תאונת דרכים: שבר ספירלי בשליש תחתון של הפימור

התובע נפצע בתאונת דרכים ואובחן כסובל משבר ספירלי בשליש תחתון של הפימור, מלווה בכאבים, רגישות במימוש והגבלה בתנועה. לתובע בוצע קיבוע זמני וגבס ואושפז בבית החולים. במהלך האשפוז, נותח התובע ועבר שחזור סגור וקיבוע פנימי ע"י מסמר. התובע אושפז מיום 16.01.10 עד 22.01.10 ושוחרר בהמלצות למנוחה בבית וטפול כנגד הכאבים. כמו כן עבר , התובע, סדרת טיפולים רפואיים והיה במעקב רפואי אורטופדי ממושך. התובע גם עבר סדרת טיפולי פיזותרפיה. ביהמ"ש מינה מומחה מטעמו, ד"ר מלמד, אשר בדק את התובע וקבע כי השבר החלים היטב ולא נראית למעשה מגבלה תפקודית והעדות היחידה לפגיעה תפקודית היא דלדול שרירים קל בירך ובשוק. עוד קבע המומחה כי הציר תקין, אין קיצור והנכות שמקנה המומחה לתובע היא בגין דלדול שרירים קל שאף הוא עשוי להשתפר. משכך, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 3% עפ"י סעיף 35 (1) ואשר מהווה דרגת ביניים בין הסעיפים א' ו- ב'. עוד קבע המומחה, כי קיימת צלקת באזור הכנסת המסמר, הצלקת בולטת לעין ובשל כך, העניק לתובע נכות צמיתה בשיעור 2% עפ"י סעיף 75 (1) א' לתקנות המל"ל. 2. המחלוקת; לטענת התובע, הנזק נגרם לו עקב פגיעת רכב לא מזוהה, בבחינת תאונת "פגע וברח", שגרמה לפציעתו של התובע. בנסיבות אלה, הופנתה התביעה כלפי הנתבעת (להלן: "קרנית"), בהתאם לסעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. קרנית הכחישה את חבותה וטענה כי התובע לא הוכיח את נסיבות פציעתו וכי התאונה אירעה ללא מעורבותו של רכב מנועי כלשהו. אין חולק בין הצדדים , שבמידה וייקבע ע"י ביהמ"ש שרכב מנועי אכן פגע בו, הרי שמדובר באירוע החוסה בצילו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים וקרנית תישא בחבות לפיצוי התובע על נזקיו. לפיכך תידון להלן הפלוגתא העיקרית בין הצדדים , המצריכה הכרעה עובדתית באשר לנסיבות אירוע התאונה, והיא השאלה: האם היה מעורב רכב מנועי בעת אירוע התאונה? היה ותינתן תשובה חיובית תידון על ידי שאלת הנזק. 3. התרחשות התאונה; מטעם התובע העידו התובע בעצמו ועוד 3 עדים ואילו מטעם הנתבעת לא הובאו עדים; בהסכמה הוגשה קלטת שבה נחקרו חלק מעדי התובע ע"י חוקר מטעם קרנית. התובע בתצהירו ציין כי ביום 16.01.10 בשעה 23:00 או בסמוך לכך, הלך באחד הרחובות הפנימיים בכפר יאסיף מול חורי פארם בדרכו לעישון נרגילה. התובע ממשיך ומציין בתצהירו כי בקש לחצות הכביש ממזרח למערב, ירד מהמדרכה, הספיק להתהלך צעד או שניים, רכב סובארו שנכנס לצומת לכיוון נסיעה שמאלה פגע בו, לא עצר והמשיך את נסיעתו. התובע עוד ציין בתצהירו כי במקום אין מעבר חצייה, וממקום שבו חצה את הרחוב, מרחק מס' מטרים מהצומת שממנה פנתה הסובארו שמאלה. התובע נחקר, צרף לתצהירו שרטוט לזירת התאונה, בקש לתקן כי בקש לחצות מצד ימין לצד שמאל. לעצם התרחשות התאונה אין עדים. אין עד שראה את אירוע