פסק דין בתביעה כספית בסך של 236,490 ₪ התובע הוא רואה חשבון, נתבע 1 הוא עורך דין, נתבעת 2 היא חברה בע"מ ונתבע 3 הוא בעל המניות ומנהלה של נתבעת 2. טענות התובע בכתב התביעה נתבע 1 ייצג את נתבעת 2 בתובענה ייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ונדונה בת.א. 1957/03. התובע הכין חוות דעת אשר צורפה לתובענה הייצוגית הנ"ל (להלן "חוות הדעת"). נתבע 3 אשר יזם את התובענה פנה לתובע, שאכן סבר כי הבנק גבה ריבית ליבור בדרך שאינה נכונה, ולכן המליץ לנתבע 3 לשכור את שירותיו של נתבע 1 לשם הגשת התובענה הייצוגית. לפי סעיף 11 לכתב התביעה, לאחר קיומה של פגישה "החליט ארני לשכור את שירותיו של עו"ד דקל לשם הגשת תובענה ייצוגית בשם החברה, והשניים ביקשו מהתובע להכין חוות דעת מומחה מפורטת עבור התובענה הייצוגית". מסע' 12 לכתב התביעה עולה כי טרם סוכם נושא שכר טרחתו של התובע, אך היה ברור כי נתבעים 2 ו- 3 יישאו בשכרו. עוד נטען כי התובע ביקש לקבל שכר על בסיס שעתי, ואילו נתבע 3 עמד על תשלום שכר שייגזר באחוזים מהכספים שייפסקו לטובתו. לאחר מספר חודשי עבודה והתקדמות מוצלחת בהכנת חוות הדעת "התברר לתובע, לדאבונו, כי הוא אינו מגיע לעמק השווה עם ארני והחברה באשר לשכר טרחתו". בעקבות זאת הודיע התובע לנתבע 3 על הפסקת עבודתו, אך נתבע 1 שהבחין בעבודתו הטובה של התובע, ביקש ממנו להשלים את חוות דעתו, תוך שהוא מתחייב "באופן אישי כי בתמורה לכך, הוא אישית יישא בשכר טרחתו של התובע אשר ישולם לו בסוף המשפט". נתבע 1 אף הודיע לתובע כי שכרו יהיה 30% משכר הטרחה שייפסק לטובת נתבע 1, הבהיר לתובע כי אין לו יותר שום עסק עם נתבע 3 אלא עמו בלבד, וכן אמר לו כי "מתבשלת" תובענה ייצוגית נוספת. בעקבות סיכום הדברים עם נתבע 1 "כשברקע לו, סכסוך קשה בין התובע לבין ארני והחברה, סוכם כי כל התכתבויות התובע עם ארני והחברה בקשר עם שכר טרחתו מבוטלות וכי שכר טרחתו של התובע ישולם לו על ידי עו"ד דקל". לאחר מספר טיוטות של סיכום הדברים ברוח זו, בידיעתו של הנתבע 1, חתמו נתבעים 2 ו-3 על סיכום דברים מיום 8/5/03. בתובענה הייצוגית נפסק שכ"ט עו"ד בסך של 300,000 ₪ לטובת נתבע 1, ומכאן תביעת התובע לקבלת 30% מסכום זה בגין שכר טרחתו עבור הכנת חוות הדעת, קרי 90,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובסך הכול 138,369 ₪. לחלופין התבקש בית המשפט לפסוק לתובע שכר טרחה ראוי לפי 150$ לשעה בתוספת מע"מ, כשהוא מעריך כי השקיע "לכל הפחות 160 שעות" עבודה לשם הכנת חוות הדעת, כך שלפי השער היציג הרלוונטי של הדולר בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ, מדובר בסך של 152,743 ₪. נוסף על כך, התובע דרש פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, בטענה כי הנתבעים עשו שימוש בנתוני חוות הדעת שלו בתובענה ייצוגית נוספת. לטענת התובע, נודע לו מידיעה שפורסמה ביום 7/2/10 כי נתבעים 1 ו-2 זכו בתובענה ייצוגית נוספת נגד הבנק בגין אותן הלוואות, והתברר שמרבית התובענה הנוספת נסמכת על חוות הדעת של התובע על נספחיה, ומכאן שהנתבעים עשו שימוש בחוות הדעת שלא כדין וללא היתר. בהקשר זה נטען כי לתובע יש זכות שבדין לקבלת סך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, אך הוא מעמיד את סכום התביעה על השכר שהיה גובה לו התבקש להתאים את חוות הדעת לתובענה השנייה שהוא מחצית משכרו הראוי בגין חוות הדעת הראשונה, דהיינו סך של 51,528 ₪ שבצירוף הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ עומדים נכון ליום הגשת התביעה על 83,747 ₪. טענות ההגנה של נתבע 1 אין יריבות ביו נתבע 1 לבין התובע. תביעת התובע התיישנה שכן היא מתייחסת לאירועים שהתרחשו לפני ה- 22/2/04 ואין כל עילה בחלק השני של תביעת התובע. התובע ביקש