תביעה לתשלום שעניינה הסכם פירוק שותפות

תביעה לתשלום הסך של 1,050,000 ₪ שעניינה הסכם פירוק שותפות אשר נחתם בין התובע לבין הנתבע ביום 14.10.2004 (להלן: "הסכם פירוק השותפות" או "ההסכם"). הרקע העובדתי וטענות הצדדים 1. במהלך השנים 1999-2004 התקיימה שותפות עסקית בין התובע לבין הנתבע (להלן: "השותפות"), במסגרתה הוקמו ונוהלו עסק של גן אירועים בשם "קו האופק" (להלן: "קו האופק") וכן עסק של מסיבות לצעירים בשם "צוף על המים" (להלן: "צוף על המים") (ולהלן יקראו שניהם יחדיו: "העסק"). 2. אין חולק, כי בין השנים 2001-2009, פעל העסק תחת איום קבוע של צווי הריסה ואיסור שימוש שניתנו כנגדו בהליכים שונים, ובין היתר, פסק דין מיום 16.10.01 בת"פ (נתניה) 479/01 אשר כלל צו להפסקת השימוש וצו הריסה למבנים המצויים במקרקעין, צו אשר הוארך מפעם לפעם על פי בקשות הנתבע עד לחודש אוקטובר 2006 ומועד ביצוע צו ההריסה הוארך עד ליום 5.3.07; בת"פ (נתניה) 2334/04 ניתן ביום 24.6.06 צו הריסה וצו איסור שימוש חורג במקרקעין, ביצוע הצווים נדחה לתקופה בת 12 חודשים; בת"א (נתניה) 5472/04 ניתן ביום 18.10.07 צו מניעה קבוע המונע את השימוש ב"קו האופק" וניתן צו עשה לסילוק והריסת כל המבנים במקרקעין אשר נבנו ללא היתר ובתל"פ (נתניה) 5819/08 ביום 6.5.08, ניתן צו הפסקת עיסוק ב"צוף על המים". 3. עוד אין חולק כי בשל ההליכים המשפטיים המרובים שהתנהלו כנגד העסק, התגלעה מחלוקת בין השותפים - התובע והנתבע - באשר להמשך פעילותה של השותפות. התובע מצידו, לא היה נכון להמשיך ולהסתכן בהמשך הפעלת גן האירועים במקום בו נוהל העסק ללא היתר כדין (סעיף 13 לתצהיר הנתבע) וסבר כי נכון להעבירו למקום אחר (ראה עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 19-24). 4. מאידך, הנתבע, האמין וקיווה כי על אף המצב המשפטי, יינתן בסופו של יום ההיתר להפעיל את העסק במסגרת תוכנית מתאר כוללת ומשכך החליט להמשיך להפעיל את העסק (סעיפים 25-27 לתצהיר הנתבע). 5. נוכח המחלוקת האמורה בין השותפים, ביום 14.10.04 נכרת ביניהם ההסכם, אשר בגדרו נקבע כי השותפות תפורק, וכי החל ממועד חתימתו, יחדל התובע להיות שותף בעסק, ותמורת ויתורו על כל זכויותיו בשותפות, ישלם לו הנתבע "החל בעונת ההפעלה הקרובה", שנת 2005, ובמשך 5 עונות הפעלה עוקבות, סך של 350,000 ₪, לכל אחת מ- 5 עונות ההפעלה. "עונת הפעלה" - הוגדרה בהסכם כ"תקופה שבין חודש מאי לבין אמצע אוקטובר (15.10)" (הסכם הפירוק צורף כנספח 1 לכתב התביעה). 6. עם זאת, בסעיף 4.2 להסכם פירוק השותפות נקבע כי: "אם יוטל על קיבוץ מעברות, או על תמיר איסור מלהפעיל את העסק, ואיסור זה לא יעוכב, והעסק לא יופעל, כי אז יהיה תמיר פטור מתשלום התמורה בגין השנה שבה הוטל האיסור וכן בשנה שלאחריה, וניב לא יהיה זכאי לתשלום כלשהו בגין שתי שנים אלו. מובהר בזאת, למניעת ספקות, כי תמיר יהיה פטור מתשלום כל תמורה שהיא אפילו יהיה האיסור ביחס לחלק מעונת הפעלה וניב יהיה מחוייב להחזיר לתמיר כספים אותם קיבל בגין אותה עונה. מוסכם כי במצב דברים זה יהיה ניב זכאי לקבל תשלום כאמור לעיל, בגין שתי עונות נוספות ובלבד שבאותן עונות יפעיל תמיר את העסק, כך שבסך הכל יהיה זכאי ניב לקבל תשלום בגין חמש עונות הפעלה". 7. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פרשנותו של סעיף 4.2 להסכם פירוק השותפות. 