התאונה, משכך גרסתו של התובע היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין לעצם אירוע התאונה כפי שציין התובע בנסיבות שתוארו על ידו. במצב דברים זה עסקינן בעדות יחיד אשר חלים עליה הכללים שבסעיף 54 לפקודת הראיות נ"ח, בבוא בית משפט לקבל עדות יחידה עליו להיות משוכנע שאכן יש להאמין לתובע שאכן התאונה קרתה בהתאם לעדותו , ולאחריה על בית המשפט ליישם את הכלל שבסעיף 54 לפקודת הראיות. התובע הותיר בעדותו רושם אמין: עדותו היתה עקבית ומהימנה ביחס לפגיעה מרכב סובארו שעזב את המקום , גרסתו בעניין זה לא נסתרה , ואין, לטעמי, בסתירות עליהן הצביעה ב"כ הנתבעת, ביחס לזהות האנשים שהובילו אותו לבית החולים - כדי לכרסם באמינותו, כפי שאפרט בהמשך. בלשון אחרת, התהיות והסתירות בגרסת התובע והעדים מטעמו לא נוגעים לעצם הפגיעה, אלא בפרטים צדדים ביחס להתרחשויות לאחר התאונה . אין בסתירות אלו , כשלעצמן, להביא להפרכת הליבה והגרעין של הגרסה ביחס לאירוע התאונה אשר נותר בעיני איתן ומבוסס. התובע ועדיו הותירו רושם אמין ומהימן, כפי שיפורט בהמשך, עדויותיהם השתלבו אחת עם השנייה, הספקות שהעלה ב"כ הנתבעת, אין בהם כדי להביא לתוצאה של דחיית התביעה, גם לא ליטול משמעותית ממידת ההתרשמות החיובית מהתובע ועדיו (למעט ביתם). התובע ועדים מטעמו מסרו גרסה עקבית שהתיישבה באשר לגרעין העובדתי ורובן של הנסיבות האופפות גרעין, הסתירות הן פריפריאליות, ואין בכוחן להטות את הכף לחובת התובע. גרסתו של התובע היתה אחת, יחידה ואחידה, כי נפגע מרכב מסוג סובראו אשר פנה שמאלה ופגע בו במהלך חציית הרחוב. גרסה זו נמסרה מייד לאדם הראשון שהושיט לו עזרה (כלשון התובע האיש משיח' דנון) ; התובע התמיד בגרסה זו באופן עקבי לכל אורך הדרך בכל הקשור לאירוע התאונה . במצב דברים זה אין מקום לקבוע, כי התובע שינה את גרסתו או כי אימץ גרסה אחרת עקב סתירות הנוגעות לאירועים שוליים של זהות האדם שהוביל אותו לבית החולים . מדובר באי דיוקים סבירים ומקובלים בעת מתן עדות בהתחשב במרחק הזמן מיום התאונה ועד שמיעת עדותו; לכל היותר , ניתן לקבוע, שמדובר בטעות, כאשר הגרסה הכללית המתקבלת בסופו של יום, כך או כך, היא גרסה אחת הקשורה לפגיעה מרכב מסוג סובארו שברח מן המקום. בחומר הראיות , כפי שיפורט בהמשך, נמצאות ראיות חיזוק העונות על דרישת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודה, ויפים לעניין זה הדברים המובאים בספרו של י' קדמי, על הראיות (חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1239 ואילך): "נמצאה בראיות שבאו בפני בית-המשפט "תוספת" שאינה מגעת כדי "סיוע" - חובת ההנמקה בעינה עומדת; אלא - שאותה תוספת, תשמש, בדרך כלל, הנמקה מספקת". ובהמשך (עמ' 1247): "מקום שמצוי "דבר לחיזוק" - ונראה כי הוא הדין בכל "תוספת ראייתית" - יש בכך כדי לצאת ידי חובת ההנמקה: "עוד מצא [בית-המשפט] חיזוק ב'מידת מה' לעדותו של [התובע] בעדות של עובד שהיה נוכח במקום...