לפסוק את שכרו בגין חוות הדעת בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט ד"ר בנימיני, ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 11/4/10 שבה נקבע כי "הבקשה מופרכת ואין לה שום בסיס והיא נדחית". לפיכך, קיים השתק פלוגתא ו/או עילה המונע מהתובע להגיש את התביעה דנן. התביעה לקבלת 30% משכרו של נתבע 1 בחלק הראשון של התביעה והתביעה החלופית לקבלת שכר טרחה לפי שעות עבודה הן בגדר טענות עובדתיות סותרות. לגופו של עניין הועלו בכתב ההגנה מטעם נתבע 1 הטענות הבאות. אין בין נתבע 1 לתובע הסכם שכר טרחה בכתב, ומעולם לא היה ביניהם כל הסכם בעל פה לתשלום שכר טרחה באחוזים או בדרך אחרת. התובע מבסס את תביעתו על טענות כלליות בלבד, ללא כל ראיה בידיו. התברר לנתבע 1 בדיעבד כי התובע ניסה להגיע להבנות עם נתבעים 2 ו-3 ואף הוחלפו טיוטות ביניהם לעניין זה, ובסופו של דבר נתבע 3 לא הסכים לשלם לתובע דבר והתובע הסכים לוותר על שכרו, כעולה מהסכם שנחתם ביניהם מיום 8/5/03, וחוות הדעת הוגשה מספר חודשים לאחר מכן באוגוסט 2003. אפשר היה להסתפק בחוות דעת של מומחה אחר, ולנתבע 1 לא היה כל עניין בהשגת חוות דעת מומחה ובוודאי לא בתשלום למומחה. לעניין התביעה השנייה נטען כי התובענה הייצוגית השנייה שונה מהראשונה ושתיהן מבוססות על מערכת עובדות שונה לחלוטין. עוד נטען כי לא הייתה כל ידיעה בעיתון בעניין זכייתה של נתבעת 2 בתובענה ייצוגית נגד הבנק ונתבעת 2 אף לא זכתה בתובענה אלא הגיעה להסכם פשרה עם הבנק אשר נכון ליום הגשת כתב ההגנה של נתבע 1 טרם אושר על ידי בית המשפט. לטענתו של נתבע 1, הסכם הפשרה הנ"ל נערך בהתאם לחישובים של הבנק ולא על יסוד חישובים כלשהם של התובע, ונתבע 3 הוא זה שהכין את כל החישובים שצורפו לתובענה המאוחרת. לעניין החישובים נטען כי מדובר בחישובים שנעשו בטבלת excel סטנדרטית, ולא מדובר בפטנט מיוחד של התובע. לעניין טענות התובע בדבר סכום הנזק והתביעה לפי שעות נטען כי תעריף של 150$ לשעה חורג ממה שהתובע עצמו ביקש, קרי 35$ לשעה כעולה ממכתבו של התובע לנתבע 3 מיום 30/12/02. עוד נטען כי לאחר מתן החלטתו של כב' השופט בנימיני הנ"ל, ניסה התובע לסכל את הסדר הפשרה בין הצדדים בת.א. 1464/05 בהליך של התנגדות להסדר שננקט באמצעות חברת ישפיע בע"מ שהייתה מיוצגת ע"י ב"כ התובע בתביעה שבפנינו. טענותיהם של נתבעים 2 ו-3 בכתב ההגנה נתבעים 2 ו-3 ציינו כי הם מאמצים את טענותיו של נתבע 1 בכתב הגנתו, והדגישו כי ביום 8/5/3 נחתם הסכם שכר טרחה בינם לבין התובע שממנו עולה במפורש כי לא יחויבו לשלם שכר טרחה כלשהו בגין הכנת חוות הדעת. עוד נטען כי התובע מסתיר מבית המשפט את הקשר ארוך השנים בינו לבין נתבע 3 ואת מערכת היחסים החברית והעסקית ביניהם שידעה עליות וירידות עד לחתימת ההסכם מיום 8/5/3 הנ"ל בעקבות חוב כספי של התובע לנתבע 3. בהקשר זה נטען כי נתבע 3 נהג להפנות לקוחות לתובע והיה זכאי לקבל עמלה בשיעור של 20%, ובאותו אופן התובע נהג להפנות לנתבע 3 לקוחות בהתאם, ואם דובר בלקוח משותף נהג כל אחד מהם לקבל 50% מהשכר. לטענתם של נתבעים 2 ו-3, הצדדים נהגו לערוך התחשבנויות וההסכם מיום 8/5/3 הוא פועל יוצא של ההתחשבנות הנ"ל. כמו כן נטען כי התובע ערך את חוות הדעת רק לאחר שנתבע 3 שהוא כלכלן גילה את החיובים השגויים בבדיקות שערך בעצמו, ובהמשך הודגש כי לא נעשה כל שימוש בחוות הדעת של התובע בתביעה השנייה שבה העילה הייתה שונה. תצהירי עדות ראשית של הצדדים ודיון ההוכחות התובע ערך תצהיר עדות ראשית וכן הוגש מטעמו תצהיר נוסף של מר אמיר מצגר, כלכלן שעבד יחד עם התובע במשרדו בשנת 2003. התובע חזר בתצהירו על טענותיו הנ"ל והוסיף, בין היתר, כי נתבע 1 סיכם עמו ששכרו ישולם מיד לאחר פסיקת שכר טרחה והוצאות לטובת נתבע 1. בסעיף 