8. התובע טוען, כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבע יהא פטור מתשלום עבור עונת הפעלה כלשהי, ככל שהעסק, הן "קו האופק" והן "צוף על מים", לא יופעל במשך כל עונת ההפעלה או בחלקה בשל צווי סגירה או צווי הריסה. 9. עוד טוען התובע, כי העסק המשיך לפעול משנת 2005 ועד לסוף עונת ההפעלה בשנת 2009 ולפיכך חב כלפיו הנתבע בתשלום בסך של 1,750,000 ₪ בתוספת מע"מ (350,000 ₪X 5 עונות הפעלה). אין חולק, כי נוכח מצבו המשפטי - תכנוני של העסק וההוצאות השונות אשר הוצאו בקשר לכך, הסכים התובע לוותר לנתבע על התשלומים המגיעים לו בגין שתי עונות ההפעלה הראשונות בלבד (2005-2006), זאת כמעוגן בנספחים להסכם הפירוק (הנספחים צורפו כנספחים 2-4 לכתב התביעה). 10. מנגד, טוען הנתבע, כי הנחת היסוד בבסיס הסכם הפירוק הייתה כי התובע יהא זכאי לתשלום בגין וויתור על זכויותיו, שעה שהעסק פועל ועובד במהלך עסקים רגיל. משכך, לשיטתו, די שאחת מבין שתי ישויות של העסק ("קו המים" או "צוף על המים"), לא פעלה במשך עונת הפעלה או חלקה, לנוכח איסור להפעלת העסק, על מנת שתישלל זכאותו של התובע לתשלום בגין אותה עונת הפעלה ובגין עונת ההפעלה שלאחריה (סעיף 9 לתצהיר רשות להגן מטעם הנתבע). 11. ואכן, נוכח צווי ההריסה, לא פעל "צוף על המים" באופן רציף ובמהלך החודשים מאי ויוני בעונת ההפעלה 2007, התקיימו שלוש מסיבות בלבד. כמו כן, בתחילת שנת 2008, נסגר "צוף על המים" בעקבות הצו השיפוטי בתל"פ 5819/09, לאחר שהתקיימה מסיבה אחת בערב יום העצמאות, ובסוף חודש אוגוסט התקיימה מסיבה נוספת. כך גם לטענתו, "קו האופק" הופעל בשנים 2007-2009, כאשר כל העת מרחפת מעליו סכנת סגירה בצל הצווים כאמור, דבר אשר אילץ את הנתבע למכור אירועים בהפסד והעסק ספג עלייה בהפסדים בין השנים 2005-2009. 12. משכך, טוען הנתבע, כי העסק לא פעל במהלך עסקים רגיל, נוכח הפעלתו החלקית של "צוף על המים" וסגירתו הסופית בשנת 2008; נוכח העלייה בהיקף ההפסדים בין השנים 2005-2008; נוכח היקף הוצאות משפטיות גבוהות; נוכח עלייה בהוצאות קבועות כתוצאה מסגירת "צוף על המים"; נוכח התשלומים מחברה בבעלותו, SBY, ל"קו האופק" וכן נוכח עלויות עתק של תהליכי תכנון והכנסת הון עצמי של הנתבע ל"קו האופק". לפיכך, לשיטתו, אין התובע זכאי לתשלום כלשהו. דיון - פרשנות הסכם פירוק השותפות 13. בפסק הדין ברע"א 3961/10‏ המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (26.02.2012 - פורסם במאגרים המשפטיים) (להלן: "הלכת סהר"), דן בית המשפט העליון בכללים הנוהגים בפרשנות חוזים על פי ההלכה הידועה כ"הלכת אפרופים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265 (1995), (להלן: "פרשת אפרופים") ופסק הדין בפרשת "ארגון מגדלי ירקות", לפני תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "תיקון מס' 2") ולאחריו. וכך נפסק מפי כב' המשנה לנשיאה ריבלין (כתוארו אז): "הפסיקה שבאה בעקבות הלכת אפרופים - ובפרט, פסק הדין שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות - הבהירה ועיצבה את דרכי יישומה של ההלכה וקשרה את הקצוות שנותרו "פרומים" בהלכת אפרופים. במסגרת זאת, הדגישה הפסיקה כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה - היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך - כך הבהירה הפסיקה - לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה....עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד - כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו... והשני - כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב - היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי...". 14. אשר להלכות פרשנות חוזים, לאחר תיקון מספר 2 לחוק החוזים, נפסק: "אף-על-פי-כן, כפי שנראה להלן, תיקון זה, בנוסח שהתקבל לבסוף, אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות - מקום, אשר כפי שהובהר לעיל, למעשה כלל לא אבד לה.... לשיטתנו, לשון הסעיף מאפשרת גם פירוש נוסף... על-פי פירוש זה, הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו - קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה. ודוקו: חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר החזקה עומדת ואינה נסתרת, יש לומר כי "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה". לעומת זאת, כאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה". לטעמי, הכלים לחשיפת תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, שהותוו באותה פרשה, וחודדו בעניין מגדלי הירקות, מאפשרים לחשוף את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה ולהגיע לתוצאה צודקת, וזאת מבלי לפגוע בחופש החוזים או בוודאות המשפטית". 15. לדברים אלה הצטרף כב' השופט ג'ובראן, בקובעו: "לטעמי, כלים אלה יכולים להמשיך ולשמש אותנו בפרשנות החוזה אף לאחר התיקון לחוק החוזים. למעשה, מקובלת עלי עמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה אימץ התיקון, ברישא של סעיף 25(א), את המבחן החד-שלבי שנקבע בעניין אפרופים, שלפיו יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו. אף הסיפא של הסעיף, אין בה כדי לסטות מההלכות שנקבעו בבית משפט זה, שכן אף בטרם נחקק התיקון, הייתה קיימת חזקה, אשר ניתנת לסתירה, שלפיה פרשנות החוזה היא הפרשנות שתואמת את המשמעות הרגילה והטבעית של לשונו (עניין אפרופים, בעמודים 314-313)". 16. לאחרונה, בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (ניתן ביום 6.6.2013 - פורסם במאגרים המשפטיים), דן בית המשפט העליון בסוגיה של פרשנות חוזים, וחזר על עיקרי הדברים שנקבעו בהלכת סער. סבורני כי מן הראוי להביא מדברי כב' השופט ס. ג'ובראן בעניין זה (בסעיף 7 לפסק הדין): "כאמור, בפרשת סהר נקבעה ההלכה, שעל פיה התיקון לחוק עיגן בחוק החוזים את כללי הפרשנות שפותחו בפסיקה. זאת, משלושה טעמים: ראשית, נקבע כי זוהי התכלית הסובייקטיבית של החקיקה, כפי שעולה מדברי ההסבר לתיקון החוק ומהליכי החקיקה עצמם. שנית, נקבע כי זוהי הפרשנות המתחייבת מלשון הסעיף עצמו, וכי פרשנות המאמצת את מודל שני השלבים תעקר מתוכן את קביעתו של המחוקק, שעל פיה החוזה יפורש הן על פי לשון החוזה והן מנסיבות העניין, ורק מקום בו אומר דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון החוזה, תינתן הבכורה ללשון. משכך, נקבע כי התכלית הסובייקטיבית של התיקון לחוק היא: "תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי (שם, פסקה 26). שלישית, נקבע כי כללי פרשנות החוזה האמורים משקפים גם את פרשנות תכליתית-אובייקטיבית של חוק החוזים. בהקשר זה נקבע כי בבסיס החקיקה עומדים שני ערכים אותם ביקש המחוקק לקדם - רצון הצדדים לחוזה וודאות משפטית. וברי, כי שני הערכים אינם עולים בהכרח בקנה אחד. הערך של קידוש רצון הצדדים לחוזה דורש העמקה בנסיבות החוזה, בכדי לבחון את הרצון הסובייקטיבי שלהם. ערך הודאות המשפטית דורש מתן משקל מוגבר ללשון החוזה, ככל שהיא ברורה, ומאפשרת ללמד אודות ההסכמה הסבירה ביניהם". 