ירד מהאוטובוס בכדי למלא מים ברדיאטור וכאשר עלה בחזרה החליק ונפל על גבו וכתוצאה מכך נחבל. לטענת התובע, לאחר התאונה ולאחר התרעננות קלה בתחנה, נסע התובע עם מונית לביתו להפסקה ושב לתחנה בסביבות השעה 13:15 לצורך סיום המשמרת ועם סיומה שב התובע לביתו. התובע טוען כי ביום 22.3.2009, לאחר שהכאבים לא פחתו, רופא אשר הזמין התובע לביתו בדק אותו, הזריק לו זריקה נגד כאבים ומסר בידו הפניה לבית החולים. ביום 24.3.2009 פנה התובע לבית החולים בצפת שם נבדק ואובחן כסובל מהגבלה בעמוד שדרה מותני ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה והמשך מעקב וטיפול תרופתי. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על יד המוסד לביטוח לאומי. וועדה רפואית מיום 16.7.09 קבעה לתובע נכויות זמניות וצוין כי לתובע, כפי הנראה, מצב תחלואתי קודם בגב תחתון. וועדה רפואית מיום 14.12.09 קבעה כי לתובע קיימת בעיה בעמוד שדרה מותני, שאינה קשורה לתאונה ונקבע כי התובע אינו סובל מנכות כתוצאה מהתאונה. התובע ערער על קביעת הוועדה וביום 22.4.10 קבעה וועדה רפואית לעררים של המל"ל, כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 10% לפי ס' 37(7) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956. הוועדה בחרה שלא לשייך לתובע נכות בגין מצב קודם, הואיל ולקביעתה בעיות הגב מהן סבל התובע בעבר "לא מנעו ממנו מלהתמיד ולעבוד כנהג בסוגי רכב שונים". ועדת הרשות לעניין תקנה 15 המליצה בהחלטתה מיום 6.5.10 להפעיל את תקנה 15 במלואה. הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.6.10 קיבלה את המלצת הרשות להפעיל את תקנה 15 ובהתאם הועמדה נכותו של התובע בשיעור של 15%. בקשת הנתבעות להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות בטענה כי לתובע בעיות גב עובר לתאונה, התקבלה ומונה ד"ר ברוסקין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי על מנת שיחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין התאונה. בחוות דעתו מיום 20.6.2012, קבע המומחה מטעם בית המשפט כי לתובע 10% נכות אורטופדית בגין הכאבים בגב, אולם קבע כי אין קשר סיבתי בין הנכות, לבין התאונה נשוא תביעה זו. טענות הצדדים: מעבר לטענותיו בדבר אופן קרות התאונה כפי שפורטו לעיל, התובע טוען כי אכן סבל מבעיות גב עובר לתאונה, אלא שלטענתו כאבים אלו היו נסבלים ולא הגבילו את תנועותיו או מנעו ממנו לעבוד. לטענתו, ועדה רפואית של משרד הבריאות, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שללה ממנו את רישיונותיו כנהג אוטובוס, מונית ומשאית, והותירה בידיו רשיון נהיגה על רכב פרטי בלבד. שלילה זו, לטענת התובע, מהווה סגירת הדלתות בפניו בעתיד, לעבוד כנהג. לטענתו, בעקבות מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, הוא פוטר מעבודתו ביום 10.12.09 מאז הוא מתקשה למצוא עבודה המתאימה לו והוא נותר מחוסר עבודה עד היום. התובע עותר לפצותו בסך כולל של 130,495 ש"ח ₪ בגין כאב וסבל, הפסדי שכר לעבר ולעתיד, עזרת הזולת לעבר ולעתיד והוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. הנתבעת מצידה, כפרה בחבותה והכחישה את נסיבות התאונה