35 המהיר התובע כי הנתבעים עשו שימוש בחוות דעתו בתביעה השנייה ללא אישורו והסכמתו ו"פעלו להרחבת מסד הנתונים על בסיס אותם נתונים ובאותה שיטה" שבה נקט בחוות הדעת, וזאת בניגוד לדין. מר מצגר הצהיר, בין היתר, כי ידע שהתובע מכין חוות דעת וסייע לו באיסוף ובניית הנתונים, לרבות החומר המתודולוגי בנושא ריבית הליבור. מר מצגר תיאר בתצהירו כיצד התובע סיפר לו שהסתכסך עם נתבע 3 שביקש ממנו להפסיק לעבוד על חוות הדעת וכיצד התובע הודיע לו להמשיך בעבודתו משום שסיכם עם נתבע 1 כי הוא ישלם את שכרו של התובע ושאין לו יותר דבר מול נתבע 3. מר מצגר הוסיף כי הוא נהג לטפל בהתחשבנות בין התובע ובין לנתבע 3, ולא זכור לו חוב כלשהו שנותר לתשלום לנתבעים 2 ו-3 ושלא שולם, תוך צירוף דפי התחשבנות כנספח 1 לתצהירו. נתבעים 1 ו- 3 ערכו תצהירי עדות ראשית ובהם חזרה על טענותיהם הנ"ל. בפתח דיון ההוכחות העלה נתבע 1 טענה שלפיה לבית משפט המחוזי הסמכות העניינית לדון בתביעה שעניינה הפרת זכות יוצרים, ולצורך ייעול הדיון נקבע כי אפשר יהיה להתייחס לשאלה זו בגוף הסיכומים. הנתבעים ויתרו על חקירה נגדית של התובע ושל המצהיר מטעמו ונתבעים 1 ו-3 נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. בדיון נוסף שהתקיים בתיק לאחר דיון ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. סיכום טענות התובע התובע חזר על מכלול טענותיו הנ"ל, וכן הוסיף בין היתר את הטענות הבאות. משלא נחקרו המצהירים מטם התובע יש לקבוע כי עדותם לא נסתרה כלל, ודי בכך כדי להגיע למאזן הסתברויות של 51% לטובת התובע. נתבע 1 סייע לתובע לנסח את המכתב שצורף כנספח 8 לתצהירו, וגרסתו של נתבע 1 בעניין המכתב נמצאה כלא נכונה. הוכח שנתבע 1 סייע לתובע לנסח לפחות סעיף אחד במכתב שנשלח לנתבע 3 בניסיון להעביר את האחריות לתשלום שכרו של התובע ממנו לנתבע 3, וכל זאת על רקע סתירות בגרסאותיו של נתבע 1. לא ניתן ללמוד ממכתב הוויתור על שכר כי הוא נובע מחוב של התובע לנתבעים 2 ו-3, והאמור בתצהירו של מר מצגר חיזק את גרסתו של התובע בעניין זה. נתבע 3 עצמו אישר בחקירתו הנגדית שעשה שימוש בחוות דעתו של התובע בתובענה הייצוגית השנייה כיון שהדבר פשוט היה נוח וקיים, תוך הפניה לעמ' 33 ש' 3-10. בהשוואה בין הטבלאות שהוכנו לצורך חוות הדעת לבין תחשיבי התובענה הייצוגית השנייה אפשר לראות כי מדובר בהעתקה ברורה. לבסוף נטען כי במקרה דנן לא מדובר בתביעה המסורה לסמכותו של בית המשפט המחוזי, וכי יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. סיכום טענותיו של נתבע 1 נתבע 1 חזר בסיכומיו על מכלול טענותיו הנ"ל, וכן הוסיף בין היתר את הטענות הבאות. עדותו של מר מצגר היא עדות מפי השמועה ולכן אין לה כל ערך. נתבע 1 לא הזמין מהתובע חוות דעת ואין כל ראיה מטעם התובע המבססת כי נתבע 1 הזמין את חוות הדעת או שהייתה לו נגיעה כלשהי לתשלום עבור חוות הדעת. התובע פנה לנתבע 1 לראשונה בנוגע לתשלום עבור חוות הדעת כשלוש שנים לאחר שהוכנה והוגשה, ונתבע 1 הפנה אותו לנתבעים 2 ו-3 שכן באותה עת סבר שעליהם לשאת בשכרו, והתובע לא אמר לו שאין מקום לפנות לנתבעים 2 ו-3 בשל הסדר קודם עמם. אשר לטענה כי נערך הסכם בעל פה בינו לבין התובע - טענה זו עלתה לראשונה לאחר שיהוי רב בחלוף למעלה מ- 7 שנים וככל שקיימת עילת תביעה היא התיישנה. גרסת הנתבעים לא נסתרה, אין מקום לקבוע כי אינה מהימנה, ועל כן התובע לא עמד במאזן ההסתברויות כנדרש ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. אשר לטענת התובע כי נכנס לשותפות עם הנתבע 1 - אף לו טענה מוכחשת זו הייתה מוכחת, מדובר בשותפות אסורה על פי חוק, והתובע שידע זאת לא היה זכאי לקבל תמורה כלשהי מנתבע 1. לעניין התביעה בגין שכ"ט ראוי נטען בין היתר כי שכרו של