חנה בחניית הבית המשותף בחניון התת קרקעי, ניזוק כתוצאה מנפילת צינור הרקה אשר התנתק מחיבוריו בתקרה, נפל ופגע ברכב והסב לו נזק. רכבו של התובע 1 בוטח על ידי התובעת 2 והיא שילמה לו תגמולי ביטוח והגישה תביעת שיבוב זו כנגד הנתבעות. הנתבעת 2 מבוטחת על ידי הנתבעת 3. נתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 2. טענות התובעים התובעים טוענים כי הם אינם יודעים ולא הייתה להם אפשרות לדעת את הנסיבות שגרמו לאירוע. כן טוענים התובעים כי הנזק שנגרם לרכב המבוטח נגרם על ידי נכס שלנתבעות 1-2 הייתה שליטה מלאה עליו וכי המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות 1-2 לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות סבירה ולפיכך חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעות נטל הראיה שלא הייתה התרשלות מצידן. מלבד האמור טוענים התובעים כי הנתבעות לא התקינו כראוי את הצינורות בחניון ולא דאגו לתחזוקה שוטפת של מתקני הבית המשותף. סכום התביעה מורכב מתשלום ששילמה התובעת 2 לתובע 1 ביום 10/6/10 בסך 14,396 ₪ והפסדי התובע 1 בגין השתתפות עצמית בסך 2,027 ₪ וסה"כ 16,423 ₪ קרן. טענות הנתבעת 1 נתבעת זו שימשה כקבלן מבצע לבניית הבניין ומשסיימה את עבודות הבנייה עזבה את האתר. האחריות לאירוע הנטען מוטלת על כתפי הנתבעת 2 אשר הייתה הגורם הישיר שבנה את מערכות האינסטלציה בבניין. הנתבעת 2 לא התקינה כראוי את הצינורות בחניון וכתוצאה מכך נפל אחד מהם על רכבו של התובע ולפיכך יש לחייב את הנתבעת 2 במלוא הנזק. טענות אלו חזרו גם בהודעה לצד שלישי ששלחה התובעת לנתבעת 2. טענות הנתבעת 2 נתבעת זו סיימה את העבודות בבניין בסוף שנת 2008 ובמועדים הרלוונטיים לא שמשה כקבלן צנרת ולא נכחה באתר. הנתבעת טוענת כי ביצעה את עבודתה בהתאם לתקנים ובסיום העבודה המתקן עמד בכל הבדיקות הנדרשות לרבות בדיקת מפקח מטעם הנתבעת 1, מפקח מטעם היזם, בדיקה ואישור של מכון התקנים ובדיקה ואישור של המתכנן. הנתבעת 2 מוסיפה ואומרת כי בבדיקה שהזמינה הנתבעת 1 ממכון התקנים נבדקו עוגנים באזור התנתקות הצינור ונמצא כי כוח המשיכה של העוגנים אשר נעוצים בתוך הבטון עומד בתקן. נוסף לכך בבדיקה של המתכנן (מחברת Sanit Consulting Engineers ltd, נספח ב' לכתב ההגנה שלה) נמצא כי כוחות השליפה למתלים תקינים ומרחקי התליות הינם על פי המקובל בכל הפרויקטים ועל פי התקנים והמפרטים המחייבים. יחד עם זאת נמצא כי במקום ניתוק הצינור ישנו קילוף של שכבת הבטון. עבודות הבטון היו בתחום אחריותה של הנתבעת 1 ובמצב דברים זה סביר להניח כי התאונה ארעה כתוצאה ממעשיה של הנתבעת 1. נוסף לאמור טוענת הנתבעת 2 כי אחד הדיירים בבניין התריע מס' פעמים לחברת הניהול של הבניין ו/או לוועד הבית בדבר הסכנה העומדת להתממש (הדייר לא הובא לעדות). הנתבעות יחדיו טוענות כי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" אינו חל וכי על התובע הנטל להוכיח תביעתו. נוסף לכך, טוענות הנתבעות כי התובעים לא צירפו אף ראייה לגובה סכום התביעה. חברת הביטוח לא הציגה קבלה עבור התשלום לתובע והתובע לא הציג קבלה עבור תשלום למוסך. "הדבר