם לגרסה זו, הכל היה מוכן, למעט הגעת הטכנאים שאמורים היו להפעיל את הציוד. גרסה זו הופרכה באופן מוחלט בעדות מר אורי כהן, המומחה מטעם התובע, ומי שניהל לו את הנהלת החשבונות באותה תקופה. בהתאם לעדותו של אורי כהן, עד מתן צו המניעה טרם הושלמה הכנת הדוכן, וכי חלק ניכר מההשקעה בדוכן בוצעה לאחר ביטול צו המניעה, בחודש 8/2005 ולקראת פתיחת העסק בחודש 9/2005. עובדה זו אף עולה מעיון בטופס י"א לתקנות מס הכנסה (פחת), אשר מפרט את סכומי ההשקעות בעסק ואת התאריך של כל הוצאה והוצאה (נספח 2 לחוות דעת אורי כהן). מעיון בטופס זה עולה, כי הושקעו בחודש 8/2005 עשרות אלפי שקלים בעבודות חשמל, עבודות אינסטלציה, רכישת כלים וציוד לעסק ועוד. עובדות אלה שומטות את הבסיס לטענת התובע בדבר המועד המתוכנן לפתיחת העסק. דבר נוסף, אילו היה ממש בטענת התובע בדבר המועד המתוכנן לפתיחת העסק, ניתן היה לצפות שהוא יציג קבלות וחשבוניות המעידות על רכישת דברי מזון וחומרים שונים הדרושים להכנת הארוחות והמנות שהוא תכנן למכור במקום, שכן צו המניעה הזמני נמסר לידיו, כאמור, יומיים לפני המועד המתוכנן כנטען. ואכן, בחקירתו הנגדית טען התובע, כי הוא רכש את מוצרי המזון הדרושים לו לשם הכנת המנות והארוחות שהוא התכוון למכור ולטענתו צירף את החשבוניות לתצהירו. מעיון בחשבוניות שצירף לתצהירו ניתן להיווכח, כי צורפו חשבוניות עבור השקעות שונות בעסק, לרבות חשבוניות על סכומים זניחים ביותר ועל סכומים משמעותיים יותר. אף על פי כן, לא הוצגה ולו חשבונית אחת המעידה על כך שהתובע רכש מוצרי מזון כלשהם או חומרים אחרים הנחוצים לו לשם הפעלתו השוטפת של העסק. גם עובדה זו מחלישה מאוד את טענת התובע בדבר המועד המתוכנן לפתיחת העסק. באשר להוצאות בגין דמי שכירות, התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי בגין חודשים 6-7/2005 שבהם צו המניעה הזמני היה בתוקף הוא לא שילם דמי שכירות, שכן הקניון בא לקראתו בשל מתן צו המניעה הזמני (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-4). עולה, אם כן, כי לתובע לא נגרם הפסד בגין תשלום דמי שכירות ביתר עקב מתן צו מניעה זמני ועל כן, טענותיו אף בעניין זה דינן להידחות. באשר ליתר ההוצאות שנגרמו לתובע לקראת הקמת הדוכן ופתיחת העסק, אישר התובע בחקירתו הנגדית כי מדובר בהוצאות שממילא היה צריך להוציא לקראת פתיחת העסק, וכי אין המדובר בהוצאות שנגרמו עקב מתן צו המניעה הזמני. ואכן, מעיון בקבלות ובחשבוניות שצירף התובע עולה, כי מדובר בהוצאות הנוגעות להשקעות שבוצעו בעסק ובהוצאות הנוגעות לניהולו השוטף, כגון רכישת כלי מטבח, רכישת כסאות, רכישת בקבוקי יין, רכישת בגדי טבח ועוד. אין שום קשר בין הוצאות אלו לבין צו המניעה הזמני, בעיקר נוכח הקביעות דלעיל, שאין קשר בין מתן צו המניעה לבין אי הצלחת העסק. הלכה פסוקה היא שעל התובע להוכיח את כל מרכיבי תביעתו, לרבות עצם גרימת הנזק ושיעור הנזק. תובע אשר נכשל בהוכחת עצם קרות הנזק, או שיעור הנזק, תידחה תביעתו (ראו בעניין זה ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, ע"א 9636/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ וע"א 210/10 רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ נ' נפתלי שוורץ). בענייננו וכפי שפורט לעיל, התובע לא רק שנכשל בהוכחת שיעור הנזק הנטען על ידו, אלא אף נכשל בהוכחת עצם קרות הנזק. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות. סוף דבר אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה בתיק זה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד 10,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. חוזהאופציה