תביעה לתשלום בשל חיובי ארנונה, בעילות של הרמת מסך, וכן מכוח הוראות סעיף 8 ג לחוק ההסדרים

תביעה לתשלום הסכום של 344,974.71 ₪, בשל חיובי ארנונה, בעילות של הרמת מסך, וכן מכוח הוראות סעיף 8 ג' לחוק ההסדרים. התביעה הוגשה כנגד שלוש חברות שבבעלות הנתבע, כאשר כנגד החברות ניתנו פסקי דין, ונותר לדון רק בטענות כנגד הנתבע 4 בלבד. מטעם התובעת העידו הגב' שעבלי, ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 4, (להלן: "הנתבע"), בעצמו. באי כוח הצדדים סיכמו בעל פה ופס"ד זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו. טענות התובעת בתמצית: התובעת טוענת, כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כאשר פתח שלוש מסעדות תוך החלפת זהות החברה המנהלת את המסעדות, בעוד שהוא אינו משלם ארנונה בצורה שיטתית. התובעת טוענת, כי הנתבע דיווח על הנתבעת 3 כמחזיקה בעוד שהנתבעת 1 הייתה מחזיקה בנכס, ודיווח כוזב זה יש בו משום אינדיקציה לחוסר תום ליבו והוכחה לכך שהנתבע ניסה להתחמק במכוון מתשלום חיובי הארנונה. התובעת טוענת, כי הנתבע ביצע ערבוב נכסים כאשר חברה אחת שילמה בגין חיובי הארנונה של חברה אחרת. עוד טוענת התובעת כי העובדה שהנתבע שילם לספקים לעובדים ולכל נותני השירותים למעט לעירייה מהווה הוכח לחוסר תום ליבו ולכך שיש להורות על הרמת מסך. התובעת טוענת, כי על פי גרסת הנתבע אין לו חובות נוספים ומשכך בוודאי שילם את כל החובות למעט לתובעת, ובכך יש העדפת נושים בלתי ראויה. התובעת טוענת, כי על הנתבע להוכיח שעם הפסקת הפעילות של החברות לא משך כספים ולא הבריח נכסים. התובעת עותרת שלא לקבל את גרסת הנתבע כי ביתו עבר שריפה, ואין לו מסמכים, שכן לעמדתה בלחיצת כפתור ניתן להמציא את כל המסמכים מרואה החשבון. טענות הנתבע בתמצית: הנתבע טוען, כי התובענה אינה מבוססת על עובדות אלא על סברות והנחות שאין לקבלן. כל תצהיר העדה מטעם התובעת שזור בעדויות סברה, בהנחות, ובמסקנות אולם לא הוצגו עובדות שמהן ניתן להסיק שהנתבע עשה איזה פעולה שיש בה כדי להצביע על חוסר תום לב. הנתבע טוען, כי מתוך רישומי התובעת בעצמה ניתן ללמוד כי במהלך השנים שילם את חיובי הארנונה, ניסה להגיע להסדרים שונים, ועשה מאמצים ניכרים כדי לשרוד, דבר שאינו פשוט בעולם המסעדנות. הנתבע טוען, כי ניהל מסעדה מצליחה שספגה נזקים כלכליים ניכרים לאור בעיות שלא הייתה לו כל שליטה עליהם, כגון תלונת שווא שהוגשה כנגדו ואשר הובילה למעצרו שלא בצדק, מעצר שהסתיים לאחר שהסתבר כי לא היו דברים מעולם, אולם שמו הטוב ומצבו התדרדר בשל כך. הנתבע טוען, כי התובעת מציגה את הדברים כאילו החליף חברות אולם המדובר בשתי מסעדות שנוהלו בשני מקומות שונים, כאשר ביחס למסעדה אחת, הוקמה חברה חדשה לאור שותף שהצטרף לעסק, והומצאו כל הפרטים בעניין. כלומר, עסקינן בשלוש חברות, אשר ניהלו שתי מסעדות, והחלפת חברה אחת בשנייה, נבעה מכניסתו של שותף שהיה אמור להכניס לעסק כספים רבים, במסגרת ניסיונותיו של הנתבע להציל את עסקו ואת מקום עבודתו. הנתבע טוען, כי בשתי המסעדות שילם כספים רבים על חשבון