מעיד על עצמו" כלל זה מצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וזו לשונו: בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. סעיף זה מעביר את נטל השכנוע אל הנתבע ועליו להרימו על פי המבחן של עודף הסתברות. התנאי לתחולת הסעיף ישנם קיומם של שלושה תנאים מצטברים, שאם יוכחו על ידי התובע יעבור הנטל אל הנתבע ועליו להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות (ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק , נ"ו (1) 539). התנאי הראשון - לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. זה מכבר נקבע כי חוסר הידיעה הנדרש בתנאי זה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לנזק. נשאלת השאלה מהו המועד הקובע לצורך הידיעה? על פי הוראת הסעיף ומן ההיגיון המועד הרלוונטי והקובע לאי הידיעה באשר לנסיבות שגרמו לאירוע הנזק הוא מועד התרחשות מעשה הנזיקין ולא מועד הגשת התביעה וניהול המשפט. (ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות; ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן). בענייננו נראה כי התנאי הראשון מתקיים במלואו. בסעיף 5 לכתב התביעה תיארו התובעים את אירוע התאונה כך: "בתאריך 26/2/10, רחוב האיכרים 7 אזור, רכב התובעים אשר חנה בחניית הבית המשותף בחניון התת קרקעי ניזוק כתוצאה מנפילת צינור הרקה אשר התנתק, נפל ופגע ברכב המבוטח וב- 3 רכבים נוספים והסב להם נזק". לטענת הנתבעות 2-3 אין להחיל את סעיף 41 לפקודה וזאת מאחר ונסיבות התאונה ידועות לתובעים. וכפי שכתבו בסעיף 8 לכתב ההגנה: "הנתבעות 2-3 תטענה כי התובעים אינם רשאים לפרט לפרטי הפרטים את נסיבות התאונה מחד ואילו מאידך לטעון כי נסיבות אלו אינן ידועות להם". אין בידי לקבל טענה זו. תיאור נסיבות האירוע בכתב התביעה הינו כללי ומותיר שאלות רבות באשר לנסיבותיו הממשיות. כל שתואר בכתב התביעה הוא כי הנזק נגרם כתוצאה מצינור שנפל - וכאמור לעיל, הלכה היא כי זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה. נוסף לאמור, אין חולק כי התובע כלל לא נכח עת אירע הנזק ונראה שאף אין עדים לתאונה. משכך, סיבת נפילת הצינור לא הייתה ידועה לתובע במועד ההתרחשות האירוע אלא רק בשלב מאוחר יותר ולאחר שנועד עם נציגי הנתבעות וחברות הביטוח. התנאי השני - הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. לתנאי זה מטרה כפולה: הראשונה - זיהוי האחראי לתאונה (ראו ; י' אנגלרד הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין ירושלים, הוצאת מפעל השכפול, 1965 בעמ' 69), והשנייה - עדות על כך שהסיבה להתרחשותה של התאונה נתונה בידיעתו המיוחדת של הנתבע, או כי מכל מקום היה לו יתרון בכל הקשור לבירור סיבת התאונה והוכחתה במשפט. "ביסודו של תנאי השליטה מונח הרעיון, כי יש לזהות את האדם שלו ניתן לייחס את הרשלנות שהוסקה באופן כללי מעצם אירוע התאונה. השליטה על הרכוש גורם הנזק היא היוצרת את הזיקה בין האחראי המשוער למעשה הרשלנות שגרם לנזק באמצעות אותו החפץ" (עניין נעים, לעיל). גם תנאי זה זכה לפרשנות מקלה בפסיקה: "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו - על-פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק" (השופט מצא בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, מ"ט (1) 45). לשון הפקודה איננה מחייבת את המסקנה "שהשליטה על הרכוש חייבת להיות רצופה ויחידה" (השופט ברנזון, ע"א 375/62 גיספן נ' אליצור, פ"ד י"ח (3) בעמ' 169). בענייננו אין חולק כי הנכס המזיק הינו צינור הרקה אשר נפל על רכב התובעים וכי הנתבעת 2 היא זו אשר התקינה את הצינור ומכאן כי תנאי זה התקיים ביחס לנתבעת 2. במאמר מוסגר יצוין כי בין הנתבעות ישנה מחלוקת באשר לסיבת נפילת הצינור: הנתבעת 1 טוענת כי האירוע נגרם עקב חיבור לקוי של הצינור ואילו הנתבעות 2-3 טוענות כי סיבת התנתקות הצינור היא בשל עבודת בטון לקויה. בהמשך אדון בסוגיה זו. לנתבעות טענה משותפת שאינן אחראיות כלפי התובעים מאחר וסיימו עבודתן בבניין וכלל לא נכחו באתר. הנתבעת 1 אף מוסיפה כי עם העברת תחזוקת הבניין לידי חברת אחזקה ו/או לידי ועד הבניין היא סיימה את תפקידה והאחריות לאחזקת הבניין עוברת אל הוועד ו/או אל חברת האחזקה. דין טענות אלו להידחות. כבר נקבע כי "תנאי השליטה עשוי, לכאורה, להתקיים גם כשהנתבע איננו בעל החזקה הבלעדית בנכס. כן עשוי הוא להתקיים גם מקום בו החזיק הנתבע בנכס בעבר (למשל, במועד הרלוואנטי להתרשלות) אך חדל מלהחזיק בו לפני התרחשות המאורע שגרם לנזק" (פרשת ישראליפט, לעיל). כאמור לעיל, שליטה מלאה אינה בהכרח שליטה מלאה בלעדית ורצופה. עזיבת הנתבעות את הבניין אין בה כדי לנתק את שליטת הנתבעות בוודאי כאשר מדובר בבניין חדש יחסית. לנתבעות הייתה היכולת הטובה ביותר למנוע את התאונה בהיותן הגורם המוסמך בעל הידע המקצועי הדרוש להתקנת ובחינת הצנרת - בין אם מדובר בנתבעת 2 אשר התקינה את הצינורות ובין אם מדובר בנתבעת 1 אשר קיבלה פרוטוקול מסירה וביצעה מספר בדיקות ביניהן בדיקת כוחות תלישה. אין ספק כי לנתבעות נתונה היכולת לבירור סיבת האירוע או לכל הפחות הינן בעלות יתרון לבירור סיבתו, בוודאי לעומת התובע. לאור האמור מצאתי כי גם התנאי השני מתקיים. התנאי השלישי - אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה: "בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות בלי שפונה בית-המשפט לפרטי המקרה. המסקנה אינה נסמכת על הוכחת מעשה רשלני מסוים. התנאי השלישי דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהצבעה על הסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק". (פרשת שטרנברג, לעיל). תנאי זה מתקיים מקום בו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרביתה המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות. משמעות התנאי השלישי היא שנטל השכנוע עובר לנתבע והוא חייב להוכיח כי נהג בזהירות סבירה או שאין קשר בין התנהגותו לבין הנזק. אין בהעלאת ספק סביר בלבד כדי לפטור אותו מאחריות אלא עליו לשכנע את בית המשפט בעודף הסתברות כי במקרה הנדון לא היתה התרשלות מצידו ואין זה מספיק שיעורר ספק בנוגע להעדרה. אכן, אין דרכם של צינורות ליפול מהתקרה דרך קבע. אף אחת מהנתבעות לא טענה כי הצינור