טען כי השיק נמסר על ידו לבקשת חברה בה עבד כשכיר וזאת לבטחון

טען כי השיק נמסר על ידו לבקשת חברה בה עבד כשכיר וזאת לבטחון בלבד ובהבטחה שלא ייעשה בו שימוש. טוען לפיכך הנתבע שבשיק נפל פגם השולל את אפשרות הצגתו לפירעון, מה גם שיש לדחות את התביעה על הסף שכן התובעת איננה מקיימת את ההוראות העוסקות במתן הלוואות חוץ בנקאיות. העובדות התובעת הינה חברה העוסקת בניכיון שיקים. במסגרת פעילותה, נוהגת התובעת לנכות שיקים אצל חברה בשם עולמי השקעות בע"מ (להלן: "חברת עולמי"), ונוהגת התובעת לנכות שיקים עבור חברה בשם השקעות טראנס סחר בע"מ (להלן: "חברת טראנס"). הנתבע הינו איש עסקים אשר עסק בניהול עסקי מזון לפחות עד תחילת 2010 (עדות הנתבע בעמ' 11, ש' 24 בפרוט'). במהלך 2010 החל הנתבע לעבוד בחברת אייל בן שחר בע"מ (להלן: "חברת בן שחר"). מנהלה של חברת בן שחר היה אז מר אייל פרץ (להלן: "פרץ"), ולנתבע היו עמו קשרי משפחה, שכן הנתבע היה נשוי לאחותו של פרץ. חברת בן שחר נהגה לבצע ניכיונות שיקים בחברת טראנס. במהלך פעילות זו, ניכתה חברת בן שחר אצל חברת טראנס ביום 16.5.10, 3 שיקים בסך של 163,000 ₪ כל אחד, משוכים ל- 20.7.10 ואילך. חברת טראנס ניכתה את אותם שיקים שקבלה מחברת בן שחר אצל התובעת. עוד טרם הגיע מועד פירעון השיקים של חברת בן שחר, עלה החשש שלא ייפרעו עקב קשיים אליהם נקלעה חברת בן שחר. חברת טראנס פנתה בעניין זה לחברת בן שחר, ובעקבות פנייה זו מסרה לה חברת בן שחר 5 שיקים של הנתבע בסך כולל של 500,000 ₪, בהם גם שיק בסך של 110,000 ₪, משוך על ידי הנתבע לפקודת חברת טראנס ליום 25.9.10 (להלן: "השיק"), ושיק נוסף של הנתבע בסכום זהה של 110,000 ₪ משוך ליום 25.8.10 (להלן: "השיק הנוסף"). חברת טראנס הסבה את השיק ואת השיק הנוסף ומסרה אותם לתובעת. התובעת הציגה את השיק לפירעון אך הוא חולל בשל היעדר כיסוי. התובעת הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל את השיק ואת השיק הנוסף בשני תיקים נפרדים. בגין השיק הנוסף הגיש הנתבע התנגדות וניתנה לו רשות להתגונן, אלא שהנתבע לא התייצב לדיון ההוכחות אשר נקבע בגינו ובהיעדר התייצבות ניתן ביום 8.3.11 פסק דין הדוחה את ההתנגדות לביצוע השיק הנוסף (תיק מספר 15301-10-10; (להלן: "פסה"ד בגין השיק הנוסף"). הנתבע הגיש בקשה לביטול פסה"ד בגין השיק הנוסף אך בהחלטה מיום 4.5.11 נדחתה הבקשה. במקביל, התבררה התנגדות הנתבע לביצוע השיק בתיק זה. טענות הצדדים לטענת הנתבע, נמסרו השיק והשיק הנוסף על ידיו לחברת טראנס לביטחון בלבד ובהבטחה שלא ייעשה בהם שימוש והם לא יסוחרו, כך שהעברתם לתובעת מהווה הפרת ההתחייבות כלפיו וגורמת לכך שבשיק דבק פגם קנייני. ביחס לתובעת, טוען הנתבע כי אסור לה כלל לנקוט בהליכים לביצוע השיק שכן התובעת איננה עומדת בהתחייבויותיה לפי הדין המסדיר מתן הלוואות