הארנונה, ואף עשה מאמצים לפרוס את יתרת החוב אולם בשל מצבו הכלכלי וקריסתו הכלכלית לא הצליח לשלם את כל החובות. הנתבע טוען, כי המציא לתובעת את כל המסמכים שהיו ברשותו ואשר נדרשו ממנו, וזאת לרואה החשבון של התובעת וכי הלה ערך דו"ח שלא הוצג לביהמ"ש. הנתבע טוען, כי התובעת ביצעה חקירה כלכלית עליו וכי גם בחקירתה גילתה כי בשל מצבו הכלכלי הוא מתגורר אצל אחיו שכן אין ביכולתו לעמוד בשכירת דירה בעצמו. הנתבע טוען, כי שלושת החברות הפסיקו פעילותן, אין להן נכסים, והמסעדות חדלו מלפעול, וכי הנתבע נותר בחוסר כל . לכן בנסיבות אלה, הנתבע טוען, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש מקום להרמת מסך, ועוד טוען כי הוכח שלא לקח מאומה מהחברות, ואין להשית עליו את חיוביהן. דיון: הוראות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, קובעות: "ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 10 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;בסעיף זה - סעיף 119 (א) (3) לפקודת מס הכנסה קובע כי: " (3) גלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס, האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו לא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. " עא (ת"א) 23647-03-11 עיריית יהוד-מונוסון נ' חיים רומנו, נקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי תל אביב כך: "תכליתו של מצב משפטי זה, למנוע התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחת נכסי החברה החייבת, תוך מתן אפשרות, ואמצעי נוסף לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה, במקרים בהם חברות פרטיות שנשאו בחובות כלפי הרשויות הפסיקו את פעילותן ו"נעלמו" מהשטח ללא שפרעו את חובותיהם לרשויות. החזקה הקבועה בחוק מאפשרת לבית המשפט לייחס את חיוב הארנונה לבעלי השליטה בחברה החייבת, שכן רואים אותם כמי שקיבלו את נכסיה ללא תמורה, דהיינו עסקינן בנכס מוברח - "נכס שהועבר, ללא תמורה או בתמורה חלקית, לצד שלישי, באופן שמותיר את התאגיד המעביר את הנכס, בלי אמצעים לסילוק חוב המס" (עמוד 11 לפסק דין רובינשטיין), זאת - "אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה" [ראו גם בע"א (ת"א) 2139-08 הלל נגד מועצה מקומית כפר שמריהו (לא פורסם, 22.6.2010) פסקה 15] (להלן: פסק דין הלל)." בענייננו, אין חולק כי שני התנאים הראשונים, היינו הפסקת פעילות החברות וקיומו של חוב ארנונה חלוט מתקיימים. אם כך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח, כי לא הועברו לבעלותו ולרשותו או לחזקתו כל נכסים מנכסי החברה. עיקר טענת התובעת בעניין זה הינה כי לא הוצגו לביהמ"ש כל נתונים מטעם הנתבע. אלא שהתובעת אינה מדייקת בעניין זה. הנתבע הציג מסמכי מס הכנסה מהם עולה לכאורה, והדברים לא נסתרו בשום שלב, כי בשל שריפה שאירעה בביתו של הנתבע בינואר 2009, אבדו מסמכי הנהלת החשבונות של החברות, וכי הנתבע נחקר בעניין במשרדי מס הכנסה, וחוקרי מס הכנסה אישרו לחברה בשליטתו שלא להגיש דוחות לנוכח המצב., ( ראה עדותו של