ואת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות. לחלופין, לטענתה - האירוע הנטען אינו מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ולו יקבע כי אכן אירעה התאונה כטענת התובע, אזי נבלעים נזקי התובע בתגמולי המל"ל אשר כבר הוענקו לו ויש לדחות את תביעתו. דיון: תחילה לשאלת החבות: הנתבעת טענה כי התאונה נשוא התובענה כלל לא אירעה, אף לא בהתאם לנסיבותיה המתוארות בידי התובע בכתב התביעה. משכך, הכחישה הנתבעת את חבותה בנזקיו הנטענים של התובע. ההלכה היא כי המוציא מחברו עליו הראיה. "'נטל השכנוע' מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות." (ראה: י' קדמי בספרו על הראיות (חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, 1999) בעמוד 1273 והאמור ברע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף, תק-על 2003(2), 3006. האם הוכיח התובע את נסיבות האירוע ? עדותו של התובע באשר להתרחשות התאונה לא נתמכה בעדויות נוספות ועל כן המדובר על עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971. ההלכה היא כי ביחס לעדות כזו יש לנקוט בזהירות יתירה בטרם אימוצה. ראה בת.א. (מחוזי חיפה) 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, תק-מח 2002(3), 8929. בהתאם להלכה שלעיל, בחנתי בקפידה את עדות התובע ומצאתי כי קיימות בה סתירות היורדות לשורשו של עניין ומעלות ספק של ממש באשר לגרסתו, הן ביחס לאופן התרחשות התאונה והן ביחס לעצם קרות התאונה עצמה. תחילה, באשר לפעולות שביצע התובע עובר לתאונה. בתמליל חקירת התובע על ידי חוקר מטעם הנתבעת (נ/6) טען התובע, כי הוא מילא מים ברדיאטור באמצעות מיכל המשמש אותו לשתיה, כלומר מיכל אשר היה זמין ונמצא בידיו. טענה זו עומדת בסתירה לאמור בעדות התובע בפני בית המשפט לפיה נדרש לחפש מחוץ לאוטובוס אחר מיכל כלשהו עבור המים "לקחתי בקבוק שתיה שמצאתי שם באחד המקומות, בפח או משהו, מילאתי מים מהצינור ומילאתי לתוך הרדיאטור...." (ראה עמ' 6 שורות 8-10 לפרוטוקול). אף אם תאמר, כי המדובר בסתירה שניתן לתלותה בפרק הזמן אשר חלף מאז התאונה, הרי שלא הייתה זו הסתירה היחידה. אשר לאופן התרחשות התאונה, לעניין זה הצהיר התובע בפני החוקר מטעם הנתבעת כלהלן: "חזרתי לאוטובוס באתי להיכנס לתא הנהג פתחתי את תא הנהג ואז החלקתי אחורה נפלתי על הגב. ש: מה זאת אומרת פתחת את תא הנהג? ת: יש תא נהג יש כזה מן תא כזה שנכנסים להגה. ש: אז זאת אומרת בתוך האוטובוס. ת: בתוך האוטובוס כן בדיוק. ש: זאת אומרת את המעקה הזה? ת: אני נכנסתי זה לא מעקה זה ממש תא כזה." ( ראה בעמ' 2 לחקירת התובע בנ/6). טענה זו עומדת בסתירה לעדות התובע בפני בית המשפט, במסגרתה העיד כי כלל לא הספיק לפתוח את התא פנימי. "דלת האוטובוס הייתה פתוחה, אבל לא הספקתי לפתוח את הדלת של תא הנהג." (ראה עמ' 7 שורה 10 לפרוטוקול). באשר להתנהלות התובע לאחר התאונה. בעניין זה העיד בפני בית המשפט, עד ההגנה מר שוקרי ג'ובראן, סדרן העבודה ביום התאונה. מר שוקרי העיד כי מבחינת נהלי החברה, כאשר מתרחשת תאונה צריך להודיע עליה לסדרן העבודה. עם קבלת הודעה על התאונה, מופק דו"ח פנימי על כל תאונה ומתייעצים עם קצין