חוץ בנקאיות, ועל כל פנים התובעת לא נתנה תמורה בעד השיק ואיננה במעמד של אוחזת כשורה בשיק. לטענת התובעת, השיק והשיק הנוסף נמסרו לה על ידי חברת טראנס, במהלך עסקיה הרגיל, בתום לב מוחלט, ובמקום השיקים של חברת בן שחר אשר התברר שלא יפרעו, כאשר השיקים של חברת בן שחר נוכו על ידי התובעת בהעברה של כספים שהעבירה חברת עולמי. התובעת טוענת שאיננה מודעת כלל למערכת יחסי הנתבע עם חברת בן שחר והיא עצמה אוחזת כשורה בשיק. עוד טוענת התובעת, כטענה מקדמית, שעומד כנגד הנתבע מעשה בית דין על יסוד פסק הדין בגין השיק הנוסף, ודי בכך כדי לדחות את ההתנגדות על הסף. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו הוא. התובעת תמכה את גרסתה בתצהיר מנהלה, סבסטיאן וגמן (להלן: "וגמן"), וכן בתצהיר מאיר עמור (להלן: "מאיר"), מנהלה של חברת טראנס. בדיון אשר התקיים ביום 3.9.12 נחקרו המצהירים ולאחר מכן ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון הטענה הראשונה שהועלתה הינה טענת מעשה בית דין. במהלך ישיבת ההוכחות העלתה התובעת, לראשונה, את הטענה שיש לדחות את ההתנגדות ולקבל את התביעה בשל מעשה בית-דין. את הטענה מבססת התובעת על פסה"ד בגין השיק הנוסף, פסק דין אשר למעשה דחה את התנגדות הנתבע לביצוע השיק. טענתה המקדמית של התובעת מתבססת על טענת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, שכן לשיטתה יש זהות מלאה בין טענות הנתבע בהליך בגין השיק הנוסף לבין טענות הנתבע בתיק זה, זהות אשר אף הגיוני שתהיה שכן שני השיקים נמסרו באותן נסיבות. הנתבע איננו כופר בזהות טענותיו בשני ההליכים אך טוען שבהליך הקודם לא נקבע "ממצא חיובי" ולכן לא חל הכלל. עוד מלין הנתבע על העיתוי בו נטענה הטענה. הכלל בדבר מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. מעשה בית דין יכול להיווצר כהשתק עילה ויכול גם, כפי שרלוונטי בעניין נשוא החלטה זו, להיווצר כהשתק פלוגתא. ככל שהוא נוגע להשתק פלוגתא, קובע הכלל בדבר מעשה בית דין כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית והוכרעה, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש. טענת התובעת למעשה בית דין מתבססת על פסה"ד בגין השיק הנוסף. פסק הדין ניתן ביום 8.3.11 ובמסגרתו נדחתה התנגדות הנתבע לביצוע השיק הנוסף בשל אי התייצבותו לישיבת ההוכחות. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 4.5.11 ובמסגרתה הודגש, ובדין הודגש, שפסק הדין איננו פסק דין "במעמד צד אחד" שהרי ב"כ הנתבע התייצב לאותו דיון הוכחות, ולכן כלל לא ברור מדוע מצא הנתבע לנכון לטעון לקיומה של סמכות לביטולו חלף הגשת ערעור. לטענת הנתבע, פסה"ד בגין השיק הנוסף איננו קובע "ממצא חיובי" ולכן לא מתקיים אחד מתנאי היסוד ההכרחיים לקיומו של "השתק פלוגתא". דא עקא, שטענה זו של הנתבע עומדת