17. בהערת אגב יוער כי בענייננו תיקון מס' 2 אינו חל על פרשנות הסכם פירוק השותפות משום שהסכם זה נכרת טרם כניסתו של התיקון לתוקף. ואולם, כפי שהבהיר בית המשפט העליון בע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר (ניתן ביום 27.3.2012) (פורסם במאגרים המשפטיים), לאור קביעותיו של בית המשפט העליון בעניין הלכת סהר, ממילא אין לשאלה זו חשיבות של ממש, שכן תיקון מס' 2 אימץ, למעשה, את הלכות אפרופים ומגדלי הירקות (שם, סעיף 12). 18. בענייננו - שני הצדדים טוענים, כי לשון ההסכם ברורה ומפורשת, באופן המחייב קבלת עמדתם. הסכם השותפות קובע פטור לנתבע מתשלום עבור עונות הפעלה בהן קיים איסור להפעלת העסק, אף "ביחס לחלק מעונת הפעלה". מילים אלו, לטענת התובע, מלמדות על כוונת הצדדים, כי הנתבע יהא פטור מתשלום במקרה שהעסק בכללותו לא יפעל במהלך חלק מהעונה. לעומת זאת, הנתבע מבקש ליתן פרשנות לפיה העסק מורכב משתי ישויות "קו האופק" ו- "צוף על המים", ודי שאחת מבין שתי ישויות אלה לא פעלה במשך עונת הפעלה או חלקה, על מנת לפטרו מתשלום עבור אותה עונה. לשיטתו של הנתבע התשלום המגיע לתובע מותנה ברווחיות ורווחיות "מותנה בצורה ברורה בעונת הפעלה מלאה" (עמוד 28 לפרוטוקול בשורות 1-5). 19. לגירסתו של הנתבע, הגם שהאירועים תחת המותג העיקרי "קו האופק" נמשכו עד לסגירת העסק (סעיף 47 לתצהירו), הרי שמאחר וענף המסיבות, תחת המותג "צוף על המים", נסגר בתחילת עונת ההפעלה של שנת 2008, ולאור ההוצאות הרבות בהן נשא על מנת להתמודד עם ההליכים המשפטיים ולאשר את הליכי התכנון באזור נחל אלכסנדר, הרי שעל פי כוונת הצדדים, לא זכאי התובע לקבל את חלקו בשותפות על פי הסכם פירוק השותפות (עמוד 7 לפרוטוקול בשורות 5-12 וסעיפים 25-28 לתצהיר הנתבע). 20. לאחר עיון ובחינת הוראות הסכם פירוק השותפות וטענות הצדדים, סבורני כי לשון ההסכם, כמו גם אומד דעתם של הצדדים נכון למועד החתימה על הסכם פירוק השותפות, מובילה למסקנה הפרשנית לה טוען התובע. ואנמק. 21. ראשית, כהערה מקדמית לפרשנות הסכם פירוק השותפות על פי לשונו, אציין כי אין חולק, כי הסכם פירוק השותפות נחתם בהסכמה מלאה בין הצדדים ותוך גמירות דעת על ידי שני אנשים אשר עולם העסקים אינו זר להם, בלשון המעטה. כך למשל הנתבע נבחר לאחד מ- 40 הצעירים המבטיחים לשנת 2010 (עמוד 24 לפרוטוקול בשורות 9-28). זאת ועוד, הסכם פירוק השותפות הינו הסכם מפורט המתפרס על פני חמישה עמודים וסוקר את הזכויות, החובות, הנכסים וההתחייבויות של השותפות וקובע כי החל ממועד חתימתו חדל התובע מלהיות שותף בשותפות וכל הזכויות, כמו גם החובות והאחריות לניהול העסק, עברו לנתבע. 22. כאמור, לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפרשנותו. הפרשנות המוצעת על ידי הנתבע, ולפיה הצדדים הסכימו כי התמורה שנקבע בהסכם תשולם לתובע רק אם שני העסקים יפעלו באופן שוטף וישאו רווחים, איננה עולה מלשון ההסכם. 