התובע כעולה ממכתביו הוא לכל היותר 35$ לשעה ולא 150$ כפי שתבע (נספח 4 תצהיר התובע). כל החומר היה בפני כב' השופט בנימיני שקבע במפורש כי התובע אינו זכאי לשכר כלשהו. לעניין נספח ת/1, נתבע 1 העיד כי אינו מכיר מסמך זה ואינו זוכר כי נשלח אליו ועל כן אין לקבלו כראיה, ואם יתקבל, יש בו כדי לבסס את טענותיו של נתבע 1 לעניין מכתב הוויתור. אשר לתביעה השנייה, נתבע 1 חזר על טענתו כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, היות שלא מדובר בתביעה עבור שכר שלא שולם לתובע אלא בתביעה בגין הפרת זכות היוצרים ביצירה שהכין, קרי חוות הדעת. סיכום טענות הנתבעים 2 ו-3 נתבע 3 הצטרף לטענותיו של נתבע 1 בסיכומיו וכן הוסיף והדגיש את הטענות שלהלן. לנוכח גרסת התובע כי אכן חתם על מכתב הוויתור שלפיו נתבעים 2 ו-3 אינם מחויבים לשלם לו דבר ונתבע 1 הבטיח לשלם לתובע את שכרו, לא ברור מדוע הוגשה התביעה נגד נתבעים 2 ו-3. מכתב הוויתור וכל האירועים הרלוונטיים האחרים התרחשו לפני ה- 22/2/04, ועל כן התביעה לשכר טרחה לרבות התביעה החלופית לשכ"ט ראוי התיישנה. הוכח באמצעות הראיות שהוצגו בפני בית המשפט כי לתובע היה חוב לנתבעים 2 ו-3 לפני שחתם על מכתב הוויתור הנ"ל, כעולה למשל ממוצג נ/1, ונטען שמדובר בחוב בסך של 111,000 ₪ אשר טרם שולם עד היום. התובע נמנע מלהביא את כרטסת הנהלת החשבונות המתייחסת להתחשבנות שבין הצדדים אף שהתובע הוא רו"ח. על רקע תמונת החובות שהציג נתבע 3 בתצהירו והעדר חקירה על כך, אין אלא לקבוע כי ברור מדוע התובע הסכים לחתום על מכתב הוויתור הנ"ל. מסעיפי חוות הדעת של התובע עולה כי קיבל את כל המסמכים והנתונים מנתבע 3, וכל שהתבקש לעשות בחוות הדעת הוא לאמת את הממצאים שהציג לו נתבע 3, כפי שרו"ח נוהג לבדוק ולאמת נתונים בעת הגשת דו"ח כספי עבור חברה. בהקשר זה נטען כי כל אדם עם השכלה מינימאלית מסוגל לחשב שיעורי ריבית בהתאם לנוסחה. אשר לתביעה בגין הפרת זכות יוצרים, מדובר בנתונים אשר פורסמו בעבר וגלויים לכולם, כשכאמור, נתבע 3 הכין בעצמו את כל הנתונים לצורך הכנת התביעה נגד הבנק עוד בטרם פנייתו לתובע. דיון התביעה בגין שכר טרחה עבור שימוש בחוות הדעת בסעיף 38(א) לכתב התביעה נתבע סך של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהם 30% מהסכום שנפסק לנתבע 1 ביום 15/3/06, ונטען כי הסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ נכון למועד הגשת התביעה מגיע לסך של 138,369 ₪. מגרסתם של נתבעים 2 ו-3 ומגרסתו של התובע עצמו עולה כי אכן נחתם ביניהם הסכם ויתור מפורש בכתב מיום 8/5/03 שממנו עולה כי "שכר טרחה במידה וישולם לנו, יוסדר במישרין ביננו ובין עו"ד שיטפל בתביעה, ואתם לא תחויבו בתשלום כלשהו בגין הגשת חוות הדעת". מכתב זה נשלח על ידי חברת "בלטברג ושות' יזום וייעוץ בע"מ" וחתומים עליו חברה זו, נתבע 2, נתבע 3 וכן חברת "בלטברג ושות', רואי חשבון". נתבעים 2 ו-3 אף הציגו ראיות רבות הכוללות התחשבנות ענפה ביניהם לבין התובע בנוגע לעבודות ופרויקטים שונים, וגרסתם כי התובע חב להם כספים רבים לא נסתרה. אמנם התובע והמצהיר הנוסף מטעמו לא נחקרו בחקירה נגדית, אך אין בתצהיריהם אלא טענות כלליות בלבד, ללא התייחסות מפורטת להתחשבנות הקודמת בין נתבעים 2 ו-3 לתובע בתקופה שקדמה למכתב הוויתור מיום 8/5/03. גם המסמכים שצורפו לתצהירים אינם מאפשרים לעמוד במדויק על מצב החשבון, ואין בהם כדי להפריך את גרסתם של נתבעים 2 ו-3. עוד יובהר כי נתבע 3 נחקר בחקירה נגדית על תצהירו וגרסתו לא נסתרה, כשאין מקום לקבוע כי גרסתו של נתבע 3 מהימנה פחות מזו של התובע. נהפוך הוא. התובע הסתיר בכתב התביעה את התנהלותו הענפה מול נתבעים 2 ו-3 בפרויקטים קודמים ואת ההתחשבנויות ביניהם, ואף נמנע מלהציג את הטיוטות שהוחלפו לדבריו