בכך יצא ידי חובת ההנמקה שלפי הוראות סעיף 54...". החיזוקים (התוספת הראייתית) לעדות התובע, המהווים הנמקה מספקת, מדוע יש להסתמך על עדות זו הם אלה; ראשית, התובע שהיה קטין במועד התאונה כבן 16 וחצי שנה, הובהל ע"י אנשים אחרים לביה"ח. בקבלתו בביה"ח בנהריה, במועד סמוך מאד למועד התרחשות התאונה מסר בביה"ח את גרסתו לפיה נפגע מרכב וכך נכתב מפיו של התובע: "לדבריו, בליל קבלתו היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל, אוטו פגע בו ברגל ימין בלבד, מאז הופיעו כאבים ונפיחות בירך, לא מסוגל לדרוך על הרגל". גרסה זו נמסרה בבי"ח נהריה, בסמוך מאוד למועד התרחשות התאונה, מבלי שהספיק להתייעץ עם עורך- דין, מסר את גרסתו לפיה הפגיעה היתה בעקבות פגיעת רכב אשר פגע בו. אמרה זו אמרה אותנטית נמסרה בסמוך מאוד לאירוע ובטרם שהתובע קבל ייעוץ כלשהו. אין חולק באשר לחשיבות האמור במסמכים סמוכים למועד האירוע , והגרסה המועלית במסמכים רפואיים יכולה לשמש הנמקה ותוספת ראייתית להחלת סעיף 54 לפקודה. גרסה זו נמסרה בצילה של סערת רגשות וכאב עז, דבר שמחזק את אמינות הגרסה. לעניין קבלת הגרסה המידית שנתן עד בבית חולים, לאחר תאונה, כחיזוק לעדות יחידה של בעל דין, ראה: י. קדמי, על הראיות,חלק שלישי עמ' 1247. ע"א 8388/99 הסנה נ' מימי בן ארי פ"ד נו (4) 698. ע"א (ירושלים) 11078/07 - שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח' (פורסם במאגרים), ת"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 20.2.06). שנית, התובע במועד התאונה היה קטין כבן 16.5, לא שוכנעתי כי התובע היה מעורה בנדבכי חוק הפיצויים ובקיא בקיומה של עילה כלפי הנתבעת, בעת שמסר את הגרסה. שלישית, עדותו של העד עכאווי ראדי, אשר הותיר עלי רושם מהימן ביותר, היתה עקבית, מסר את האמת כהווייתה מנקודת ראותו, ציין כי לא היתה לו כל היכרות קודמת עם התובע לפני התאונה, אישר את השעה המאוחרת של התאונה; אישר את מיקום התאונה כשהעיד כי נסע ברכבו באחד מהרחובות הפנימיים בכפר יאסיף מול חורי פארם, בדרכו חזרה מפאוזי בגט לכפר שיח דנון. העד עוד אישר נסיבות הימצאות התובע לאחר התאונה כאשר הבחין בצד הכביש, קרוב למדרכה במרחק מטרים ספורים מהצומת, אדם שרוע על הכביש. עצר את רכבו בצד הכביש, ירד מרכבו וניגש לבחור המוטל על הכביש , והבחין שהוא סובל מכאבים ברגל. העד המשיך וציין בתצהירו כי התובע ציין בפניו כי נפגע מרכב שברח מזירת האירוע, מבלי להגיש לו כל עזרה ובקש ממנו לסייע לו להוציא את הנייד מכיסו על מנת להתקשר למספר השיחה האחרונה. עדות עד זה היא עדות מכרעת, בהיותו האדם הראשון שפגש לאחר התאונה, ללא היכרות קודמת ביניהם, הושיט לו את העזרה הדרושה ושמע מפיו את הגרסה הראשונית לאחר התאונה, כאשר התובע סובל מכאבים, ולפיה רכב פגע בו. לאחר שמילא את בקשתו של התובע וכאשר הזעיק את חבריו של התובע, ואלו הגיעו למקום, והבחין באחד מהם בשם ריאד