על פי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה קמה לתובעת הזכות לסיים את השכירות באמצעות מתן הודעה. בהתאם להוראות סע' 11א להסכם, נאסר על הנתבע להעביר את החזקה במושכר לאחר בכל דרך שהיא, באופן מלא או באופן חלקי, בתמורה או שלא בתמורה. הפרת הוראה זו הינה הפרה יסודית של ההסכם. על פי סע' 4א להסכם, על הנתבע להשתמש בדירה שימוש אישי למטרת מגוריו. במידה ואינו עושה כן, רשאית התובעת לבטל את ההסכם בהתאם להוראת סע' 4 ב. בתאריך שאינו ידוע לתובעת, עזב הנתבע את הדירה והעביר את החזקה בה לנתבע 2 (מר אנקונינה ולהלן: אנקונינה). אנקונינה העביר את החזקה לנתבע 3, אלמליח (ולהלן: אלמליח), על פי הסכם שכירות אשר צורף לתביעה. כל זאת נעשה מבלי לקבל את הסכמת התובעת או את רשותה. בנסיבות העניין, מודיעה התובעת לנתבע על ביטול ההסכם בין הצדדים והיא דורשת את החזרת החזקה בה לידיה. ואלה טענות הנתבע הנתבע מעולם לא העביר את החזקה בדירה לאנקונינה ולא ידע על כך שאנקונינה התקשר בהסכם שכירות עם אלמליח. אנקונינה פעל בעניין זה ללא סמכות ורשות הנתבע, כך שכל פעולה שנעשתה על ידו הינה פעולה בלתי חוקית, ולפיכך, בטלה מעיקרה. לטענת הנתבע, אנקונינה פנה אליו בעת שהנתבע ביצע עבודות שירות ושהה בבית אחותו ביקנעם, וטען בפניו, כי בשל הליכי גירושין מאישתו הוא זקוק למקום לינה למספר ימים, עד שימצא מקום מגורים אחר. הנתבע הסכים לבקשה וסבר כי הלה ישהה בדירה מספר ימים בלבד. בדיעבד, הסתבר לו כי אנקונינה ניצל את תמימותו, ובעורמה ביקש "לעקוץ" את אלמליח באמצעות השכרת הדירה וקבלת התשלום מראש. הנתבע טוען כי במהלך חודש ינואר 2011 קיבל שיחת טלפון ממר אלמליח, אז הופתע לגלות כי נערך עמו הסכם שכירות בענין הדירה. עם היוודע הדבר, פעל הנתבע מיידית להשבת השיקים שניתנו עבור השכירות על ידי אלמליח לאנקונינה. הנתבע מוסיף וטוען, כי הוא מתגורר בדירה מאז שנת 2007 ואף ביצע בה שיפוצים בעלות של עשרות אלפי שקלים, בידיעתה ובהסכמתה של התובעת. הנתבע מעולם לא עזב ולא התעתד לעזוב את הדירה, ולאחרונה אף ניהל משא ומתן לצורך רכישתה. הנתבע הוסיף וטען, כי בהתאם לאמור בסעיף 27 להסכם, על התובעת לתת בידיו ארכה לתיקון הפרה במידה ומתגלה כזו. התובעת לא שלחה לו התראה כאמור. דיון והכרעה מטעם התובעת העידו הגב' הדס יומטוביאן, אחראית נכסים מטעם התובעת בסניף מגדל העמק, מר חיסקו קקיאשווילי, מנהל סניף מגדל העמק, ומר יורם לוי, רכז שכונה במגדל העמק. מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו, מר אנקונינה והגב' שירן אוחנה. עוד הוגש מכתב מאת הרצל זגורי, ובהסכמה מהווה ראיה בתיק. לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה, ואנמק. אדרש תחילה לטענות הצדדים הנוגעות להרחבת חזית. לטענת התובעת, אשר לא נזכרה בתביעה אך פורטה בתצהירים שהגישה, בחודש אוקטובר 2010 התברר לה כי במושכר מתגוררים זוג בשם סנדרה ונתי ביטון (להלן משפחת ביטון), וכי מי שהשכיר להם את הדירה היה אנקונינה. בעקבות קבלת מידע זה, הוגשה תלונה במשטרת מגדל העמק בגין השגת גבול פלילית כנגד שוכרי המשנה. לאחר קבלת פרטי המשפחה, זומנו הנתבע ואביו לפגישה אצל התובעת, בה נכחו הגב' יומטוביאן ומר קקיאשווילי. במהלכה הובהר לנתבע ברורות, כי הדירה נועדה למגוריו בלבד וכי העובדה שאיפשר שתושכר לאחר מהווה הפרה של ההסכם. הנתבע לא הכחיש כי הדירה הושכרה, והתחייב לשוב אליה