בסתירה להלכות מלפני בית המשפט העליון, שלפיהן, ובסטייה מהלכות קודמות, נקבע כי ההלכה בדבר קיומו של השתק פלוגתא תחול גם במצב בו ניתן פסק הדין במשפט הראשון בהעדר התייצבות או בהעדר כתב הגנה, כלומר בלא "התדיינות" למעשה. (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין 8.3.09, סע' 20 בהכרעת השופטת מרים נאור). נגד הנתבע הוגש לביצוע השיק הנוסף, לנתבע ניתנה רשות להתגונן, התובעת השקיעה משאבים בהיערכות להתמודדות עם טיעוני הנתבע, בית המשפט השקיע משאבים בהיערכות לבירור הטענות וכל זאת בא לכדי ביטוי בפסק הדין שניתן. משמעות קבלת טענת הנתבע הנה שכל המשאבים שהושקעו בבירור ההליך בגין השיק הראשון ירדו לטימיון, ורק מאחר שהנתבע בחר שלא כדין ובלא הצדקה (כך הרי נקבע בפסה"ד בגין השיק הנוסף), שלא להתייצב בעצמו לדיון ההוכחות. לכך לא ניתן להסכים. לנתבע הייתה ההזדמנות המלאה להעלות את כל טיעוניו במסגרת בירור התביעה בגין השיק הנוסף ובאם בחר שלא להתייצב לדיון ולא להעלות טיעוניו - אין לו להלין אלא על עצמו. כעקרון איפוא, פסה"ד בגין השיק הנוסף יוצר מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא. ועם זאת, יש ממש בטענת הנתבע באשר לעיתוי העלאת הטענה על ידי התובעת - ממש בפתח דיון ההוכחות ביום 3.9.12. ביסוד ההלכה אשר הרחיבה את תחולת הכלל בדבר השתק פלוגתא עומדת השאיפה למנוע הטרדות חוזרות ונשנות הן של הצד שטענתו התקבלה והן של הציבור, בשאיפה לניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. יישום רעיונות אלו מחייב הקפדה על כך שטענות מעשה בית דין ייטענו בהזדמנות הראשונה וכך גם נקבע. "מגמת הפסיקה היא לקשור את שתי הסוגיות, 'מעשה בית דין' ו'הליך תלוי ועומד', באמצעות מבחן זהות העילות, שהרי שתי הסוגיות הללו מבטאות אותו רעיון, והוא, מניעת כפל התדיינויות והטרדת בעלי הדין ובתי המשפט. לפיכך, נדרש בעל הדין לטעון כל אחת מן הטענות הללו בהזדמנות הראשונה ובטרם היה סיפק בידי בית המשפט להיכנס לעובי הדיון. ואם לא נקט בעל הדין, בענייננו - הנתבע, ביוזמה זו ולא העמיד את בית המשפט על קיומו של הליך קודם או 'מעשה בית דין', אין כלל העיכוב או כלל המניעות מתקיים מעצמו ואין סמכותו של בית המשפט מתקפחת מאליה. משנתפסה סמכותו של בית המשפט, שוב אין מפקיעים אותה ממנו". (ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' דורי נחום 2.1.06) פסה"ד בגין השיק הנוסף ניתן ביום 8.3.11 ומי מהצדדים לא טען שהוגש ערעור על פסק הדין, כך שהפך לחלוט בסמוך לאחר שניתן. ובכל זאת, העלתה התובעת את הטענה רק בפתח דיון ההוכחות ממש, ביום 3.9.12 וזאת לא ניתן לקבל. בית המשפט איננו מעלה טענות שכאלו ביוזמתו והתובעת הרי הייתה רשאית להעלות את הטענה בסמוך לאחר שניתן פסה"ד בגין השיק הנוסף. לו כך עשתה, היו נחסכים הליכים מיותרים