הבטיחות. אם המדובר בתאונת דרכים, יש חובה להפנות את הנפגע לבוחן לצורך מתן עדות. "אם מישהו נפצע ונזקק לטפסים ודיווח הוא פונה אליך? ת: הוא חייב לפנות אני מנהל העבודה שלו. ש: מי ממלא את הטפסים? ת: אני." (ראה בעמ' 18 שורות 13-16 לפרוטוקול). במסגרת החקירה שערכה הנתבעת, טען התובע כי לאחר התאונה הוא פנה לסדרן העבודה מר שוקרי "ש: מה עשית אחר כך? ת: מה עשיתי אחר כך ישבתי להירגע מהכאב וקמתי והלכתי לסדרן שם. ש: לשוקרי? ת: כן לשוקרי. ש: ומה סיפרת לו על זה? ת: הוא היה עסוק אמרתי לו שוקרי תשמע החלקתי עכשיו אבל הכל בסדר אז הוא אמר לי שהכל בסדר איתי הסתכל ככה עם הראש והמשיך בשיחת הטלפון שלו." (ראה עמ' 3 לנ/6). טענה זו עומדת בסתירה גמורה לעדות התובע בפני בית המשפט "ש: לפני שניגשת הביתה לא הלכת לסדרן ואמרת לו שנפלת באוטובוס? ת: לא זכור לי שהודעתי לו. " (ראה בעמ' 8 שורות 7-8 לפרוטוקול). בהמשך, לאחר שעומת התובע עם הסתירה בעדותו, הוא טען: "אתה שואל אותי על משהו שהיה לפני 4 שנים, הודעתי לסדרן בשבת, כי למחרת לא יכולתי ללכת לעבודה למשך חצי שנה. ש: אמרת בהקלטה שאמרת לסדרן, הוא עשה לך משהו עם הראש כי הוא דיבר בטלפון, אתה זוכר שהלכת והודעת לו? ת: לא זוכר." (ראה בעמ' 8 שורות 15-18 לפרוטוקול). טענת התובע כי הודיע על התאונה, נסתרה אף על ידי מר שוקרי בעדותו. לעניין זה העיד מר שוקרי כי ביום התאונה הוא ראה את התובע לראשונה בשעות הבוקר וכי התובע הלך לביתו בסיום יום העבודה בשעה 13:30-14:00. בהתאם לעדותו, במוצאי שבת הודיע לו בנו של התובע כי אביו בבית החולים עם פריצת דיסק. "ש: התובע טוען שהוא הודיע לך על המקרה, מה יש לך לומר על כך? ת: לי אישית הוא לא הודיע כלום. אני שמעתי את זה מאשתו אחרי כמה ימים." (ראה בעמ' 17 שורות 3-4 לפרוטוקול). "ש: מתי נודע לך לראשונה שבן גל נפגע בתאונת עבודה? ת: פעם ראשונה שנפגע בתאונת עבודה, זה היה אחרי שלושה או ארבעה ימים מאשתו דרך הטלפון. זה שלא הגיע לעבודה, זה היה במוצ"ש. ש: ממי ידעת אחרי ארבעה ימים? ת: מאשתו. ש: ממי ידעת במוצ"ש? מהבן שלו." (ראה בעמ' 19 שורות 6-12 לפרוטוקול). "ש: בן גל אמר בפני החוקר שבאותו יום הוא הודיע לך שהוא לא מגיע ואתה היית תוך כדי שיחת טלפון והנהנת בראש. אתה בטוח שהוא לא הזכיר בפניך את הפציעה? ת: אני אסביר משהו אחר. אם אני דיברתי בטלפון ולא הייתי מרוכז איתו והוא מה שהוא טוען שהוא הודיע לי שאני דיברתי בטלפון ולא שמעתי אותו, אם הוא החליק והיו לו כאבים מדוע הוא לא חזר אלי כשהתפניתי? דווקא באותו יום, אחרי יום עבודה, ישבנו אני והוא ושתינו קפה והוא הלך הביתה....ש: באותה הסיטואציה כמה הוא היה לידך? ת: משהו כמו חצי שעה, שעה. ש: האם הוא ציין בפניך אם קרה לו משהו? ת: לא." (ראה בעמ' 19 שורות 29-32, בעמ' 20 שורות 1-5, 22-26 לפרוטוקול). מצאתי את עדותו של מר שוקרי אמינה והיא אף לא נסתרה בחקירתו הנגדית בידי התובע. העובדה כי התובע לא מצא לנכון לדווח למעביד על התאונה, בסמוך להתרחשותה, מעלה תמיהות וספקות רבים. מדוע לא דיווח התובע באופן מסודר על התאונה, באם אכן אירעה, לסדרן העבודה, כמקובל ונהוג במקום העבודה, מייד לאחר התרחשות התאונה והלך לביתו למנוחה? מדוע