ביתם, המוכר לו באופן אישי, עזב את מקום התאונה. גם עד זה צרף לתצהירו תרשים ממקום התאונה ובו הוא מפרט את מקום התאונה. עד זה גם לאחר חקירתו אישר אחת לאחת את הפרטים שמסר התובע, אישר כי התובע מסר בפניו כי נפגע מרכב שלא הושיט לו כל עזרה וברח מהמקום. שוב פעם רואים את הגרסה שמוסר התובע, בסמוך לאחר התאונה, ולא רק במסגרת ביה"ח אלא לעד הראשון שהושיט לו העזרה הראשונה, מסר לו כי נפגע בתאונת דרכים, ע"י רכב מסוג סובארו אשר עזב את המקום ולא הושיט לו כל עזרה. רביעית, על גרסתו חזר התובע בעדותו במשטרה, וזאת ביום 15.02.10 ומסר תרשים מפורט למיקום תאונת הדרכים , התרשים שבתיק המשטרה מלמד על הגרסה כפי שבאה מפיו של התובע והעד עכאוי ותואמת את הנטען על ידם. גרסה זו בתיק המשטרה היא בעצם חזרה נוספת על פירוט התאונה כפי שהתרחשה וכפי שנמסרה על ידו במועדים קודמים. חמישית ,התובע נפגע ברגלו הימנית, לאור תרשים שצורף לתיק המשטרה, ואני למד כי רכב הסובארו הגיע מימינו של התובע, הפגיעה היתה ברגלו הימנית, אין הדבר, כטענת הנתבעת, מלמד על חוסר סבירות הגרסה באשר לאפשרות הפגיעה ברגלו הימנית. הטעות שצוינה בתצהיר ביחס לכיוון הנסיעה תוקנה במהלך חקירתו, ואף מהתרשים שצורף לתצהיר ולתיק המשטרה ניתן להבין את כיוון חציית הרחוב, ותיאור הפגיעה ברגלו הימנית תואמת את הגרסה ולא מצביעה על חוסר סבירות. ממסלול נסיעת רכב הסובארו אשר פנה שמאלה מהצומת והגיע מימינו של התובע, אמור לפגוע, תחילה ברגלו הימנית של התובע ולא במקום אחר. על כן, אין בכיוון הגעת רכב הסובארו כדי לשלול את סבירות גרסת התובע אלא הדבר עולה בקנה אחד עם גרסת התובע. שישית, הנתבעת טענה כי בפגיעות מסוג זה יש הכרח שתותיר סימני חבלה בין אם שטף דם, בין אם סימן אחר אך אצל התובע לא נמצאו בבדיקתו בביה"ח כל סימני חבלה. חזרתי ועיינתי בדו"ח חדר המיון. מדו"ח חדר המיון ניתן לעמוד על קיומם של סימני חבלה כגון נפיחות בירך, ובאותה מידה צוין בצורה מפורשת כי "אין סימנים חיצוניים של חבלה בירך". אי לכך נטען ע"י הנתבעת כי מנגנון הפגיעה אינו משתלב עם הממצאים הרפואיים, והדבר מלמד על חוסר סבירות גרסת התובע ומטיל דופי במהימנותה. שאלת מנגנון חבלה של פגיעה אם היא עולה בקנה אחד עם התאונה הנטענת ע"י התובע, היא שאלה בתחום הרפואה ואין די להעלות תהיות וסימני שאלה אלא עניין זה יש להוכיח אותו בשאלה רפואית. לנתבעת ניתנה ההזדמנות לעשות כן, כאשר מונה מומחה מטעם ביהמ"ש ומומחה ביהמ"ש קבע קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין ההגבלה, אין בחוות הדעת רמז קל שבקלים לכך כי מנגנון החבלה אינו תואם את תיאור התאונה. לא רק זאת, לנתבעת ניתנה האפשרות לשלוח שאלות הבהרה למומחה ולהעמיד בפניו את השאלה אם העדר סימנים חיצוניים של הפגיעה, משתלב ועולה בקנה אחד עם תיאור התאונה, אך גם בעניין זה הנתבעת העדיפה שלא לשלוח שאלות הבהרה אלא לטעון את הטענה בצורה כללית, ללא כל