לקראת החתימה על הסכם הוויתור. על כן יש לדחות את התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 בגין שכר טרחה עבור הכנת חוות הדעת. אשר לתביעה נגד נתבע 1, אין בפנינו הסכם בכתב בין התובע לבין נתבע 1 שלפיו נתבע 1 התחייב לשלם 30% משכר טרחת עוה"ד אשר נפסק לטובתו בתביעה הראשונה. מר אמיר מצגר אשר הגיש תצהיר מטעם התובע הצהיר כי שמע מהתובע שנתבע 1 הבטיח לקחת על עצמו לשלם לתובע את שכרו מבלי לציין מתי שמע זאת ומהו שכר הטרחה שסוכם. הצהרה זו היא עדות מפי השמועה, ואין בהעדר חקירתו של מר מצגר על תצהירו כדי לקבוע כי יש אמת בתוכן האמירה. התובע העלה בתצהירו גרסה כללית שלפיה הייתה הסכמה בעל פה בעניין תשלום שכר הטרחה, אך לא ציין מתי הגיעו להסכמה זו ובאילו נסיבות. מנגד, נתבע 1 הצהיר כי מעולם לא היה כל הסכם או התחייבות מצדו לשאת בשכר טרחתו של התובע. אמנם במכתב הוויתור מיום 8/5/03 הנ"ל שמופנה לנתבעים 2 ו-3 בלבד צוין כי "שכר טרחה, במידה וישולם לנו, יוסדר במישרין ביננו ובין עו"ד שיטפל בתביעה", אך אין בכך בלבד ראיה לקיומו של הסכם כלשהו בין נתבע 1 לתובע לעניין תשלום שכר טרחה. נתבע 1 נשאל מדוע לא התייחס בתצהירו להצהרת התובע כי היה סיכום ביניהם לגבי שכר טרחתו, והשיב כי אין זה נכון והוא מכחיש זאת מכל וכל. נתבע 1 העיד כי לא הבטיח דבר ולא הייתה כל סיבה להבטיח, ובוודאי שלא היה עושה כן גם משום שהסדר כזה נוגד את החוק. בעקבות זאת טען ב"כ נתבע 1 כי מרשו התייחס לכך בסעיף 30 לתצהירו וכי יש בשאלת ב"כ התובע משום הטעיה. בהמשך נשאל נתבע 1 פעם נוספת האם הגיע לסיכום כלשהו עם התובע לגבי שכר הטרחה ושוב השיב בשלילה והעיד כי "מי שצריך לסכם את שכ"ט זה הלקוח ולא אני" (עמ' 17 ש' 26-27). נתבע 3 נשאל בחקירתו הנגדית האם הוא יודע שלפני שהתובע שלח לו את מכתב הוויתור הוא הגיע להסדר עם נתבע 1 בנוגע לתשלום שכר הטרחה, והשיב "במפורש לא. לא הייתי שותף. לא שותף במישרין ולא בעקיפין" (עמ' 29 ש' 22-21). כן עלה כי נתבע 1 ראה את מכתב הוויתור הנ"ל לראשונה בשנת 2006 וגם נתבע 3 אישר זאת בעדותו. נתבע 1 העיד שכאשר העלה בבית המשפט המחוזי טענות לעניין שכר טרחה לא ידע שהייתה מחלוקת כלשהי לגבי שכר טרחתו של התובע, וראה את התובע ואת נתבע 3 "כגוף אחד". נתבע 1 העיד שכאשר התובע הגיע אליו, הוא ניסה לסייע לו ושלח אותו לנתבע 3 - "שלחתי אותו לארני. נכון לאותו מועד, חשבתי שהם יצליחו להסתדר ביניהם" (עמ' 21 ש' 19-20). במהלך חקירתו הנגדית של נתבע 1 הציג בפניו ב"כ התובע הודעת דוא"ל מיום 18/6/06 שהוגשה לתיק וסומנה ת/1. לאחר הצגת המסמך שאל ב"כ התובע את נתבע 1 האם הוא חוזר בו מהטענה שלא הגיע להסכם עם התובע בעניין שכר הטרחה, והוא השיב בשלילה וכי בת/1 ישנה התייחסות מפורשת להתחשבנויות קודמות בין התובע לנתבעים 2 ו-3. להלן הפסקה הרלוונטית מתוך ת/1 הנ"ל: "קיבלתי את החומר ששלחת... המכתב שלך ממאי (שאושר על ידך ובכך הפך להסכם) מבטל כל הסכם קודם ומוותר במפורש על כל תשלום מאר-און. זה מה שעולה מהמסמכים. האמת היא שזה קצת מוזר ובמיוחד הניסוח של סע' 3 כי נשאלת השאלה מדוע שאדם יעשה עבודה (כמפורט בסע' 2 למכתב) ויוותר מראש על שכ"ט. אלא אם כן היו ביניכם התחשבנויות קודמות. זה מה שאני מבין" ת/1 הנ"ל שהוגש לתיק מטעם התובע מחזק דווקא את גרסתו של נתבע 1. מת/1 עולה כי רק בסמוך ליום 18.6.06 שלח התובע לנתבע 1 את ההתכתבות בינו לבין נתבעים 2 ו-3 בעניין שכר הטרחה, לרבות כתב הוויתור. יתרה מזאת, בת/1 מעלה נתבע 1 תמיהה בנוגע למכתב הוויתור, ומעלה אפשרות כי הוא נובע מהתחשבנות קודמת בין התובע לבין נתבעים 2 ו-3. אם בעת קבלת הודעת דוא"ל זו (ת/1) הייתה לתובע טענה כלשהי כי הוא זכאי לקבלת שכר טרחה מנתבע 1 עצמו, היה עליו להשיב מידית ובכתב להודעה