התנתק מאחר והייתה התערבות או פעולה כלשהי מצד גורם זר. שתי הנתבעות מעבירות את האחריות אחת לרעותה. הנתבעת 1 טוענת כי הצינור לא הותקן כראוי ואילו הנתבעות 2-3 טוענות כי איכות הבטון הירודה היא שגרמה לעוגנים אשר היו נעוצים בבטון להתנתק ממקומם דבר אשר גרם לנפילת הצינור. בידי הנתבעות 1-2 היו הכלים המקצועיים והטכניים להבחין בבעיה - בין אם מקורה בבטון ובין אם בחיבורים, ועל כך ארחיב בהמשך. משלא אובחנה הבעיה בטרם אירע הנזק הרי שאירוע המקרה מתיישב עם המסקנה הלכאורית שהנתבעות התרשלו יותר מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. מכאן שיש לבחון האם עמדו הנתבעות בנטל השכנוע כי לא התרשלו. כפי שציינתי לעיל, הנתבעות 1-2 מטילות את האחריות לנזק אחת כלפי השנייה. הנתבעת 2 טוענת כי לאור בדיקת מכון התקנים בה נמצא כי העוגנים שהותקנו על ידה עומדים במשקל הנשיאה הנדרש ואף יותר מכך, המסקנה המתבקשת היא כי הרכב הבטון בנקודה הזו הוא לא בסדר (עמוד 7 לפרוטוקול, עדותו מר אבי ואליק- המנהל והבעלים של הנתבעת 2). יש לציין כי תוצאות אותה בדיקה לא צורפו על ידי אף אחת מהנתבעות וכל שצורף הוא דו"ח ממצאי בדיקת מתכנן האינסטלציה אשר תכנן את המתקן (נספח ב' לכתב ההגנה של נתבעות 2 - 3). הנתבעת 2 מבקשת להסתמך על הממצאים שבדו"ח לפיהם: - אופן התלייה הינו ע"פ המקובל בכל הפרויקטים וע"פ המפרטים והתקנים המחייבים. - במקום התליות הקודם נראה מקום אחד בו ישנו קילוף דק של שכבת הבטון. אם כך, טענת הנתבעת 2 לאיכות בטון ירוד נסמכת על הקילוף הדק שנמצא במקום ההתנתקות. אולם אין בכך ראיה לאיכות הבטון ולו רצתה הנתבעת לטעון שהכשל נוגע לטיב הבטון היה עליה להביא חוות דעת מומחה. נספח ב' הנ"ל שצורף אינו יכול להחשב מכל בחינה שהיא לחוות דעת מומחה שכן אינו ערוך כדין ואף אינו מתיימר להיות חוות דעת ולכן לא ניתן להסתמך עליו בקביעת ממצאים בנקודה זו. זאת ועוד: לטענת הנתבעת 2, סעיף 12 לכתב ההגנה, העבודה בוצעה בהתאם לתקנים, מפרט משרדי ומפרט טכני של מתכנן האינסטלציה אשר תכנן את המתקן. כמו כן טוענת הנתבעת 2 כי בסיום העבודה המתקן עמד בכל הבדיקות הנדרשות לרבות בדיקת מפקח מטעם הנתבעת 1, בדיקת מפקח מטעם היזם, בדיקה ואישור של מכון התקנים ובדיקה ואישור של המתכנן. אף אחת מתוצאות הבדיקות לא הוצגו לבית המשפט ומכאן שלא עמדה הנתבעת 2 בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות בנקודה זו. הנתבעת 2 מסתמכת כאמור על דו"ח המתכנן (נספח ב') שצוין לעיל בו לא נמצא דבר המעיד על התקנה לא נכונה ולא תקינה. כפי שציינתי, דו"ח זה אינו מהווה חוות דעת מומחה והוא אינו ערוך כדין. חשוב לציין שעל אף שהדו"ח לא גילה פגם בהתקנה, המתכנן מצא לנכון להמליץ על "ביצוע תליות נוספות לאורך הצינור באזור זה גם לקורות הבטון" והדבר מעורר תהייה שכן אם ההתקנה בוצעה על פי ל הדרישות והתקנים, מדוע יש צורך בחיזוקים נוספים ? נוסף לכך מר אבי ואליק, מנהל הנתבעת 2 אמר בעדותו: "צריך להבין שמה שמחזיק את ה 200 ק"ג האלה זה העוגן הקטן שאני מציג. תיקנו את העניין הזה, המתכנן ביקש להוסיף תמיכות, למה? הסיבות איתו". מצד אחד