של התדיינות בגין השיק נשוא תיק זה. שתיקת התובעת והשתהותה בהעלאת הטענה מהווים לפיכך ביטוי לויתור על הטענה . לפיכך, אף שלגופו של עניין יש ממש בטענת התובעת לקיומו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, השתהות התובעת בהעלאת הטענה מהווה ויתור ומונעת ממנה את העלאתה בשלב בו נטענה. משכך, אני דוחה את הטענה לדחיית התביעה בשל מעשה בית דין. בפתח טיעוניו, העלה הנתבע טענה משלו לדחיית התביעה על הסף, וזאת בהתבסס על הדין המסדיר מתן הלוואות חוץ בנקאיות. לטענת הנתבע, השיק נמסר לתובעת במסגרת עסקה למתן הלוואה חוץ בנקאית שלכן היה על התובעת לערוך מסמך בכתב המסדיר את ההלוואה, לאפשר עיון במסמך ולגלות פרטים מהותיים אודות ההלוואה שניתנה. התובעת לא עשתה כן ואף התברר שגבתה ריבית "רצחנית" ולכן, טוען הנתבע, דין התביעה להידחות. החוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק") מסדיר את זכויות וחובות הצדדים במתן הלוואות על ידי מי שאיננו תאגיד בנקאי. מטרתו העיקרית של החוק, היתה להתמודד עם ריבית הנשך שנגבתה בהלוואות שניתנו ללווים על-ידי גופים שאינם גופים בנקאיים ("השוק האפור"). עם זאת, לא כל הליך שנפתח לביצוע שטר אשר הגיע לידי האוחז בו במסגרת העמדת הלוואה חוץ - בנקאית מביא לתחולה אוטומטית של הוראות החוק. בהתאם לסעיף 11 בחוק, חל החוק רק על הליך אשר נפתח "נגד הלווה" (או כנגד ערב ללווה לפי סעיף 12 בחוק). הוראות אלו מאפשרות ליתן הגנה ללווה גם מפני מצב אפשרי בו יסחר המלווה את השטר שקבל מהלווה לצד ג' ובכך ינסה לפטור עצמו ואת האוחז מהסיכון הכרוך בהגשת תביעה עליה חלות הוראות החוק (למשל: ת.א. (הרצ') 4072-10-07 עמית חנן נ' אביגל בהט 27.7.2011, פסקה 74 בפסק הדין). בעניין נשוא תיק זה מאידך, הנתבע איננו "לווה", איננו "ערב" ולא טען למעורבות כלשהי בעסקת הלוואה. התברר שהשיקים אותם משך הנתבע נמשכו ונמסרו כשכבר קיים חוב קודם של חברת בן שחר, כבטוחה לקיום התחייבויות חברת בן שחר ולא במסגרת עסקת הלוואה. הנתבע עצמו טוען שמסר את השיקים לבקשת פרץ וכבטחון להתחייבויות חברת בן שחר כלפי חברת טראנס (סעיף 12 - 13 בתצהיר הנתבע). אם כך, גם לשיטת הנתבע אין כל עסקת הלוואה ברקע מסירת השיקים אלא חוב קיים בגין עסקה קודמת שהנתבע כלל לא היה צד לה. בהיעדר תשתית עובדתית לעסקת הלוואה שהנתבע היה לה צד, כלווה או כערב, אין כלל תחולה לחוק. בנוסף, אפילו ניתן היה לראות בנתבע כמעורב בעסקת הלוואה ולקשור אליה את השיק, הרי לשיטתו הוא מדובר בעסקה שבין חברת בן שחר כלווה לחברת טראנס כמלווה, אך החוק מחריג במפורש תאגידים מתחולתו, כך שגם טענה זו לא הייתה מסייעת לנתבע. לפיכך, הן בהיעדר תשתית ראייתית למעורבות של הנתבע בעסקת הלוואה והן מאחר וגם לשיטתו במקור מסירת השיק עמדה הלוואה שנטלה חברת בן שחר - אין בסיס לטענה בדבר