הנתבע, תצהירו בסעיפים 15-17), וכן נספח נ/8, וכן בוטל קנס מנהלי שניתן כנגדו. עוד עולה, כ הנתבע הגיע למשרדי התובעת לאור פניותיה, ולדרישתה המציא מסמכים שונים ומגוונים, המצביעים על כך שלא לקח כספים ולא הועברו נכסים מהחברות בשליטתו עובר להפסקת הפעילות שלהם. הסתבר כי התובעת בחנה את המסמכים באמצעות רואה חשבון מטעמה, ולטעמה לא השתכנעה. כלומר, הנתבע המציא מסמכים, התובעת הכנה דו"ח באמצעות רואה חשבון, אלא שדו"ח זה לא הובא בפני ביהמ"ש. בדיון בפניי העידה הגב' שעבלי : ש. את מסכימה איתי שיכול להיות מצב שבעל מסעדה נלחם על הקיום שלו, האם יכול להיות שמר שניידר נלחם על הקיום של המסעדות ובכלל זה שילם לכם כספים ולבסוף אל הצליח והעסק קרס ונשארו חובות? ת. יכול להיות מצב כזה. כשמר שניידר פנה אלינו לפני שנתיים שלוש, והבנו שהחברות לא פעילות, התחלנו לפעול נגדו מכח סעיף 8 ג, ביקשנו ממנו שיגיש את כל הדוחות הכספיים של החברה כדי שנוכל לראות מה אפשר לעזור לו, הוא הגיש חלק מהדוחות, העברנו את זה לרו"ח אלקלעי ולפי חוות הדעת שלו אין אפשרות לבדוק שלא היתה הברחת נכסים אם לא משלים את כל המסמכים, פנינו למר שניידר שישלים את המסמכים ואל קיבלנו אותם. ולפי חוות הדעת אי אפשר לפסול הברחת נכסים של החברות. יש חשד שהוא לא הביא את כל המסמכים ויש לנו את חוות הדעת של רו"ח. לפי מה שהוא כתב מהחומר שנאסף עולה חשד .... (ראה פרוטוקול הדיון מיום 2.7.13 עמוד 7 שורות 15-25). מעדותה של הגב' שעבלי עולה, כי הנתבע שיתף פעולה באופן מלא עם התובעת, המציא את כל המסמכים שעמדו לרשותו, התובעת הכינה דו"ח רואה חשבון, לא הציגה אותו לביהמ"ש, ובפניי טוענת, כי הנתבע לא המציא את המסמכים לביהמ"ש, אותם המסמכים שהמציא לידיה לבקשתה, ועל יסודם התובעת בעצמה ערכה דו"ח. יתכן שהיה על הנתבע להמציא גם לביהמ"ש את המסמכים שהמציא לרשות, לעירייה, התובעת במסגרת דרישותיה על יסוד הוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים הנ"ל. אולם אני סבורה כי טעות זו, אין בה כדי להוביל אותי ל מסקנה שהנתבע לא הרים את הנטל. אני סבורה כי לו היה בידי התובעת דו"ח רואה חשבון התומך בעמדתה, לאור המסמכים שהוצגו לה על ידי הנתבע במהלך השנים, הייתה מציגה את הדו"ח לביהמ"ש. הנתבע הניח ואני סבורה שהנחה זו מוטעית ביסודה, כי די בכך שהמציא את המסמכים לתובעת, הרשות, וכי אינו צריך להגישם בשנית לביהמ"ש. אולם מאחר והתובעת הכינה דו"ח של רו"ח אלקלעי, שהינו לדברי הגב' שעבלי רואה חשבון חיצוני, ומאחר והדו"ח היה מונח בפני העדה במועד עדותה, ואולם התובעת בחרה מיוזמתה ומשיקוליה שלא להניחו בפני ביהמ"ש אין זאת אלא שהדו"ח עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע, שהעיד כי לאחר קריסתן של המסעדות נותר בחוסר כל. יתר על כן, עדותו שלא נסתרה הצביעה על מצב כלכלי קשה, ויותר מכך, על נסיבות קשות שהובילו למצבו הכלכלי. הנתבע נחקר בעניין השריפה, ועדותו הייתה מהימנה עלי במובן זה שאכון התרחשה שריפה, והתובעת לא טענה כי לא היה אמת בטענתו זו. הנתבע נעצר על לא עול בכפו לאור תלונת שווא. הנתבע