שב התובע להמשך המשמרת על אף הכאבים העזים מהם סבל, לטענתו? ויתרה מכך, מדוע לא הודיע התובע על התאונה לאיש, לאחר ששב מביתו להמשך המשמרת, או לכל הפחות בסיום יום העבודה, עת ישב התובע עם אותו מר שוקרי לשתות קפה במשך כחצי שעה עד שעה. במסגרת חקירתו בפני חוקר הנתבעת, טען התובע כי כשהגיע לביתו בסיום המשמרת הוא כבר לא יכול היה לזוז (ראה בעמ' 3 שורה 12 לנ/6). במסגרת עדותו בפני בית המשפט העיד התובע, כי מרגע הנפילה הוא סבל מכאבים חזקים (ראה עמ' 7 שורות 22-23) "יצאתי מדדה לכיוון השירותים כדי לשטוף פנים כי הכאב היה מאוד חזק." (ראה בעמ' 7 שורות 26-27 לפרוטוקול), "המשכתי לעבוד בכאב חזק עד לסיום שעות העבודה, לאחר מכן הלכתי הביתה ואז כבר לא יכולתי לסבול את הכאבים, חשבתי שזה יעבור, לא חשבתי שזה יתפתח למצב כזה שאצטרך להביא רופא ביום ראשון" (ראה בעמ' 8 שורה 22-24 לפרוטוקול). אם אכן נכונה טענה זו של התובע, אין זה סביר כי בנסיבות בהן כבר ביום התאונה היה הכאב בגבו בלתי נסבל, הוא לא פנה אל בית החולים ולחלופין הזמין רופא לביתו כבר באותו היום. רק ביום 22.3.09 בחלוף יומיים לאחר התאונה, מזמין התובע רופא אל ביתו. עובדה זו מעלה תמיהה ואינה מתיישבת עם גרסת התובע. זאת ועוד, אין זה סביר כי לאחר בדיקת התובע על ידי הרופא בביתו, קבלת זריקת וולטרן להפגת הכאבים והפניה לחדר מיון, לא פנה התובע מידית אל בית החולים אלא רק ביום 24.3.09, 4 ימים לאחר התאונה. התנהלות זו של התובע, בנסיבות, אינה סבירה ומעלה ספק באשר לאמינות גרסתו. זאת ועוד, ב"טופס לרישום ביקור בית לרופא" מיום 22.3.09, המהווה למעשה הגרסה הראשונה של הנפגע, אין אזכור ולו במילה של התאונה הנטענת. כל שנרשם הוא : "כאב גב תחתון יומיים, בעבר פריצת דיסק". רק בגיליון חדר המיון מיום 24.3.09, ארבעה ימים לאחר התאונה, בפרק "תולדות המחלה" צוין לראשונה "נפל באוטובוס בזמן עבודתו ונחבל בגב התחתון". בדו"ח הועדה הרפואית של המל"ל מיום 16.7.09 נכתב בפרק "תיאור הפגיעה" - "החליק באוטובוס בעת שניקה אותו". לעניין המשקל שיש לתת לגרסתו הראשונה של נפגע בתאונה נפסק כבר כי "יש לייחס חשיבות רבה לגרסה הראשונית של הנפגע בתאונה, אותה הוא מוסר לרופא במוסד הרפואי שטיפל בו לראשונה לאחר התאונה. החשיבות לגרסה ראשונה של הנפגע היא בכך, שבשלב ראשוני זה שלאחר התאונה, בו טרם קיבל יעוץ כזה או אחר לרבות יעוץ משפטי, הוא מספר לרופא המטפל את נסיבות התאונה האמיתיות.". ראה בת.א. (שלום-עפולה) 3352/03 לורית דניאל נ' סולל חברה לפיתוח בע"מ (ניתן ביום 18.5.06) ובת.א. 2132/05 תורג'מן נ' כלל ואח' (ניתן ביום 14.9.2006). הדברים יפים אף לענייננו. סבורני כי יש להעדיף את גרסתו הראשונה של התובע לאירוע כפי שנמסרה לרופא המשפחה, במסגרתה לא צוינה כלל הנפילה באוטובוס. זאת ועוד, בכתב התביעה טען התובע בסעיף 15 כי ועדה רפואית של משרד הבריאות שללה את כל רישיונות הנהיגה שברשותו, למעט רשיונו עבור רכב פרטי וכך אף נטען בסעיף 17 לתצהיר מטעמו, בעוד שבמסגרת עדותו בפני בית המשפט, עלה לפתע כי רישיונו של התובע הושב אליו וכי הוא בחר להסתיר עובדה זו, עד אשר עלתה בחקירתו הנגדית בפני בית המשפט. "ת: שללו לי בהתחלה