תחולת החוק והטענה נדחית. טענתו הראשונה של הנתבע לגופם של דברים הינה לפגם קנייני אשר דבק בשיק. לטענת הנתבע, השיק נמסר על ידו לחברת בן שחר לפי בקשתה וכנגד הבטחה שלא ייעשה בו שימוש, אך מסתבר שהבטחה זו הופרה. בטענה זו אין ממש. טענות הנתבע הינן טענות מהסוג המכונה "טענות לפגם בחוליה הראשונה". מצב בו מסתבר כי למרות עריכת השטר וחתימתו בידי המושך לא הייתה כוונה להוציאו כמסמך סחיר, הרי מדובר בשטר שלא הוצא ובמצב שכזה לא ניתן לכפות את פירעונו אפילו הגיע לידיו של אוחז כשורה. מאידך, מצב בו נמסר השטר אך בצירוף תנאי במסירה, ניתן לטעון להפרת התנאי אך ברור כי המסירה הראשונה נעשתה כדין ואין בכך כדי להקים "פגם קנייני" בשטר (ע"א 9/71 גרשון דוד נ' בנק לייצוא בע"מ, פ"ד כו(1) 169, 172). הנתבע איננו טוען שהשיק נלקח ממנו בלא הסכמתו או בלא ידיעתו. הנתבע מודה שהוא זה אשר מסר את השיק, אך מוסיף וטוען לתנאי שסוכם בעת המסירה. גרסת הנתבע איננה לפגם קנייני כלשהו שדבק בשיק אלא להפרת תנאי במסירתו. לטענת הנתבע, השיק נמסר על ידו לבטחון בלבד וסוחר בניגוד להסכמות ובניגוד לדין. כאשר נמסר שטר לבטחון, משמעות הדבר הסכמה שהזכות להציגו לפירעון מותנית בהתקיימות תנאי חיצוני מוקדם. עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה, אם לאו - היא פוקעת ועוברת מן העולם. טענה זו, אם תוכח, תקים לנתבע טענת הגנה אשר בכדי להתגבר עליה יהא על התובעת להראות שהינה אוחזת כשורה בשיק (רע"א 6553/97 חגאי ואח' נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב (2) 345). הנטל להוכיח כי השיק נמסר לביטחון בבד, דהיינו על תנאי, רובץ לפתחו של הנתבע. נוכח טענה זו הנה אשר התברר: ראשית, הנתבע טוען כי השיקים נמסרו לביטחון בלבד ומיד מוסיף וטוען כי הובטח לו שלא ייעשה כלל שימוש בשיקים. הטענה הראשונה עומדת בסתירה לטענה השנייה. אם הובטח לנתבע, כטענתו, שלא ייעשה שימוש בשיקים, אזי לא ניתן להבין כיצד נועדו לשמש "לביטחון". שיקים שלא ניתן לעשות בהם שימוש אינם יכולים הרי להוות בטוחה לדבר. הגרסה הסותרת מקשה על מתן אמון בטענת הנתבע. שנית, הנתבע טוען שהשיק ניתן לביטחון בלבד. הנתבע איננו מציין במפורש מהו אותו תנאי אשר רק בהתקיימו, לשיטתו, ניתן היה להציג את השיקים לפירעון. מאידך, הנתבע עצמו מצהיר כי השיק נמסר לחברת טראנס "עד אשר הליכי הפירוק של חברת איל בן שחר יסתיימו" (סעיף 16 בתצהיר הנתבע) ואף בעדותו חזר על כך שהשיקים ניתנו להבטחת חובה של חברת בן שחר אך הובטח לו שלא ייעשה בהם שימוש (עמ' 13 בפרוט'). ושלישית, הנתבע לא טרח לזמן לעדות את פרץ או כל עד אחר לאמת את גרסתו, כך שעומדת כנגדו החזקה שלפיה ראיות אלו, לו הובאו, היו פועלות לחובתו של הנתבע. כך מתברר, כי השיק נמסר על ידי הנתבע כבטחון לחובותיה של חברת בן שחר לחברת טראנס, ונראה