ניסה להביא שותף לעסק ולפתוח מסעדה נוספת אולם גם מהלך זה לא הוביל להצלחה אלא לקריסה עמוקה יותר של עסקיו. כלומר, עסקינן באדם שעל פי החומר שהובא בפניי נותר בחוסר כל, התובעת הכינה דוחות חקירה כנגד הנתבע, וגם אותם לא טרחה להביא לביהמ"ש, וגם הם היו מונחים בפני העדה הגב' שעבלי, עת העידה בפני ביהמ"ש. ואין זאת אלא שכטענתו לא נותר לנתבע דבר ומצבו הכלכלי הינו קשה. אני סבורה, כי אי הגשת המסמכים על ידי התובעת לא הייתה מקרית אלא שיקול טקטי, התובעת הניחה, כפי שהסתבר הנחה נכונה שהנתבע יחשוב, בטעות, שדי בכך שהומצאו המסמכים לידיה ולא יגישם לביהמ"ש, ושאז תוכל לטעון בפני ביהמ"ש כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו. אומנם גישה טקטית זו הינה חלק מאסטרטגיה לגיטימית בניהול הליך, אולם ביהמ"ש מצפה כי רשות ציבורית כמו עירייה לא תפעל בדרך זו, אלא תניח בפני ביהמ"ש את מלוא החומר הידוע לה לבירור האמת. המחוקק העניק לרשות בהתאם לפרשנות הסעיף על ידי ביהמ"ש העליון והמחוזי כפי שצוטט לעיל, את היתרון בהעברת הנטל על שכמו של האזרח להוכיח, כי לא נטל לידיו מאומה מנכסי החברה שקרסה והפסיקה פעילותה. מן הראוי, כי כאשר האזרח מציג בפני הרשות מסמכים שלכאורה מבססים את טענתו זו, והרשות בוחנת את המסמכים, שהרשות תנהג כ"קצין ביהמ"ש" ותציג בפני ביהמ"ש את כל המסמכים שהונחו בידיה. לטעמי אין זה ראוי כי הרשות תאחז בידיה מסמכים שעשויים לשפוך אור על העובדות, ועשויים לסייע לנתבע, הנישום, ולא תציגם בפני ביהמ"ש, על מנת שתוכל לטעון, כי הנתבע, הנישום, לא הביא די ראיות. לא כך אמורה, לטעמי, לפעול רשות ציבורית. לאור כל זאת, אני סבורה, כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח כי קרס כלכלית, המציא את כל המסמכים שנותרו ברשותו לתובעת כדי להוכיח שלא קיבל מאומה, התובעת הכינה דו"ח רואה חשבון שככל הנראה תומך בטענת הנתבע ולא הציגה אותו, התובעת הכינה דו"ח חקירה כלכלי ולא הציגה אותו שכן ככל הנראה תומך בטענת הנתבע, רשויות המס פטרו את הנתבע מהגשת דוחות למרות קיומו של קנס מנהלי לאור השריפה שהייתה בביתו, והנסיבות כולן מצביעות על כך שהמדובר בקריסה כלכלית קשה, ואני מקבלת את עדותו של הנתבע כי לא עברו לרשותו, עובר לקריסת החברות סגירת פעילותן לסגירת המסעדות לא רכוש ולא נכסים ואל כספים. התובענה בעילת סעיף 8 לחוק ההסדרים נדחית. הרמת מסך: בעניין זה הנטל מוטל על התובעת, ומעבר לאמירות כלליות ביותר, לא הוצגה כל ראייה, כלשהי, למעט בעניין אחד שהובהר במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע, שאליו אתייחס בהמשך, לא הונחה בפני ביהמ"ש כל ראייה. למעשה התובעת טוענת טענות כלליות ביותר, וכלל לא ברור לביהמ"ש מה הראיות שעל יסודן התובעת עתרה לחייב את הנתבע במלוא חובות הארנונה. העובדות כפי שהסתברו, הינן, כי הנתבע הקים מסעדה ברחוב מרמורק 14 באמצעות חברת אפרודיזיאק, שהינה חברה בבעלותו. חברה זו פעלה במסעדה משנת 2002-2005, כפי שעולה גם מהדיווח לעירייה, (ראה סעיף 5 לתצהירה של הגב' שעבלי). התובעת מבקשת לקבוע, כי יש