ביסוס, המומחה היה יכול להאיר את עינינו באשר לסימני פגיעה אפשריים בעקבות אותה תאונה כגון: סימני שטף דם, שפשופים, ואם סביר, ששבר מסוג זה שנגרם לתובע, נגרם מבלי שיראו סימנים חיצוניים של אותה פגיעה, אך משהעדיפה הנתבעת לא לשאול שאלה זו, למומחה בתחום הרפואה, האמור בחוות הדעת לטעמי מחזק את גרסת התובע ולפיה התאונה אינה סותרת את מנגנון החבלה. שביעית , הסתירות שהתגלו במהלך המשפט הן סתירות שוליות ואינן נוגעות לגרעין של מנגנון התאונה והתרחשותה אלא רק לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. כך למשל מי פינה את התובע לביה"ח. התובע חזר וציין כי מי שהסיעו לביה"ח הם חבריו (ביתם וסוויטי), לעומת הנטען במשטרה נ/1 שניתן ללמוד ממנו כי גם העד עכאווי יחד עם ביתם הסיעוהו לבי"ח נהריה. סתירה זו, בעיניי, אינה סתירה מהותית, היא סתירה שולית היכולה לנבוע מבלבול, חוסר זיכרון וכאשר מבהיר לכל אורך הדרך כמי שהסיעו עם חבריו (ביתם וסוויטי) עם האמור בתיק המשטרה על מנת לאיין או לפגוע במהימנות גרסת התובע באשר לעצם התרחשות התאונה. אכן ניתן לכאורה ללמוד כי בשורה 11 ו - 12 להודעתו במשטרה ללמוד כי התכוון התובע לשניהם גם לעכאווי אך בשורה 27 לאותה הודעה מציין כי החברים שלו הם אלה שהובילו אותו לבית החולים , ברור מאליו כאשר התובע אשר קורא לאדם שהושיט לו העזרה, האדם משיח דנון, לא ניתן לכלול אותו תחת הכותרת חברים שלו. מכאן, אני רואה בה סתירה שאין בה ממש ואינה יכולה לגרוע מהמשקל שיש לייחס לעדות התובע ולחיזוקים הרבים שקבלה כמפורט לעיל. אחרון, חיזוק נוסף לגרסתו של התובע בדמות עדותו של העד סוויטי שגם היא לא נסתרה ותואמת את עדותו של התובע הן ביחס לשעת התאונה, לנסיבות התאונה של פגיעה ע"י רכב וכן לגבי ההתקשרות של מר עכאווי לביתם על מנת להודיע לו על התאונה. עדות ביתם משמעותה; עד זה מסר תצהיר, לכאורה תומך בכל מה שנטען ע"י התובע, אך באותה מידה, מסר גרסה לחוקר במהלך בירור שבוצע בידי קרנית, ברור שאחת משתי הגרסאות היא שקרית. העד הודה בפניי כי סיפר לחוקר שהוא לא מכיר ולא ראה כלום, הסבריו לגרסה שנמסרה לחוקר, עם כל הכבוד, אינם משכנעים, בין אם אלה לא לזרום עם החוקר בחקירה ( עמ' 18 שורה 27), ובין אם אלה עקב חוסר זמן (עמוד 18 שורות 18 ו-19). עם כל הכבוד אמירת האמת אינה תלויה במועד ובזמן והסבריו של העד אינם משכנעים, גרסתו בפני החוקר אינה עולה בקנה אחד עם שאר העדויות ואכן העד שיקר בפני החוקר מטעם קרנית. אין בעדות זו שמסר מר ביתם הן בביהמ"ש והן בתצהירו ומול חקירותיו ע"י חוקר מטעם הנתבעת כדי לפגום באמינות התובע ובגרסתו שכן, גרסת התובע משתלבת היטב במבחן הפנימי של הגרסה, ומשתלבת היטב עם המבחן החיצוני ועם שאר העדויות ולא ברור לי מדוע מר ביתם שיקר בפני החוקר ומה המניעים לאי אמירת אמת בפני החוקר, אם בכלל. מכל האמור לעיל, אני סבור כי צלחה דרכו של התובע להוכיח בפני את התרחשות התאונה וכי נפגע ע"י