מידית ולא לאפשר מגורי כל אדם אחר בה. במסגרת תצהירו, הנתבע התנגד להרחבת חזית הטענות, ואף בראשית הדיון ציינו ב"כ הצדדים כי העדים נחקרים בכפוף להתנגדות זו. לטענת התובעת, אין בטענות אלה משום הרחבת חזית, שכן אין בפיה עילה אחרת שונה מזו של התביעה. מצאתי לדחות את הטענה בדבר הרחבת חזית. אכן, הטענות ככאלה אינן נזכרות בתביעה ואולם עיון מעלה כי הדברים אינם כפשוטם. עיון בכתב התביעה מעלה כי מדובר בהצגת דברים תמציתית המתייחסת להפרת ההסכם. אכן, חסר ממנו הטיעון העובדתי ביחס להפרה הקודמת הנוגעת להעברת הדירה למשפחת ביטון וכן לגבי הפגישה שנערכה בין הצדדים. יחד עם זאת, באשר להפרה הקודמת, הרי שהדברים קיבלו ביטוי במסמכים שונים שצורפו לתביעה. כך בהודעת התובעת למשטרה מיום 23.3.11 - שם נזכרת גם תלונה קודמת שהוגשה בעניינו של הנכס מיום 20.10.10. כמו כן, צורף מכתב מיום 19.10.10 שנשלח למר אופיר שמול ממשטרת מגדל העמק, המבקש ליווי משטרתי לנכס בשל חשש להתנגדות אלימה מאחר והדיירים מאנו למסור פרטים. כן צורף אישור בדבר הגשת תלונה למשטרה מיום 20.10.10. במסגרת רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), דחה בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לקבל ערעור על בית משפט השלום, תוך קביעה כי התובע אינו חייב לפרט בכתב התביעה את כל המעשים או המחדלים המיוחסים לנתבע - כל הפרה והפרה, וכי די אם הועלתה טענה באשר לה. כב' השופט רובינשטיין קובע שם כי "אכן, דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה", כלשון תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. .... פשיטא כי אין הדברים יוצרים "מרשם מחשב", וכי יש מתחם גמישות. ואכן, אין לגזור "חליפה מחויטת" לכל סיטואציה; וכבר ציין השופט (כתארו אז) ש' לוין ברע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט (2) 40, 42 כי, "השאלה מה היא 'עובדה מהותית', מה היא 'ראיה' ומהי 'שאלה שבדין', עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא ענין שבדרגה". על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות, אם בתיקון כתב תביעה, ואם בתצהירי ההגנה, לפי המקרה; אך על בית המשפט כמובן לעמוד על המשמר, שצד מן הצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדוראליים". יש לזכור, כי בבסיס האיסור בדבר הרחבת חזית מצוי הרציונל של מתן אפשרות הוגנת לצדדים להיערך למשפט מבעוד מועד באמצעות תיחום הפלוגתאות שבמחלוקת. ראה הדברים שנאמרו בע"א 1653/08 ‏ ‏ סמיון ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים): "בל נשכח, כי שני צדדים להליך האזרחי. הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו..." בעניין שלפניי, הטענה בדבר הפרת הסכם פורטה בתביעה ביחס לאלמליח וכן צורפו מסמכים לעניין הפרה נוספת קודמת, הנוגעת למשפחת ביטון. בנסיבות העניין, לא הייתה כל מניעה לנתבע להתגונן כיאות ולהיערך לטיעון, שכן מסמכים המלמדים על הפרה נוספת צורפו לתביעה. בנסיבות אלה איני מוצאת בפירוט העובדתי הנוסף הקשור במסמכים, משום הרחבת חזית. זאת ועוד, העובדות הנ"ל צוינו מפורשות בתצהיר עדות ראשית אשר הוגש כחודש קודם להגשת תצהירי הנתבע, ואף לאלה, הלכה למעשה, נערך הנתבע. עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי אף ששמר לעצמו את הטענה בדבר הרחבת חזית, לא נמנע מלהתייחס גם לטענות שהועלו, הן ביחס למשפחת ביטון והן ביחס לפגישה (סע' 13 לתצהיר). בהתחשב בכל האמור לעיל ומשלא מצאתי כי הגנתו של הנתבע חסרה, נדחית טענה זו. ולגופו של עניין - לא שוכנעתי מטענות הנתבע כי לא ידע שדירתו הושכרה לאחרים על ידי אנקונינה. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על כתפיו, והוא לא הרימו. אציין תחילה כי הטענה עצמה אינה סבירה בעיני, בהתחשב בנתונים הנוספים שהוצגו. אין המדובר בנכס של מה בכך, אלא בדירת מגורים בה מצוי רכושו של הנתבע (כעולה מהתמונות שצירף) ושלטענתו לא נטש אותה כלל. אין הדבר סביר כי ללא ידיעתו יוכלו אחרים (לא אחד אלא שניים), על פני תקופה, לעשות בה שימוש. למעשה, לצורך קבלת הטענה צריך להסיק כי הנתבע התנתק לחלוטין מהדירה למשך כל אותם חודשים, באופן שאנקונינה עשה בה כרצונו. ניתוק כזה ממילא מתיישב עם טענת התובעת, כי הנתבע חדל להתגורר בדירה והעביר אותה לאחרים, והוא בבחינת מפר בהתאם להוראת סע' 4 להסכם. הנתבע עצמו נשמר מלומר שהתנתק מהדירה. בתצהירו טען כי לא עזב את הדירה, ואף בחקירתו, בתשובה לשאלת ב"כ התובעת כמה זמן אחרי תחילת ביצוע עבודות השירות גילה שזה לא נוח לנסוע מנשר ועבר להתגורר בבית אחותו ביקנעם, השיב "זה היה בהפוגות" (עמ' 16 ש' 10). כך גם בסיכום הטענות שהגיש שם חזר והדגיש כי הוא אך לן מידי פעם אצל אחותו (סע' 7). הנתבע טען שהתגורר אצל אחותו "בהפוגות". משמע, הוא התגורר לסירוגין בדירה. אולם, עדותו של הנתבע בכל הנוגע לעניין המגורים בבית או השהות בבית אחותו הייתה חסרה, ובמקומות בהם הושמעה, לא התיישבה עם עדותו של אנקונינה. העדות הייתה חסרה, מהטעם שהנתבע התקשה לזכור מתי עבר לשהות בבית אחותו, באיזו תדירות הגיע לדירה ומתי איפשר לאנקונינה להתגורר בבית. עדות בנקודות אלה הייתה מבהירה הכיצד זה לא ידע כי למשך חודש ימים התגוררה בבית משפחת ביטון (ראה עדות אנקונינה עמ' 14 ש' 1), והכיצד לאחר מכן הושכרה הדירה פעם נוספת למשפחת אלמליח, שהתגוררה בדירה לפחות 10 ימים. העדות לא התיישבה עם עדותו של אנקונינה, שכן בתצהירו טען כי אנקונינה עבר להתגורר בבית לאחר יציאתו לעבודות השירות בחודש יולי. אנקונינה עצמו טען בתצהירו, כי עבר לבית הנתבע בחודש דצמבר, אף כי בעדותו, בניסיון להבהיר מתי השכיר את הדירה למשפחת ביטון, טען כי עבר להתגורר בדירה עוד קודם לכן. את המועד לא ציין גם אנקונינה. אחותו של הנתבע לא הובאה מטעמו להעיד על רציפות המגורים או על מגורים בתקופות בהן הושכרה דירתו לאחרים. עובדה זו יש לזקוף לחובתו של הנתבע. אציין, כי לתקופה הרלוונטית לא הוצגו חשבונות, כגון חשמל וארנונה, כדי ללמד על שימוש שוטף מצדו. החשבונות שהוצגו, הינם לתקופה מאוחרת יותר. זאת ועוד, לאחר שנודע לתובעת כי משפחת ביטון מתגוררת בבית, זימנה התובעת את הנתבע לשיחה. אודות שיחה זו העידו עדי התובעת ואת עדותם מצאתי כמהימנה. לדבריהם, במהלך השיחה הובהר לנתבע כי נאסר עליו לאפשר לאחרים להתגורר בדירה במקומו. עוד טענו, כי הנתבע לא הכחיש שהדירה מושכרת לאחרים. הנתבע עצמו אינו מכחיש את עצם השיחה ואפילו במידה מסוימת את תוכנה. לדבריו "הייתה לי שיחה עם חיסקו ביני לבינו שהוא אמר לי שיש אנשים שגרים אצלי בדירה, אמרתי לו שהם חברים שלי, אבל הם לא משפחת ביטון. הוא אמר לי שאסור לו להכניס אורחים שישנו אצלי ואני אמרתי לו שזה יותר לא יקרה...." (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 21-23) אף כי בהמשך