23. אין בהסכם כל איזכור להפעלה של חלק מהעסק, אלא החלקיות מתייחסת לעונת ההפעלה. עוד מלשון ההסכם לא עולה כי שני העסקים חייבים לעבוד במקביל באופן שוטף כתנאי לתשלום התמורה. ולבסוף, אין בלשון ההסכם כל התנייה של תשלום התמורה ברווחיות, כטענת הנתבע. 24. מלשון סעיף 3 להסכם פירוק השותפות עולה, כי ממועד פירוק השותפות קבל על עצמו הנתבע את האחריות לניהול העסק וכי התובע ויתר על כל זכויותיו בעסק. בסעיף 3.5 להסכם פירוק השותפות נקבע כי: "כלל נכסי השותפות והעסק יעברו, במעמד החתימה על הסכם זה לבעלותו של תמיר, ובכלל זה, כספים הנמצאים בחשבונות של החברות המנהלות את עסקי השותפות, הציוד הנמצא בעסק, כל הזכויות מכוח החוזה עם קיבוץ מעברות, כל זכות אחרת עד כמה שהיא קיימת לשותפות כלפי קיבוץ מעברות, ממסרים דחויים המגיעים לשותפות, כספים המגיעים לשותפות, מוניטין שצברו השותפות והעסק וכל נכס אחר השייך לשותפות ו/או לחברות המנהלות את עסקי השותפות." 25. עיננו רואות כי בהסכם קיים פירוט של הנכסים והזכויות של השותפות אשר עברו לבעלותו של הנתבע החל ממועד החתימה על הסכם פירוק השותפות וכי החל ממועד זה הניהול הבלעדי של העסק עובר לידיו של הנתבע. 26. בסעיף 4 להסכם פירוק השותפות נקבע גובה התשלום המגיע לתובע ותנאיו: "4.1 תמורת הויתור על כל זכויותיו של ניב בשותפות ובעסק ישלם תמיר לניב, החל בעונת ההפעלה הקרובה, ובמשך 5 עונות הפעלה עוקבות, סך של 350,000 ₪ לכל אחת מחמש עונות ההפעלה". 27. קרי, הצדדים הסכימו כי התמורה שנקבעה בהסכם פירוק השותפות משקפת אל נכון את שוויין של זכויותיו של התובע בשותפות נכון למועד החתימה על ההסכם. כמו כן, הסכימו הצדדים כי תשלום התמורה ישולם בתשלומים (ראה עדותו של התובע, עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 6-16). 28. אין בהסכם כל איזכור לטענת הנתבע, כי במועד החתימה על ההסכם, "שווי העסק היה שלילי" (ראה סעיפים 7 ו- 17 לסיכומי הנתבע), ומשכך רק אם שני העסקים יפעלו משך כל עונת ההפעלה יהא זכאי התובע לתמורה שנקבעה בו. 29. זאת ועוד, לא הובאו בפני כל ראיות לשווי העסק במועד החתימה על הסכם פירוק השותפות. כך למשל, לא הובאו בפני ראיות בדבר שווי הציוד של העסק במועד זה; גובה הכספים שהיו מצויים בחשבונות העסק במועד זה; שווי המוניטין של העסק במועד זה; גובה הממסרים הדחויים שהשותפות היתה צפויה לקבל לאחר מועד פירוק השותפות ושווי הזכויות מול קיבוץ מעברות. 30. כמו כן, בלשון ההסכם אין כל איזכור לטענת הנתבע, לפיה "רק אם שני העסקים יפעלו באופן שוטף כי רק אז תמיר יוכל לשאת בתשלום" (ראה סעיף 7 לסיכומיו). פרשנותו המתבקשת של סעיף 4.2 להסכם פירוק השותפות הינה כי רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים יהא הנתבע פטור מתשלום חלק מהתמורה קרי הטלת איסור רגולטורי מטעם רשות מרשויות המדינה להפעיל העסק; האיסור לא עוכב והעסק לא יופעל. 