ולציין בפני נתבע 1 כי הייתה ביניהם הסכמה בעניין שכר הטרחה. ואולם, מת/1 עולה כי תשובתו של התובע בכתב הייתה "רם, אדבר איתך טלפונית", ואין בתצהירו של התובע כל טענה לגבי מה שנאמר באותה שיחה טלפונית. יתרה מזאת, לגרסתו של התובע, למעלה מארבעה חודשים לאחר המועד שבו נשלחה הודעת הדוא"ל ת/1 הנ"ל, סייע נתבע 1 לתובע לכתוב את המכתב לנתבעים 2 ו-3 מיום 29/10/06 (ראו סעיף 25 לתצהירו של התובע ונספח 8 לתצהיר). לא הוצגה ראיה כלשהי המעידה כי לפני מכתב זה פנה התובע אל נתבע 1 ולו פעם אחת בכתב בדרישה לקבל ממנו את שכר הטרחה. לפיכך, אין אלא לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח קיומו של הסדר כלשהו עם נתבע 1 בעניין תשלום שכר טרחתו של התובע. כאמור לעיל, הנתבעים העלו טענות נוספות וביניהן כי תביעת התובע התיישנה וכי התובע מנוע מלהגיש את תביעתו בעקבות החלטות בית המשפט המחוזי שדחו את בקשתו לקבלת שכר טרחה, אך די בכך שהתובע לא הרים את הנטל הנדרש לביסוס קיומו של הסדר בינו לבין נתבע 1 כדי לדחות את התביעה לקבלת שכר טרחה מנתבע 1. כאמור לעיל, התובע והמצהיר מטעמו לא נחקרו, אך גרסתם של נתבעים 1 ו-3 שנחקרו לא נסתרה, כשמדובר בגרסאות נוגדות ואין מקום לקבוע כי עדותם של הנתבעים איננה מהימנה בעיני בית המשפט. כמו כן וכפי שנקבע לעיל, התובע לא חשף את מערכת ההתחשבנות בינו לבין נתבעים 2 ו-3 בכתב התביעה, ויש בכך כדי לערער את מהימנות גרסתו של התובע. אשר על כן, יש לדחות את התביעה שהגיש התובע נגד הנתבעים לקבלת שכר טרחה עבור הכנת חוות הדעת מכוח הסכם. בסעיף 38(ב) הועלתה תביעה חלופית לקבלת שכר טרחה ראוי בסך של 103,056 ₪ בצירוף מע"מ נכון ליום 29/10/06. התובע מגיע לסכום הנ"ל על יסוד 160 שעות עבודה לפי שכר בגובה 150$ לשעת עבודה ושער יציג של 4.294 ₪ לדולר וטוען כי הסכום הנ"ל בש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת התביעה מגיע לסך של 152,743 ₪. בהתייחס לתביעה זו טענו הנתבעים כי הוכח ממכתבו של התובע מיום 30/12/02 כי התובע ביקש לקבל סך של 35$ בלבד עבור שעת עבודה שלו באותו ענין, כך שאין כל בסיס לשכר הראוי שנתבע בסך של 150$ לשעה. עוד נטען כי לא הוצג דף פירוט שעות העבודה שהתובע טען שביצע, ועל כן יש לדחות את טענתו כי השקיע 160 שעות עבודה - טענה אשר לא הוכחה כלל. טענה נוספת של הנתבעים היא כי התובע וויתר על שכרו כעולה ממכתב הוויתור הנ"ל, ויש לראות את המוסכם במכתב הנ"ל כהסדר המחייב בין הצדדים, ומכאן שיש לדחות תביעה גם בגין שכר ראוי. כאמור לעיל, הוכח כי התובע ויתר על קבלת שכר טרחה כלשהו מנתבעים 2 ו-3 ואלה הציגו ראיות המעידות כי אכן הייתה מערכת התחשבנות בינם לבין התובע. משלא התייחס התובע בפירוט בכתב התביעה ובתצהיר להתחשבנות שלו עם נתבעים 2 ו-3 לפני מועד החתימה על מכתב הוויתור, הרי שלא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח שלא קיבל תמורה עבור עריכת חוות הדעת. מר מצגר צירף לתצהירו רישום לגבי התחשבנות בין הצדדים, נספח 1, והצהיר כי במסמך זה אין כל אזכור לשכר טרחתו של התובע בגין הכנת חוות הדעת. התובע הצהיר בעניין זה כי נספח 1 מוכיח "מעל לכל ספק" כי הוויתור שלו כלפי נתבעים 2 ו-3 לקבלת שכר טרחה נבע אך ורק מהסיכום עם נתבע 1, ומכך שבאותה תקופה מאס התובע בנתבע 3 ולא רצה כל קשר עמו. אין לקבל טענות אלה. נספח 1 הנ"ל הוא מיום 29/12/03 בעוד שמכתב הוויתור הוא מיום 8/5/03. מדובר במסמך שהכין נתבע 3 המופנה אל מר מצגר ועל פני הדברים, אם הצדדים הגיעו להסדר חוב כלשהו, לא היה מקום לציין זאת בנספח 1 שהתייחס לטענות אשר עדיין נותרו במחלוקת. אין חולק כי התובע החל להכין את חוות הדעת בעקבות פנייתו של נתבע 3 אליו, והצדדים הגיעו להסדר שלפיו התובע מוותר על כל שכר מנתבעים 