לטענת ב"כ היורשים, בהעדר סכום נקוב יש לראות במנוח כערב מוגן כמשמעות הדבר בסעיף 19 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1977 (להלן - "חוק הערבות"), ומתוקף כך לא היה מקום להגיש את התביעה נגד היורשים בתור נציגי העיזבון מכוח ערבות זו כל עוד לא אישר ראש ההוצל"פ כי מוצו ההליכים כנגד החייב העיקרי, קרי כנגד החברות, לפי האמור בסיף 27 לחוק. גם טענה זו דינה להידחות על הסף משום שזכרה לא בא בכתב ההגנה או בתצהירים מטעם היורשים. על אף האמור, אני מוצאת כי גם לגופו של עניין טענה זו דינה להידחות. לפי הסייגים המנויים בסעיף 19 לחוק הערבות: "לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד", ומאחר שהמנוח היה בחייו בעל השליטה בחברות אשר ניהל, אין לראות בו ערב יחיד. למעלה מכך, מהמסמכים אשר צורפו ע"י התובעת לאחר הדיון האחרון ניכר, כי על אף שהחברות הן עדיין חברות פעילות, הרי שהן לא הגישו דוחות שנתיים, ואם לא די בכך, הרי שמזה מספר שנים אין הן משלמות את האגרה המתחייבת מהן לרשם החברות, ולכן מחיקתן ע"י האחרון היא רק עניין של זמן. בנוסף לכך, בנסיבות העניין קיימים מספר נתונים אשר מלמדים על כך כי אין כל טעם במתן אשור אודות מיצוי ההליכים נגד החברות, שכן ברור כי לחברות אין ככל הנראה יכולת פירעון. מסקנה זו מתבססת על אי סילוק החוב לתובעת על ידי החברות אף שמדובר בחוב מבוסס; על העובדה כי החברות בחרו שלא להתגונן מפני התביעה; ועל טענת התובעת שהיורשים אינם חולקים עליה, לפיה חשבונות הבנק של החברות הוגבל. אעבור כעת לנושא אחר המתייחס לטענת ההגנה המרכזית של היורשים, כי אין לחייבם בחוב כלשהו של המנוח משום שהעיזבון טרם חולק. סימן ו' לפרק השישי לחוק הירושה תשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק הירושה") מסדיר את אחריותם של היורשים לחובות העיזבון. סעיף 126 לחוק הירושה קובע, כי "עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון", ומכאן שסעיף 126 מתייחס לאחריות היורשים לחובות העיזבון לפני חלוקת העיזבון ביניהם. לעומת זאת, סעיפים 127 ו-128 לחוק הירושה מסדירים את חובותיהם של היורשים לאחר שהעיזבון חולק. ההוראה הנוגעת לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 126 לחוק הירושה, שכן לא נטען וממילא לא הוכח ע"י התובעת כי עזבונו של המנוח חולק. משמעות הדברים היא, שאחריותם של היורשים היא לנכסי העיזבון בלבד ואין לגבות מהם מאומה מעבר לכך. ודוק, אפילו ניתן צו ירושה אין בצו כשלעצמו כדי להקנות ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים השייכים לעיזבון, ועד למועד חלוקת העיזבון אין ליורש אלא חלק יחסי בכלל העיזבון. קביעה זו מתיישבת עם הוראת סעיף 7(א) לחוק הירושה לפיו רשאי נושה לעקל חלקו של היורש בעיזבון. לעומת זאת, זכותו של היורש לגבי נכס מסוים מתגבשת רק לאחר שנכסי העיזבון חולקו בהתאם לחוק, בין בחלוקה של בית המשפט ובין בהסכם חלוקה בין היורשים (ע"א 314/79 שליין נ' ברק, פד"י ל"ה (3) 225, 234). בהינתן הדברים הנ"ל, יש לקבל את התביעה כנגד היורשים באופן שאחריותם לתשלום החוב נשוא התביעה לפי פסק דין זה תהיה אך ורק מתוך נכסי העיזבון של המנוח, אם קיימים כאלה, ועד כמה שהם קיימים, כאשר חלקו של כל אחד מהיורשים הוא כגובה חלקו בעיזבון ולא מעבר לכך. כמובן שאיני נדרשת לשאלה מה הם הנכסים שהותיר המנוח ליורשיו, ולשאלה זו תהא נפקות מן הסתם רק בעת מימוש פסק הדין. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה נגד היורשים, הנתבעים 3(א)-(ו), ומחייבת אותם לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 25,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה בתוספת שערוך עד ליום התשלום בפועל. ויודגש, החיובים מכוח פסק הדין המוטלים על היורשים כאמור לעיל הם אך ורק מתוך נכסי העיזבון של המנוח ועד לגובה נכסי העיזבון, אם וככל שקיימים כאלה. החיובים הנ"ל של היורשים הם באופן הדדי לחיובים אשר הוטלו על החברות שהן הנתבעות 1 ו- 2, לפי האמור בפסק הדין החלקי מיום 18.2.13. ירושהערב מוגן