להרים את המסך ולחייב את הנתבע בתשלום חובות הארנונה של חברה זו, ללא שהובאה כל ראייה כלשהי. התובעת מאשרת, כי ביחס לחברה זו שולמו תשלומי ארנונה שונים, והנתבע באמצעות החברה הגיע להסדרים שונים ומסר שיקים, שחלקם כובדו וחלקם חוללו., (ראה עדותה של הגב' שעבלי פרוטוקול הדיון מיום 2.7.13, בעמוד 5 שורות 7-8 ובשורות 21-22). מעדותה עולה, כי החברה שילמה בעבור שנתיים , וכי ביחס לחוב מסרה שיקים שמחציתם חוללו. הנתבע העיד, כי לאחר שחברה זו נקלעה לקשיים, הוכנס שותף, ונפתחה חברה חדשה, כאשר לאחר שהמסעדה לא הצליחה להתרומם כלכלית, יצא השותף, ראה פרוטוקול יציאת השותף נ/5. לא מצאתי כל תשתית ראייתית שתבסס עילת הרמת מסך, המדובר במסעדה שכשלה, הוכנס שותף, במסגרת זו נפתחה חברה חדשה לניהולה של המסעדה. העובדה שהנתבע טוען, כי לא נותרו לו חובות אישיים מניהולה של המסעדה, מובילה את התובעת למסקנה, כי הנתבע שילם את כל החובות לספקים, לעובדים ולנושים השונים ורק לתובעת לא שילם. ראשית, לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל ראיות לא לחובות ולא להעדרם, ולא לתשלומים שנעשו. שנית, אין די באמירות כלליות כדי לבסס העדפת נשים, שלישית, לא הונחו בפני ביהמ"ש כל ראיות להעדפה כזו, ובוודאי שלא כזו המצדיקה הרמת מסך, ואחרון החברה שילמה במהלך השנים תשלומי ארנונה, והתובעת בעצמה מאשרת כי חלק מחיובי הארנונה שולמו. לפיכך, לא מצאתי כל נימוק או ראייה או תשתית עובדתית שעשויה לבסס הרמת מסך בגין החוב של חברת אפרודיזיאק, נתבעת 2. והדברים יפים גם לעניין החברות הנוספות. התובעת טוענת עוד, כי הנתבע פתח שלוש חברות , עיון במסמכים שהוצגו בעדויות יגלה, כי הנתבע פתח באמצעות חברה נוספת גי. פי . או. חברה זו ניהל מסעדה ברחוב קרמניצקי בתל אביב. כלומר המדובר במסעדה נוספת אחרת במקום אחר. בעניין זה, התובעת לא הבהירה את עילת תביעתה לחלוטין. המדובר במסעדה ברחוב אחר, שנוהלה על ידי הנתבע, ומדוע יש להורות על הרמת מסך בעניין מסעדה זו? המסעדה כמובן כשלה, כפי שכשלו כל עסקיו של הנתבע, האחד אחר השני, אולם כדי להורות על הרמת מסך, יש צורך במעשה כלשהו שיצדיק זאת, התובעת מעבר לכך שהיא מתרעמת שהחברה לא שילמה את מלוא תשלומי הארנונה, למרות שלכאורה לא נותרו כל חובות ביחס למסעדה זו, סבורה כי יש לחייב את הנתבע בתשלום חיובי הארנונה, אולם נימוק ענייני אין בידי התובעת. אין מחלוקת כפי שהבהרתי לעיל, ביחס למסעדה ברחוב מרמורק, כי החברה שילמה חלק מתשלומי הארנונה, וביחס לחובה הגיעה להסדר ומסרה שיקים שחלקם נפרעו. התובעת מבקשת שביהמ"ש יניח כי המסעדות הניבו הכנסות שלא דווחו לרשויות, ביהמ"ש אינו יכול להגיע למסקנה כזו, שהינה מסקנה חמורה ביותר, בלא תשתית ראייתית המניחה את הדעת. תחושות ומחשבות, אינן מספיקות. והדברים שכתבי לעיל בעניין חברת אפרודיזיאק נכונים ויפים גם לענייננו. מעבר לכל האמור, הנתבע העיד בפניי, ומצאתי אדם המתגורר אצל אחיו משום שאין בידיו די הכנסה לשכור דירה לעצמו, הדברים אושרו גם על ידי החקירה שנערכה על ידי התובעת, חקירה כלכלית, שכאמור לעיל לא הצגה