את הרישיון. אני לא זוכר מתי החזירו לי את הרישיון, אני ביקשתי להחזיר לי אותו. ש: אני מפנה אותך לסעיף 18 לתצהירך ושואל אתה לא מגלה בתצהיר עובדה כזאת חשובה שהחזירו לך את הרישיון? ת: אני לא זוכר החזירו לי אותו כשנה אחרי התאונה, אני חושב, אני הגשתי בקשה להחזיר לי את הרישיון." (ראה בעמ' 12 שורות 7-12 לפרוטוקול). הדברים ברורים - התובע בחר שלא לגלות בתצהיר עדותו אשר הוגש לבית המשפט, את העובדה כי רישיונו הושב לידיו, אף שידע כי לעובדה זו חשיבות מכרעת לתביעתו. לעניין זה, יש השלכה על מידת המהימנות שיש ליחס לתובע, מעבר להשלכה אשר יש לעניין זה בעת הערכת נזקיו של התובע. עוד טען התובע בכתב התביעה בסעיף 18, כי מאז התאונה ועד למועד הגשת כתב התביעה הוא נותר מחוסר עבודה, כך אף בהתאם לאמור בסעיף 20 לתצהיר עדותו, אשר הוגש לבית המשפט. במסגרת החקירה ובהתאם לדו"ח הרציפות בעבודה (נ/4), התברר כי בחודש 12/12 עבד התובע כנהג אוטובוס בחברת הסעות- בן טובים בנימין. ההסבר שנתן התובע לעניין זה תמוה ואינו מניח את הדעת, וזאת בלשון המעטה. "ת: בסוף שנת הלימודים יש חופשה שלא מקבלים קצבה ושום דבר, אלו שלושה חודשים שמנהלת השיקום שלי אמרה לי שאני צריך ללכת לעבוד. ש: יש סיבה מדוע אתה לא מספר בתצהיר כי עבדת בחברת הסעות 3 חודשים? ת. יש תקופה של סוף שנת הלימודים שבה לא מקבלים קצבה ושום דבר, זה לא בתוך הלימודים. ש: אני אומר לך שאתה עבדת אחרי התאונה ולפני רגע אמרת שלא עבדת כלל אחרי התאונה חוץ מהשיקום? ת: תראה לי מסמכים שעבדתי אצל "בן טובים" שלושה חודשים. ש: אני מציג לך מסמכים לפיהם עבדת אצל בן טובים, זו עובדה שלא גילית לנו. ת: אין שום סיבה שזה לא הופיע בתצהיר. ש: בתור מה עבדת אצל בן טובים לפני כשלושה ארבעה חודשים? ת: לפני 3 חודשים עבדתי אצלו? ת: כן. ת: זה אחרי השיקום והכל. ש: כן. ת: עבדתי אצלו בתור נהג, עבדתי אצלו אחרי השיקום והכל." (ראה בעמ' 11 שורה 26-32 ובעמ' 12 שורות 1-5 לפרוטוקול). הנה כי כן, מדברים הדברים בעד עצמם. בעוד התובע מצהיר כי לא עבד כלל אחרי התאונה, עולה ברורות מן המסמכים אשר הציגה הנתבעת כי לא זו בלבד שהתובע עבד, אלא ששב לעסוק במקצועו שלו, כנהג בחברת הסעות. סתירות אלו בגרסתו של התובע מעידות כאמור, על מידת המהימנות אשר יש ליחס לה. התובע בחר להעלים עובדות אלו מעיני בית המשפט בניסיון להעצים את נזקיו, התנהלות אשר יש בה משום חוסר תום לב. למעשה, אם אכן נכונה טענת התובע כי רישיונו הושב לו כשנה לאחר התאונה, הרי שבעת הגשת כתב התביעה ביום 24.2.2011, כשנתיים לאחר התאונה, רישיונו של התובע כבר הושב לידיו. גם אם במועד הגשת התביעה טרם הושב לתובע רישיונו הרי שאין ספק כי בזמן הגשת התצהיר מטעמו ביום 2.1.13, רישיונו של התובע כבר הושב לידיו. התובע אף עבד כנהג אוטובוס לאחר התאונה, על אף מגבלותיו הנטענות. היה על התובע לפרוש נתוני אמת אלו בפני בית המשפט ועצם בחירתו שלא לעשות כן מטילה צל כבד על אמיתות גרסתו בדבר עצם קרות התאונה, כפי שפורט לעיל ובדבר נסיבותיה. נוכח הדברים האמורים ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות במסגרתו של תיק זה, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את