31. דהיינו ההסכם קובע פטור לתשלום חלק מהתמורה רק במקרה בו העסק לא יופעל לחלוטין בשל איסור רגולטורי. ה"עסק" הוגדר בהסכם פירוק השותפות, במבוא לו, ככולל הן את "צוף על המים" והן את "קו המים". אין בהסכם פירוק השותפות כל התייחסות להפעלה חלקית של העסק, קרי של חלק מהפעילות והתניית תשלום התמורה בה. 32. עוד ובנוסף, הסכם פירוק השותפות, אינו מציין, ולו ברמז, כי התמורה המגיעה לתובע עבור זכויותיו בשותפות מותנית ברווחיות, מה גם שבהפעלה חלקית של העסק עדיין העסק יכול להרוויח או לחילופין הפעלה מלאה איננה מבטיחה רווחיות. כלשון התובע בעדותו, אשר מצאתיה מהימנה וקוהרנטית: "אתה יכול להפעיל חלקית ולהרוויח. ההתייחסות לחלק לא נוגע לחלק מהעסק, העסק הוא אישות אחת פועלת או לא פועל, המנהל של העסק קובע ולוקח אחריות איך הוא בוחר להפעיל וכמה הוא בוחר להפעיל ואיזה סוג אירועים. ההתייחסות היא לחלק מעונת הפעלה, לא לחלק מהעסק זה אומר שבמידה ומפסיקים להפעיל את גן האירועים, זה חלק" (עמוד 12 לפרוטוקול בשורות 23-26). ובהמשך: "בשום מקום לא דובר על הפעלה חלקית של העסק, דובר על אי הפעלה של עונת האירועים ההתייחסות לחלק היא מעונת האירועים. בשום מקום לא דובר על הפעלה של חלק מהפעילות זה אחריות ניהולית שתמיר לקח על עצמו ברגע שנפרדנו ותקרא בהסכם את כל האחריות. אי הפעלה של העסק היא הדממה של העסק כולו ואז מטבע הדברים אין תזרים מזומנים, אין כניסה של כספים ואי אפשר לשלם לי ולשאר הספקים שצריכים לקבל כסף מהעסק, זה המשמעות של הפסקת הפעלה ואז באנו והגדרנו שגם אם יאלצו אותו לסגור באמצע העונה אז גם באותה עונה בעצם זה ייחשב היות וסגרו ואין תזרים והעובדים הלכו הביתה, נלקח גם בחשבון אפשרות שיהיה מהלך טקטי של תמיר שהוא יחליט להפסיק לתקופה מסוימת את העסק במטרה לקבל היתר בהמשך ואז הוא בעצם יצטרף לפזר את העסק, את העובדים. ולכן באותה תקופה אני לא אקבל כסף, שנה לאחר מכן הוא יפתח מחדש לאחר ההיתרים אם יגידו לא להפסיק עד אישור תוכנית הנחל ואז בעצם הוא יצטרך לבנות את המערך מחדש, אבל הוא יקבל היתר." (עמוד 13 לפרוטוקול בשורות 3-13). 33. לענין זה, די להפנות לעדותו של הנתבע עצמו ולפיה "לא התנינו ברווחיות כי הפרידה היתה תהליך מאוד קצר, ניסינו שנינו לעשות די קצר ומהיר, והתנייה ברווחיות היה מגלגל לחישובים שהיו לוקחים הרבה זמן" (עמוד 6 לפרוטוקול בשורות 20-22). 34. גם יתר הוראות ההסכם מתייחסות לקשר הסיבתי הנדרש בין אי הפעלת העסק לבין האיסור הרגולטורי, על מנת שהנתבע יהא פטור מתשלום התמורה לתובע. כך למשל, סעיף 5.3 להסכם פירוק השותפות נקבע כי: "במידה שהעסק לא יופעל במשך עונת ההפעלה או חלקה, נוכח איסור להפעלת העסק, לא יהיה זכאי ניב לתשלום כלשהו הן בשנה שבה הוטל האיסור והן בשנה שלאחריה". 35. עיננו רואות כי לשון ההסכם קובעת כי אי הפעלה של העסק חייבת להיות תוצאה ישירה של האיסור הרגולטורי, אשר יחול על העסק כולו, על מנת לפטור את הנתבע מתשלום חלקו של התובע בתמורה. 36. ויודגש, אף בהתקיים שלושת התנאים הקבועים בהסכם המעניקים לנתבע פטור בתשלום עבור שנה כלשהי, הרי שעדיין הנתבע יהא חייב לשלם עבור 5 עונות הפעלה, אם ישוב העסק להפעלה לאחר שהופסקה, כאמור בסיפת סעיף 4.2 להסכם. 37. לסיכום נקודה זו, מלשון הסכם פירוק השותפות עולה כי לתובע זכויות ברות קיימא בשותפות במועד פירוקה, השוות לאילו של הנתבע. עוד ברור מהסכם זה כי השותפות מפורקת לאלתר וכי כלל הזכויות והנכסים של השותפות הועברו לנתבע. בגין ויתורו של התובע על כלל הזכויות והנכסים, זכאי התובע לתמורה שנקבעה בהסכם. 