כי הנתבע בטח בפרץ והאמין שחברת בן שחר תוכל לפרוע את חובותיה כך שלא יהיה צורך לעשות שימוש בשיק. השיק היווה בטוחה להתחייבויות חברת בן שחר והתנאי המצדיק את פירעונו היה אי פירעון חובות חברת בן שחר. לא נטען, ודאי לא הובאה ראיה לכך, שחברת בן שחר פרעה את חובותיה. טענה לפיה החוב בכלל היה "פיקטיבי" נטענה בעלמא בלבד. ואם כך, מסתבר שהתנאי במסגרתו נמסר השיק דווקא התקיים וגם במישור יחסי הנתבע וחברת טראנס אין לנתבע טענה להדיפת התביעה לפירעון השיק. מאחר והופרכה טענת הנתבע שלפיה לא התקיים התנאי במסגרתו נמסר השיק, עומדת לתובעת הזכות לתבוע את פירעון השיק גם מעצם אחיזתה בשיק, ואף אם איננה אוחזת כשורה בשיק. רק להשלמת התמונה ומעבר לצורך, יצוין כי ממילא התברר שהתובעת אכן אוחזת כשורה בשיק. בכדי ליהנות ממעמד של אוחזת כשורה בשיק ומכוח מעמד זה גם מההגנות אשר מעניקה הפקודה, שומה היה על התובעת להוכיח כי קבלה את השיקים בתום לב ובעד ערך. התובעת הביאה ראיות לכך שהיא עוסקת בניכיון שיקים וכי ניכתה את השיק עבור חברת טראנס במהלך העסקים הרגיל, גם אם התשלום בפועל הועבר על ידי חברת עולמי, במסגרת יחסי התובעת עם אותה חברה. אף הנתבע למעשה מודה בכך, שכן הוא עצמו מצהיר כי התובעת בצעה ניכיון לשיק ומלין על דמי הניכיון שגבתה (סעיף 21 בתצהיר הנתבע). התובעת הביאה ראיות לכך שלא הייתה זו עסקה חריגה, שכן בעבר ניכתה 51 שיקים של חברת בן שחר, בסך כולל של 5,380,373 ₪ ואשר נפרעו (סעיף 22 בתצהיר וגמן). על פני הדברים, לא הייתה לתובעת סיבה כלשהי לפקפק בכשרות השיקים שמשכה חברת בן שחר, ובעצם בדיוק כשם שהנתבע עצמו בטח ביכולת חברת בן שחר לפרוע את חובותיה. התובעת ניכתה שיקים של חברת בן שחר עבור חברת טראנס והשיק של הנתבע נמסר לה מאחר והשיקים הללו לא נפרעו שכן חשבונה של חברת בן שחר הוגבל. כך מתברר שהתובעת נתנה ערך ואין סיבה לקבוע שפעלה בחוסר תום לב, כך שהיא במעמד של אוחזת כשורה בשיק. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, אף שטענתה המקדמית של התובעת למעשה בית דין נדחתה, נוכח העיתוי בו נטענה, מסתבר שאין לנתבע טענת הגנה כנגד התביעה. הנתבע איננו יכול להתבסס על הדין העוסק בהלוואות חוץ בנקאיות שכן השיק לא נמסר במסגרת חוזה הלוואה אלא כבטוחה לחוב קיים וממילא שבעסקה בין שני תאגידים; טענת הנתבע לפגם קנייני בשיק הופרכה שכן השיק נמסר על ידי הנתבע; טענת הנתבע לתנאי במסירת השיק איננה יכולה לסייע בידו שכן התברר שהתנאי התקיים כאשר חברת בן שחר לא פרעה את חובותיה; וממילא התברר שהתובעת במעמד של אוחזת כשורה כך שגם אלמלא התקיים התנאי לא היה הדבר מקים לנתבע טענת הגנה. אשר על כן אני דוחה את ההתנגדות. התובעת רשאית להמשיך בהליכי ההוצל"פ בתיק מספר 01-13491-80-3. הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. שיקים