אמיתות גרסתו אודות אופן קרות התאונה ועצם קרות התאונה, ועל כן לא הוכחה חבותה של הנתבעת בנזקיו הנטענים של התובע. די בכך על מנת לדחות תביעת התובע כבר בשלב זה, אך על מנת לסבר את האוזן אדרש בקצרה נמרצת אף לשאלת הקשר הסיבתי ושאלת הנזק. הקשר הסיבתי : כאמור, בבחינת מעבר לנדרש יאמר כי אף לו הייתי מקבלת גרסת התובע באשר לקרות התאונה ונסיבותיה, הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין הנכות ממנה הוא סובל. לעניין זה, הוצגו בפני מסמכים רפואיים של התובע המעידים כי זה סבל מבעיות גב משמעותיות עוד בשנת 2001. בשנת 2006, קיבל התובע זריקות להפגת הכאבים ואף עבר בדיקת סי.טי במסגרתה התגלו ממצאים ונשקל ניתוח. התובע קיבל חופשת מחלה בת חודש ימים בגין כאבי הגב. עוד הוצגו בפני מסמכים רפואיים מהשנים 2007-2008 המתעדים היסטוריה של בעיות הגב. חיזוק להעדר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו של התובע, ניתן למצוא אף בחוות דעת המומחה מטעמו של בית המשפט, ד"ר אלכסנדר ברוסקין, שם נקבע כי לתובע נכות בשיעור של 10% לפי ס' 37(7)(א) לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בתנועת עמוד השדרה המותני על רקע היצרות תחלואתית של תעלת השדרה, אולם המומחה קבע מפורשות כי הוא איננו מוצא כל קשר סיבתי אורתופדי, בין כאבי הגב התחתון הנובעים ממקור תחלואתי לבין התאונה הנטענת. אשר על כן ומאחר ואיני מקבלת את גרסת התובע באשר לתאונה הנטענת נשוא התובענה, יש לדחות את התביעה, אף מטעם זה. אשר לשאלת הנזק : כאמור, איני נדרשת כלל לשאלת הנזק, באשר נדחתה על ידי גרסת התובע לעצם קרות התאונה ולנסיבותיה ואף קבעתי כי לו הייתי מקבלת גרסתו, הרי שאין קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע לתאונה נשוא התובענה. יחד עם זאת, יאמר בקצרה כי משנקבע בידי מומחה בית המשפט, דר' ברוסקין, שלתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה נשוא התובענה, הרי שאין מקום לקבל טענת התובע בגין ראש הנזק של הפסדי שכר בעבר ובעתיד בסך 100,000 ₪. לכל היותר מגיעים נזקי התובע בגין רכיב זה, לסך אובדן שכרו בגין תקופת שלושת חודשי אי הכושר המוחלט אשר הוכרה לתובע בידי המל"ל. אף את טענת התובע באשר לפסיקת כאב וסבל, יש לבחון לאור קביעת דר' ברוסקין כי לא נותרה לו נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה. התובע לא הוכיח בפני את רכיבי עזרת צד ג' וההוצאות הרפואיות והנסיעות שהינן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה של ממש. בהתאם לפירוט תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע (נ/2) בסך נומינלי של 67,502 ₪, אשר אותם יש לנכות, הרי שלו היו נפסקים לתובע נזקים בגין התאונה הנטענת, היו הללו נבלעים בתגמולי המל"ל אשר שולמו זה מכבר לתובע. בטעם רב, העירה הנתבעת בשולי סיכומיה כי אמנם התובע לא טען כן, אך הוא אינו זכאי לפיצוי בשיעור 25% מהנזק שכן התאונה אירעה ברכב המעביד. אף מטעמים אלו, יש לדחות תביעת התובע. סוף דבר, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 3000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהנפילה באוטובוסנפילהאוטובוסמים