סייג את הדברים "לא הייתה שום שיחה להוציא אנשים מהבית כל זה שקר וכזב. הייתה רק שיחה על חוב כספי...." (שם בש' 24), הרי שאין הוא יכול להתכחש לדבריו שבראשית המשפט. ודוק, מדוע עליו להבטיח בשיחה כי הדבר לא ישנה, ככל שאין המדובר בהפרה של ההסכם? לנתבע פתרונים. הנתבע טען כי נושא השיחה היה חוב לתובעת. אף שידע היטב מהי טענת התובעת ביחס לפגישה, הרי שלא טרח להעיד את אביו שנכח אף הוא בשיחה, על מנת להוכיח שהנושא לא היה הפרה של ההסכם במתן אפשרות לאחרים לגור בדירה. את העדרה של עדות זו, שלכאורה יכולה הייתה בנקל לסייע לו, יש לזקוף גם כן לחובתו. חרף התחייבותו שלא להתיר מגורים לאחרים בדירה, אין מחלוקת כי בחודש ינואר התגוררה בדירה משפחת אלמליח, והדבר התגלה במסגרת ביקור מעגל נוסף שערך יורם לוי. אין המדובר במגורים ארעיים, שכן אלמליח חתמו על הסכם שכירות לגבי הדירה, כולל אופציה לשנת מגורים נוספת. מדובר בהפרה חוזרת של ההסכם לאחר שניתנה לנתבע התראה מפורשת. אף בפעם זו לא מצאתי לקבל כי הנתבע לא היה מודע לה. הנתבע לא הביא כל עדות שתוכיח כי היה מנותק מהדירה במועד הרלוונטי (ואף טען את ההיפך), כך שלא היה יכול להיות מודע לכך שאנקונינה ממשיך ועושה בדירה כבתוך שלו. אפילו היה מקום לקבל את גרסתו שעל כניסתה של משפחת ביטון לא ידע, הרי שידע לכל הפחות בדיעבד (במסגרת הפגישה) כי אנקונינה הכניס את משפחת ביטון לדירה. בנסיבות אלה, היה עליו לנהוג משנה זהירות לאחר שהתחייב לא להפר, ולא לאפשר פתח להשכרת הדירה פעם נוספת. מכל האמור לעיל, בוודאי ממשקלו המצטבר, אני דוחה את גרסת הנתבע ביחס לאי ידיעתו אודות השכרת הדירה לאחרים. סע' 4 להסכם קובע כי "השוכר מתחייב להיכנס למושכר ולהתגורר בו תוך שלושים יום מיום שקיבל את החזקה בו, ולהתגורר בו בקביעות במשך כל תקופת השכירות" סע' 4 ב' קובע כי "לא קיים השוכר את ההתחייבות בסע' 4(א) או הפסיק להתגורר במושכר בקביעות במשך למעלה מ - 60 יום, תהיה המשכירה רשאית להודיע על ביטול ההסכם בהודעה מוקדמת של 30 יום בכתב שתימסר לשוכר או שתודבק על דלת הדירה" סע' 11 (א) להסכם קובע כי "השוכר לא ימחה ו/או יעביר ו/או ישעבד זכות מזכויותיו על פי חוזה זה ולא יעביר את החזקה במושכר לאחר, לא באופן מלא ולא באופן חלקי לא במשותף ולא בכל צורה או דרך אחרת שהיא בין בתמורה, ובין שלא בתמורה, אלא אם יקבל את הסכמת המשכירה בכתב מראש. הפרת סעיף זה תהא הפרה יסודית של ההסכם..." התובע עזב את הדירה ואפשר לאחרים להתגורר בה ומשמעות הדבר הינה כי לתובעת קמה הזכות לבקש את סילוק ידו ממנה. התובעת נתנה לנתבע התראה במסגרת הפגישה שנערכה לאחר הפרת ההסכם בפעם הראשונה. מעדותה של יומטוביאן עולה כי נאמר לנתבע שלא תיפתח תביעת פינוי וכי תינתן לו הזדמנות לתקן את ההפרה (עמ' 3 ש' 30 ואילך, ראה גם תצהירה - סע' 13, ראה בהמשך עדותו של חיסקו עמ' 8 ש' 21). בהתחשב באמור מילאה התובעת אחר הוראות סע' 27 להסכם. כתוצאה מאותה התראה פעל הנתבע ופינה את משפחת ביטון מהבית, ובכך אף ניתן לומר כי ויתר על דרישתו למשלוח התראה בכתב. בהפרת ההסכם מיד לאחר כן באמצעות שיכונה של משפחת אלמליח בדירה, הפר הנתבע פעם נוספת את ההסכם. בנסיבות העניין, על יסוד כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה. הנתבע יסלק ידו מהדירה בתוך 60 יום מהיום. הנתבע יישא בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 7,500 ₪. שכירות