רכב אשר ברח מהמקום ולא הושיט לו כל עזרה ומכאן, הנתבעת חייבת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו ,מכוח סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע. הנזק; המומחה בדק את התובע וקבע כי השבר החלים היטב ולא נראית למעשה מגבלה תפקודית והעדות היחידה לפגיעה תפקודית היא דלדול שרירים קל בירך ובשוק. עקב קביעה זו העניק המומחה דר' מלמד נכות לתובע אורטופדית בשיעור 3% ונכות פלסטית בשיעור 2%. התובע סיים כיתה ח' והשתלב לסירוגין במעגל העבודה. התובע השתכר בטרם פגיעתו סך 3,700 ₪, משוערך להיום 4,000 ₪. מאז השתלב התובע לסירוגין במעגל העבודה. כאב וסבל; לאור גובה הנכות הרפואית , האשפוזים, המעקב האורטופדי, טיפולי פיזיותרפיים , הטפול הפולשני בדמות ניתוח, ראוי לעשות שימוש בתקנה 2 ב' לתקנות הפיצויים ולפסוק לו סכום העולה על הסכום שזכאי לו לפי תקנה 2 א'. על כן הנני פוסק לתובע סך 15,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר; לתובע אין היסטוריה תעסוקתית שממנה ניתן ללמוד על נזקיו ואין מספיק נתונים לגבי השתכרותו בפועל, וראוי לעשות את החישוב גם בגין הפסד השתכרות בעבר גם בצורה גלובאלית. התובע נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים בהם שהה באי כושר. המומחה לא שלל תקופה זו, אשר נראית בעיני תקופה סבירה בשים לב לתקופת ההחלמה, משך הטיפול והניתוח שעבר התובע. כמו כן רופא תעסוקתי שבדק את התובע ביום 29/6/10 קבע כי הנ"ל קרוב ל- 6 חודשים לאחר התאונה ובשים לב שמדובר בהליך שיקומי ארוך ואינו מסוגל לכל סוג עבודה יש להפנותו למוסד לביטוח לאומי לקביעת נכות. אני פוסק לתובע סך של 24,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד והפסדי פנסיה; ראש הנזק של הפסדי השתכרות הינו ראש נזק קשה להערכה ולכימות בנסיבות התיק דנן - שכן אומנם בנכות מזערית עסקינן, אולם משהמדובר בנכות אורטופדית אין להקל ראש באפשרות שמא נכות זו תביא לידי ביטוי בהפסדי שכר. במצב דברים אלה כשעניין הפסד ההשתכרות לוטה בערפל מחד, אך משעסקנן בנכות אורטופדית שאין לדעת שמא תבוא לידי ביטוי בשלב כלשהו בהפסדי השתכרות, ראיתי לתרגם את הסבירות להפסדים בראש נזק זה בסכום גלובלי. על הפסיקה על דרך האומדנא ראו הדברים שנקבעו בע"א 153/04 - חיותה רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים. לאור הנטען בחוות הדעת בעניין הנכות שנובעת מדלדול שרירים, אני פוסק לתובע סך של 25,000 ₪. עזרת הזולת עבר עתיד; בשים לב לתקופת ההחלמה והתקופה שבה רגלו הושמה בגבס, הנני פוסק בגין מרכיב זה סך 3,000 ₪. הוצאות עבר עתיד , הנני פוסק סך 1,000 ₪. לסיכום; הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 68,000 ₪ בצירוף החזר אגרה במלואה ששולמה בידי התובע וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, היה ולא, הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תאונת דרכיםשבר