2 ו-3. מנספח 1 הנ"ל עולה כי היו התחשבנויות בין הצדדים אף לאחר מכתב הוויתור וישנה התייחסות לחודשים מאוחרים יותר וביניהם אוקטובר ונובמבר 2003 ולישיבה משותפת שהתקיימה ביום 25/12/03. לפיכך, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח, אף באמצעות נספח 1 הנ"ל, כי נתבע 1 הבטיח לשלם לו שכר טרחה כלשהו. לגבי הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, נתבע 1 ייצג את נתבעים 2 ו-3 בתובענות הייצוגיות, והיה עליו לגבות שכר טרחה מהלקוח או באמצעות החלטות של בית המשפט. בין אם חוות דעתו של התובע תרמה לתוצאה הסופית בתובענה הייצוגית הראשונה ובין אם לאו, משלא הוכח כי נתבע 1 התחייב לשלם את שכר טרחתו של התובע, שכר הטרחה היה צריך להיגבות אך ורק מהלקוח, כלומר מנתבעים 2 ו-3. כאמור לעיל, התובע וויתר על קבלת שכר טרחה מנתבעים 2 ו-3 ולא נסתר כי הוויתור נעשה כחלק מההתחשבנות הכוללת ביניהם, כך שהתובע קיבל תמורה עבור חוות הדעת. בנסיבות אלה, אין לקבוע כי הנתבעים עשו עושר ולא במשפט על חשבון התובע. לפיכך, יש לדחות גם את התביעה לקבלת שכר טרחה ראוי מהנתבעים בגין הכנת חוות הדעת. התביעה בגין הפרת זכות יוצרים התובע לא הגיש לתיק זה חוות דעת של מומחה כדי להוכיח כי הועתקו מחוות הדעת פרטים שלא היו נחלת הכלל ולא היו חשופים לציבור. בתצהירו של התובע הוצג פירוט כללי בלבד לגבי אפיונים דומים בחוות דעתו של התובע ובבקשה לתובענה הייצוגית השנייה. התביעה השנייה אכן התבססה על אותן הלוואות ועל אותם שיעורי ריבית, אך אין בכך כדי להעיד כי מדובר בהפרת זכות יוצרים. לטענת התובע, בתביעה השנייה התבססו הנתבעים על ביאור מס' 15 בדוחות הכספיים של הבנק אשר היה זהה לזה של התובע. בית המשפט השווה בין הסעיפים הרלוונטיים שבעמ' 7 לחוות הדעת של התובע לבין סע' 15 לבקשה לקבלת התובענה ייצוגית השנייה. בשניהם ישנה התייחסות לביאור מס' 15, אך התובע לא הוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה או באמצעות ראיות אחרות כי הפניה לאותו ביאור בדו"ח כספי היא בגדר הפרה של זכות יוצרים. אמנם מבנה המשפטים בסעיף 30 לחוות הדעת דומה לזה שבסעיף 15.2 בתובענה הייצוגית, אולם הנתונים שונים לחלוטין. חוות הדעת מתייחסת לאשראי לציבור במטבע חוץ בתאריכים ובסכומים שונים מאלו שפורטו בבקשה לתובענה הייצוגית השנייה. חוות הדעת נוגעת לשנים 2000-2002 והבקשה השנייה לשנים 1996-1998. בשני הטקסטים מופיעים ביטויים זהים, כגון "האשראי לציבור במטבע חוץ לסוגיו", אך התובע לא הרים את הנטל הדרוש כדי להוכיח כי הוא זה שניסח את הביטוי וכי הוא איננו נחלת הכלל. פרט לאזכור העמום בנוגע לביאור מס' 15 בדו"ח הכספי הנ"ל, התובע לא מצא לנכון לפרט בתצהירו מה הועתק ולו לכאורה מחוות הדעת, ורק בחקירה הנגדית העלה לראשונה טענות לגבי העתקת קטעים ספציפיים. גם לגופו של עניין, אין לקבוע כי המפורט בסעיף 32 לחוות הדעת הועתק לסעיף 15.4 בבקשה לתובענה הייצוגית השנייה הנ"ל וכך גם לגבי סעיף 31 לחוות הדעת וסעיף 15.3 בבקשה לתובענה הייצוגית השנייה. המלל שונה, ואין מקום לקבוע כי מדובר בהפרה של זכות יוצרים. במהלך החקירה הנגדית נשאלו שאלות לגבי קווי הדמיון בין שני הטקסטים וכן לגבי המתודולוגיה ואופן ניתוח הדברים. נתבע 1 נשאל בחקירתו הנגדית האם ראה קווי דמיון בין התחשיבים שצורפו לתצהירו של נתבע 3 אשר הוגש בתמיכה לתובענה הייצוגית השנייה לבין חוות דעתו של התובע והשיב כי לא ראה קווי דמיון כלשהם ושהוא אינו כלכלן. כמו כן העיד נתבע 1 כי התחשיב לא היה מהותי, לא בתביעה הראשונה ולא בתביעה השנייה, והשאלה המרכזית הייתה האם הבנק היה רשאי לחייב את הלקוח כפי שהוא חייב. עוד עלה מעדותו של נתבע 1 כי התביעה הראשונה הייתה שונה מהתביעה השנייה, שכן התביעה הראשונה עסקה