38. הסכם פירוק השותפות אינו מציין כי התמורה המגיעה לתובע בגין זכויותיו בשותפות מותנית ברווחיות ו/או בהכנסות העסק בשנים שלאחר הפירוק. לו היו מבקשים הצדדים להתנות זכאותו של התובע לקבל התמורה ברווחיות, יש להניח כי היו מציינים זאת מפורשות בהסכם וקובעים מנגנון לכך. 39. שנית, כאמור, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בענייננו, אין להתעלם מהנסיבות שהביאו את הצדדים לפרק את השותפות. אין חולק כי התובע בחר לצאת מהשותפות מאחר ובחר שלא להמשיך להפעיל העסק ללא רישיון. אף אין חולק כי הנתבע פעל נמרצות לצורך קידום הליכי התכנון האמורים של תוכנית נחל אלכסנדר שמספרה עח/ 191 (להלן: "תוכנית נחל אלכסנדר") ותוכנית מפורטת למתחם "פארק חוגלה" עח/ 6/191, בו מצויים גן האירועים "קו האופק" ומועדון "צוף על המים". הליכי תכנון אלה, שעלותם נאמדת במאות אלפי שקלים, מומנו כמעט במלואם על ידי הנתבע (סעיף 26 לתצהירו). 40. במועד החתימה על הסכם פירוק השותפות, הנתבע האמין, בכל ליבו, בהצלחתה של תוכנית נחל אלכסנדר. הנתבע אף מודה בפה מלא כי הופתע מכך שהתוכנית לא אושרה בסופו של יום (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 1-6). ובמילותיו: "הפתיע אותי שתוכנית מתאר שמדינת ישראל יזמה במשך 15 שנה, תוכנית נחל אלכסנדר שאני למעשה הובלתי את הפארק המרכזי שלה פארק חוגלה, הפתיע אותי שלאחר שתוכנית מתאר זו עברה הרבה מאוד שלבים המדינה תתקפל מסיבה שמרים פייברג הייתה בועדה המחוזית מחוז מרכז קיפלה את התוכנית של נחל אלכסנדר. הפתיעה אותי שהמדינה תשקיע מליוני שקלים בתוכנית ותבטל אותה. אני הייתי תמים, גם היום אני תמים, בגלל זה אני יזם. אני גם יכול להגיד לך שהציעו לי אנשי פייברג הצעות אך סברתי מכוון שזו לא דרכי." 41. זאת ועוד, סבורני, כי במועד החתימה על הסכם פירוק השותפות, לא בכדי בחרו הצדדים שלא להתנות את התמורה המגיעה לתובע ברווחיות העסק בשנים שלאחר מכן, וזאת לנוכח המחלוקת ביניהם באשר לעתידו של העסק. בעוד התובע סבר, כי אין מקום להמשיך לנהל העסק תחת חרב ההליכים המשפטיים, האמין הנתבע בעתידו של העסק לאחר אישור תוכנית נחל אלכסנדר. 42. לאור האמור, הגעתי לכל מסקנה כי התמורה שנקבעה בהסכם הינה ערך חלקו בעסק במועד הפרידה, כאשר בנוגע לעתידו של העסק, כל צד שקל את הסיכונים והסיכויים לפי השקפת עולמו, קרי מחד, התובע, הפסיד את הפוטנציאל הגבוה הגלום בעסק, ככל שחזונו של הנתבע יתממש, ואילו הנתבע, מאידך, בחר להאמין בסיכוי כי העסק ינסוק ויצליח, אך נטל הסיכון כי חזונו לא יתממש, או אז, יאלץ לשלם את חלקו של התובע בשותפות, כפי שבפועל קרה. 43. במקרה דנן, אמנם בדיעבד, הגיוני וסביר הוא כי הנתבע לא היה מתחייב לתשלום התמורה במקרה של העדר רווחיות, אך במועד החתימה על הסכם השותפות, הנתבע האמין כי העסק ימונף וכי יהא ביכולתו לשלם הסכומים שנקבעו בו, וכי עיסקה זו אף כדאית לו. 44. שלישית, אין היגיון כלכלי במתן פרשנות להסכם פירוק השותפות, לפיה זכותו של התובע לקבלת תמורה מותנית ברווחיות, שכן רווחיות, מותנית, בין היתר, בניהול. נוכח השקפתו של התובע בדבר אופן ניהול העסק, ובחירתו לעזוב את העסק, אינני יכולה לקבל את הטענה, לפיה הסכים להתנות קבלת התמורה בגין חלקו בשותפות ברווחיותו של העסק. שהרי התובע בחר למכור את חלקו בעסק מאחר ולא האמין בדרך ניהולו של הנתבע! 