טוענות הנתבעות 2-3 כי העוגנים והעבודה עומדים בכל הדרישות והתקנים אך מצד שני אומר מנהל הנתבעת "תיקנו את העניין" ויש בדברים אלו משום הודיה בפגם כלשהו שהצריך תיקון, שכן במבחן התוצאה, העוגנים הקיימים - כשלו. באשר לנתבעת 1, מצאתי כי אין מקום להטיל עליה אחריות: בכתב ההגנה של נתבעות 2 - 3 נטען בין היתר כלפי הנתבעת 1 כי במקום נפילת הצינור נמצא קילוף של שכבת הבטון ומאחר ועבודות הבטון היו באחריות הנתבעת 1 הרי סביר להניח כי איכות הבטון לא היתה טובה. הנתבעות 2-3 סומכות טענה זו על האמור בנספח ב' לכתב הגנתן לעיל; אך מעיון בדו"ח זה עולה כי הבודק מציין כי בדק את מקום התליות הקודם ולא נראו בתקרת הבטון סימנים לקילופים או לשבירה של הבטון מלבד מקום אחד שבו נראה קילוף דק. ממסמך זה אפשר דווקא להסיק כי הבטון היה תקין באופן כללי ואין להסיק את ההפך כאילו הבטון כולו היה פגום, כפי שטוענת הנתבעת 2. בנוסף, הדו"ח מציין כי הקילוף הדק היה רק במקום אחד ולא בנקודות תלייה נוספות, ואם אכן הבטון היה פגום הרי שמצופה היה כי ייראו קילופים כאלו גם בנקודות התלייה הנוספות שאותן בחן הבודק, ולא רק בנקודה אחת. ואולם לא פחות חשובה היא העובדה כי הנתבעת 2, אשר העלתה כלפי הנתבעת 1 את הטענה בדבר הכשל לכאורה בבטון, לא הביאה כל חוות דעת כדי להוכיח כי הבטון פגום ולא הוכח כי היתה לה מניעה מלהגיש חוות דעת כזו. כידוע, בעל דין, הטוען טענה חשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. הנתבעת 2 לא עמדה בנטל להוכיח את טענת ההגנה העיקרית שלה. הנתבעות טענו כלפי התובעת לרשלנות תורמת שהתבטאה בכך שחנה מתחת לצינור הרקה מבלי לבדוק אם הצינור רופף או האם הוא מותקן באופן שאיננו מהווה סיכון לרכבו. טענה נוספת היא הטענה כי האחריות לתחזוקת הבניין עברה לידי חברת אחזקה / אל ועד הבית. שתי טענות אלו נזנחו בסיכומים על ידי הנתבעות והלכה היא כי דין טענה שנטענה בכתב הטענות, אך לא הועלתה בסיכומים (אם בשגגה ואם במכוון), כדין טענה שנזנחה. לכן לא יתייחס בית המשפט אליה. אני קובע, איפוא, כי האחריות לנזקי האירוע מוטלת על הנתבעת 2. הנתבעת 2 לא הרימה הנטל המוטל עליה, להראות כי לא התרשלה בנסיבות העניין וכי האירוע נגרם כתוצאה מכשל בבטון שבאחריות הנתבעת 1. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. כפועל יוצא מכך נדחית גם ההודעה לצד ג'. הנזק הוכח באמצעות חוות דעת שמאי ואישור הפסדים. הנתבעות טענו כי התובעים לא צירפו אף ראייה לגובה סכום התביעה. אין בידי לקבל טענה זו מאחר והתובעת 2 הציגה דו"ח תשלומים אשר תואם לאמור בחוות דעת השמאי שצורפה. כמו כן צירפה התובעת 2 דו"ח הפסדי מבוטח. כל אלו לא נסתרו. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעות 2 - 3 לשלם לתובעים סך 16,423 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום ששולמו תגמולי הביטוח, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט בסך 3,000 ₪. נוכח הכחשת החבות מצד הנתבעות 2 - 3 כלפי הנתבעת 1 ולאור תוצאת פסק הדין, יישאו נתבעות אלו בהוצאות הנתבעת 1 בסך 2,000 ₪. תביעת שיבובתקרהנפילהחניהחניוןבתים משותפים