בעיגול שיעורי ריבית כלפי מעלה ואילו התביעה השנייה עסקה בחישוב ריבית לפי 365 ימים בשנה במקום 360. נתבע 1 הוסיף כי באותה תקופה הייתה תלויה ועומדת תביעה ייצוגית נוספת, שאינה קשורה למי מהצדדים בתיק שבפנינו, אשר התייחסה אף היא לטענה בדבר 365 ימים לעומת 360. כמו כן הופנה נתבע 1 לקטעים ספציפיים בחוות דעתו של התובע וכשנשאל האם מדובר בהעתקה, השיב בשלילה והוסיף כי בית המשפט יכול להתרשם מכך (עמ' 13 ש' 26-28). בהמשך העיד נתבע 1 כי כאשר הכין את התובענה השנייה, חוות הדעת של התובע כלל לא עמדה לנגד עיניו, אלא רק נתונים הפתוחים לציבור אשר אין לגביהם חובת סודיות כלשהי. נתבע 3 העיד אף הוא כי אמנם שתי התובענות הייצוגיות התייחסו לאותן הלוואות, אך הפרמטרים בכל תביעה היו שונים. כמו כן העיד נתבע 3 כי "... ממילא את כל החומר אני הכנתי, את כל החישוב ויכולתי ליצור מתודולוגיה בשלוש אלטרנטיבות אחרת" (עמ' 33 ש' 18-17). בסיכומי התובע נטען כי על בית המשפט לערוך השוואה בין טבלאות חוות הדעת שבנספח 3 לבין התחשיבים שבתובענה השנייה, ואם יעשה כן יבחין כי מדובר בהעתקה ברורה. לעניין זה נטען בסיכומים מטעם נתבעים 2 ו-3 כי נתבע 3 בהיותו כלכלן הוא זה שביצע את כל התחשיבים והבדיקות עוד בטרם פנייתו לתובע, וכל שהיה על התובע לעשות הוא לקבל את כל הנתונים מהנתבעים ולערוך אותם בטבלת אקסל (סע' 2, 21 ו-31 לתצהירו של נתבע 3). נתבע 1 אף צירף לתצהירו מכתב שנשלח לב"כ התובע מיום 11/2/10 יחד עם התחשיבים שצורפו לתובענה השנייה שבו הסביר כי לא מדובר באותם תחשיבים וכי ב"כ התובע יכול לראות זאת במו עיניו. גרסה זו של הנתבעים לא נסתרה, והיה על התובע לפרט בתצהיר עדותו הראשית או בסיכומיו כיצד מדובר בתחשיבים זהים. לאור זאת, אין מקום לקבוע כי התובע הוכיח הפרת זכות יוצרים בקשר לעניין זה. התובע ובא כוחו כלל לא התייחסו להוראות חוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007 בכתב התביעה, בתצהירים או בסיכומים. התובע לא הוכיח כי יש לו זכות יוצרים ב"יצירה" מקורית משלו, קרי בחוות הדעת. כמו כן אין כל התייחסות לתחולתו שך סע' 4 לחוק הנ"ל בענייננו, ולא פורט כיצד התובע הביא לידי ביטוי "רעיון", "תהליך ושיטת ביצוע" או "עובדה או נתון". כל שיש בפני בית המשפט הוא ניסיון להשוות בין סעיפים בודדים בטקסט של חוות הדעת לבין סעיפים בודדים בבקשה לתובענה הייצוגית השנייה, וכמתואר לעיל, אין די בכך כדי לבסס את התביעה בגין הפרת זכות יוצרים. התובע לא הוכיח כי מדובר בהעתקה של "היצירה" ולא סתר טענותיו של נתבע 3 כי מדובר ברעיון שלו ובחישובים שערך בעצמו. בהערת אגב יצוין כי לפי סע' 38(ג) לכתב התביעה, התובע העמיד את סכום תביעתו בגין הפרת זכויות יוצרים על השכר שהיה גובה בגין התאמת חוות דעתו לתובענה הייצוגית השנייה, אשר "היה עומד על כמחצית משכרו הראוי בגין עריכת חוות הדעת", אף שלטענתו הוא היה זכאי לתבוע בגין ההפרה סך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. ואולם, התובע לא ביסס נזק כלשהו שכן הוא ויתר על שכר בגין חוות הדעת, ולא נסתר כי הוויתור נבע מחוב קודם של התובע לנתבעים 2 ו-3. גם לו היה התובע מוכיח הפרה של זכותו ב"יצירה" ומבקש לפסוק לו פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סע' 56 לחוק זכות יוצרים, בנסיבות העניין ולאור כל האמור לעיל לא היה מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כלשהו לתובע. על כן, יש לדחות גם את תביעתו השנייה הנ"ל של התובע בגין הפרת זכות יוצרים. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם בגין שכר טרחת עו"ד סך של 20,000 ₪ לנתבע 1 וסך נוסף של 10,000 לנתבעים 2 ו-3 בגין טרחתם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. עורך דיןמיסיםרואה חשבון