45. זאת ועוד, מאחר והניהול של העסק עבר כולו לידיו של הנתבע, הרי שהוא היה יכול להפסיק את פעילותו באחד העסקים, ובכך, לפי שיטתו, להיות פטור מתשלום התמורה לתובע. מכאן שאין זה מתקבל על הדעת כי התובע יסכים לצאת מהשותפות לאחר 5 עונות הפעלה, שעה שמסכים הוא להתנות התמורה בדרך הניהול של העסק על ידי הנתבע, התלויה אך בו. משמע, אי ההפעלה של העסק, המעניקה פטור מתשלום התמורה לתובע, חייבת להיות תוצר של חוסר אפשרות משפטית להפעיל את העסק, ולא כל סיבה אחרת. 46. רביעית, פרשנותו של התובע את הסכם פירוק השותפות עומדת בקנה אחד עם הנספחים להסכם פירוק השותפות בשנים 2005-2006 בגדרם הסכים התובע לוותר על החלק המגיע לו בשל ההוצאות הרבות שספג העסק [נספחים 2-4 לתביעה]. לו היתה נכונה פרשנותו של הנתבע את ההסכם, ולפיה זכותו של התובע לקבלת התמורה מותנית ברווחיות, הרי שלא היה צורך בהסכמתו המפורשת של התובע לויתור על חלק מהתמורה לשנים אלו. 47. ולבסוף, כאמור לעיל, הנתבע האמין, באמונה שלמה, בפוטנציאל הצלחתו של העסק לאחר פירוק השותפות, ומשכך בחר לקנות הסיכוי להצלחתו תמורת התמורה שנקבעה בהסכם עבור חלקו של התובע. בדיעבד, הסתבר כי נטל על עצמו סיכון גדול והחזון לא מומש. אין זו אלא טעות בכדאיות העסקה. 48. למען לא ימצא הנייר חסר, אתייחס אף לטענה נוספת המועלית בסיכומי הנתבע בדבר היעדרה של פניה מצידו של התובע בדרישה לקבלת כספו משך שנים. אמנם הנתבע לא טען מפורשות לטענת השיהוי, ואולם מצאתי להתייחס לטענה זו לגופה. כבוד השופט גרוניס, כתוארו אז, ברע"א 8630/05 ניר שיתופי אגודה להתיישבות עובדים נ' עיריית הוד השרון (פורסם במאגרים המשפטיים - 10.4.07): "שיהוי בהגשת תביעה נוצר מקום בו יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לפיכך, בכדי שייקבע כי תביעה הוגשה בשיהוי על הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה; או כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה; או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב מצד התובע (ראו, ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (להלן - פרשת תלמוד תורה); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756-755; ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, פ"ד יח(1) 47, 54-53)". 49. בענייננו, מצאתי כי לא התקיימו התנאים המוקדמים לקביעה לקיומו של שיהוי. ראשית, מצאתי ליתן אמון בעדותו של התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיפים 24 ו - 24 לתצהירו ובעמוד 18 לפרוטוקול בשורה 11 - עמוד 19 לפרוטוקול בשורה 25), ולפיה פנה מספר פעמים במהלך השנים לנתבע בדרישה לקבלת כספו. 50. זאת ועוד, התובע והנתבע, לפי עדות שני הצדדים, היו חברים טובים עובר לפירוקה של השותפות ולאחריה. התרשמתי כי הגשת התביעה על ידי התובע היתה צעד קשה עבורו, אשר ננקט על ידו כמוצא אחרון בלבד. התובע לא זנח את תביעתו והנתבע לא שינה את מצבו לרעה. לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע חסר תום לב. לפיכך, אין מקום לקבל טענת השיהוי. סוף דבר 51. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע הסך של 1,050,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין, וכן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 52. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום האגרה, כפי ששולמה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזהדיני חברותפירוק שותפותשותפות