לביהמ"ש. הנתבע ניסה כוחו מספר שנים בניהול מסעדות ולא הצליח, מעבר לחוסר הצלחתו, לא הוצגו בפני ביהמ"ש כל ראיות שמהן ניתן יהיה להגיע למסקנה שיש לחייב אותו בתשלום חובות החברות הנ"ל. שונים פני הדברים לטעמי ביחס לחברת פי. אס. סי, נתבעת 3. אני מקבלת את טענת הנתבע, כי פתח חברה זו לאור רצונו להכניס שותף, מהלך שלא צלח, (ראה מועד פתיחת החברה, נספח 3 לכתב התביעה). חברה זו ניהלה את המסעדה ברחוב מרמורק, לאחר כישלונה של חברת אפרודיזיאק, אולם כאשר נשאל הנתבע ביחס לחברה זו, הסתבר, כי למרות שחברה זו נרשמה כמחזיקה בנכס, המסעדה ברחוב מרמורק, למעשה חברה זו לא הייתה פעילה כלל ולא ניהל כל עסקים והנתבע לא הפעיל אותה. כך שלטעמי גם אם לכתחילה הייתה כוונה להפעיל את המסעדה ברחוב מרמורק יחד עם השותף באמצעות חברה חדשה, מהלך שעל פניו נראה מהלך עסקי הגיוני, שותף חדש חברה חדשה, בפועל חברה זו לא ניהלה כל עסקים, ולמעט רישומה כמחזיקה לא הייתה לה כל פעילות, למרות שהמסעדה פעלה בפועל. (ראה עדותו של הנתבע שם, בעמוד 12). עדות זו של הנתבע משליכה אור על אמינותו. הנתבע, בניגוד לאינטרס העצמי, השיב ביושר, כי חברת פי. אס. פי נרשמה כמחזיקה אולם בפועל מי שניהל את שתי המסעדות היא חברת גי. פי . או, כלומר, הנתבע אישר כי מסר לעירייה דיווח שאינו נכון ביחס למחזיק. הנתבע הסביר זאת בדרישת השותף, שנכנס לתחום, שותף שהיה אמור להזרים כספים, ואף הזרים לצורך פתיחת המסעדה הנוספת ברחוב קרמניצקי, אולם בסופו של דבר לטעמו של הנתבע לא מילא השותף את חלקו ויצא מעסקי המסעדנות. יחד עם זאת, אני סבורה, כי כאשר החברה, שהייתה אמורה לנהל את המסעדה לא ניהלה את המסעדה בפועל, העובדה שהנתבע הציג את החברה כמי שמחזיקה בנכס לצורכי ארנונה עומדת לו לרועץ ומצדיקה חיובו של הנתבע בתשלומי הארנונה ביחס לחברה זו. אני סבורה כי לביהמ"ש הוצגו ראיות דלות ביותר, במקום הנחת תשתית עובדתית המגובה בראיות הוצגו לביהמ"ש בעיקר הנחות תיאוריות ותיאורים סיפוריים. העובדה המוצקה היחידה שעל יסודה ביהמ"ש יכול להגיע למסקנה, כי הנתבע פעל בצורה שגויה המצדיקה הרמת מסך, נוגעת להודאתו כי הצהיר על חברת פי. אס. סי. כמחזיקה במסעדה ברחוב מרמורק, בעוד שבפועל החברה לא הייתה כלל חברה פעילה. מעבר לכך לא הוצגו לביהמ"ש כל ראיות המצדיקות הרמת מסך, או חיובו של הנתבע בתשלום חיובי הארנונה, ויש לזכור, כי שתי החברות הפעילות שילמו חלק מתשלומי הארנונה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה לחיובו של הנתבע בהתאם לסעיף 8ג' לחוק ההסדרים וסעיף 119 לפקודת מס הכנסה. אני דוחה את התביעה להרמת מסך ביחס לנתבעות 1, ו-4. אני מקבלת את התביעה להרמת מסך ביחס לחברת פי. אס. סי, נתבעת 3, ומחייבת את הנתבע בתשלום הסכום של 50,782.07 נכון ליום 20.12.10, ובנוסף 5,472.83 נכון ליום 20.12.10. כמפורט בסעיפים 6.3.1, ו- 6.3.2 לכתב התביעה. הנתבע יישא בתשלום האגרה היחסית. ביחס לתשלום הוצאות, הואיל והתביעה התייחסה לשלוש חברות וביחס לשתיים מהן דחיתי את התביעה, וביחס לאחת קיבלתי, אין צו להוצאות. הרמת מסךארנונה