מהן הנסיבות שבהן בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות ? והאם הן מתקיימות בענין דנא. אלא הן השאלות העומדות להכרעה. 2. ואלה הן עיקרי העובדות הצריכות לענין: א. התובעים 2-4 היו בעלי המניות והשותפים בהפעלתה של התובעת 1. (להלן:"הרשקו" "גוטמן" ו"שעיה"). הנתבעת 1 הינה חברה פרטית (להלן - "ציקה בר בע"מ). ב. הרשקו גוטמן ושעיה נשאו ונתנו בשמה של צ'יקה בר עם הנתבע 2, מר ויצמן שירי. (להלן:"שירי") בקשר עם שכירת מבנה שבו התכוונו להפעיל פאב. ג. בסופו של דבר, נחתם הסכם בין שתי חברות פרטיות: מצד אחד, צ'יקה בר בע"מ ומצד שני, חברת טללי הנגב בע"מ (להלן: "טללי הנגב") ששירי היה הבעלים שלה. ד. עסקיה של צ'יקה בר בע"מ לא עלו יפה. כתוצאה מכך, היא צברה חובות. בתוך החובות האלה, היה גם חוב של דמי שכירות שצ'יקה בר חבה לטללי הנגב. ה. בתאריך 03.10.07, שתי החברות הנ"ל הסכימו שטללי הנגב תרכוש את כל הציוד של צ'יקה בר בע"מ בסכום של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ. הוסכם גם, כי טללי הנגב לא תשלם לצ'יקה בר את כל הסכום האמור, אלא תקזז ממנו את הסך של 74,328 ₪ (כולל מע"מ), שזהו הסכום שצ'יקה בר חבה לטללי הנגב על חשבון דמי השכירות. סוכם, כי מתוך הסכום של 120,000 ₪ שבו טללי הנגב רכשה את הציוד, כמפורט לעיל, היא תשלם לצ'יקה בר רק את היתרה, אחרי ניכוי חוב דמי השכירות.היתרה עמדה על - 64,262 ₪ (להלן: יתרת התמורה). ו. הנתבעת לא שילמה את יתרת התמורה. בענין סרובה לשלם את יתרת התמורה, טענה כי: אחת - הציוד שרכשה מצ'יקה בר היה פגום ולא שמיש בעיקרו. שתיים - הציוד הזה היה מעוקל ומשועבד. ז. שתי החברות אינן פעילות. על פי הודאת אחד ממנהליה שנמסרה בהליך אחר - חברת צ'יקה בר חדלה להתקיים. קרוב לודאי, שזו הסיבה לכך, שהתובעים נזקקו לתיקון כתב התביעה המקורי בדרך של הוספת הנתבע 2, מר שירי ויצמן. בכתב התביעה המתוקן, לא הוסבר מהן העילות העובדתיות והמשפטיות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות, ומדוע יש לחייב את מר שירי וייצמן באופן אישי. ח. כיוון שהיריבות הפורמלית התקיימה כאמור בין שתי החברות, לא הובהר מהי "זכות העמידה" של התובעים, ומהי העילה המשפטית שמזכה אותם (להבדיל מצ'יקה בר) בסעד כלשהו. 3. שתי שאלות עומדות להכרעה: האחת - "טכנית" - האם לנתבעים אכן עומדות טענות הגנה שפורטו בסעיף 2(ו) לעיל. השניה - "מהותית" - האם קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו באופן אישי של שירי. 4. אין זה מיותר לציין, שמר ויצמן שירי, לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע. לא ראיתי הצדקה לאי התייצבותו. מטעם זה, עמדו בפני רק הראיות שהגישו התובעים. אי התייצבותו של מר ויצמן שירי, מובילה לכך, שהתביעה שכנגד שהוגשה מטעם טללי הנגב, לא הוכחה והיא נדחית. 5. בענין הציוד שטללי הנגב רכשה מצ'יקה בר, נשמעה עדותו של מר מאיד אמזלג. אמזלג שכר מטללי הנגב את המושכר והשתמש בציוד של צ'יקה בר. על פי עדותו, מרבית הציוד, למעט פריטים מסויימים (מגבר, שני רמקולים ותנור) - היה תקין. (ראו: עמ' 13). אי תשלום המנומק בחוסר תקינות של הציוד, יכול ויהיה מוצדק ככל שמרבית הציוד אינו שמיש, או ככל שהנפח הכספי הדרוש לתיקון ציוד שאינו תקין - הוא משמעותי. כאשר רק חלק קטן של הציוד אינו תקין, או כאשר דרוש רק סכום קטן לתיקונו - חובת תום הלב מובילה למסקנה, שניתן להפחית מהחוב רק את הסכום הדרוש לתיקון, אבל, אין הצדקה ל"שמיטת" החוב כולו. 6. במקרה דנא, הרושם שנוצר מהעלאת הנימוק של אי תקינותו של הציוד הוא, שסירוב לשלם עבור הציוד היווה תרוץ, או אמתלה שלא לשאת ביתרת התשלום. 7. הנימוק השני שבו הוסבר אי התשלום היה, שהתובעים לא הסירו את העיקול שהוטל מטעם מע"מ. במכתבו של עו"ד קויתי מיום 13.08.07, שזהו המסמך עליו מסתמכים התובעים, נאמר, בין היתר, ש: "יתרת התמורה... תשולם לכם במקביל וכנגד קבלת ביטול העיקולים שהוטלו על ידי שלטונות מע"מ על הציוד" גרסת התובעים היתה, שמע"מ בכלל לא הטיל עיקול על הציוד. (ראו: עמ' 9 שורה 32). וראו גם בעמ' 10 שורות 1-2. לכאורה, מאחר והתובעים לא הסתייגו מהאמור במכתבו של עו"ד קויתי, הנטל היה עליהם להראות, שאכן, הציוד לא עוקל על ידי מע"מ. אחד השותפים בצ'יקה בר, מר מיכה גוטמן העיד, ששוחח עם עו"ד קויתי, ובעקבות שיחה זו, הוא (גוטמן) בדק ו"לא היו עיקולים". ולכן, קויתי אמר לו שהוא (קויתי) ידבר עם שירי ויצמן "להכין שיק". עדות זו לא נסתרה ולצורך ההכרעה, אני מניח, שהנתבעים ידעו שהציוד לא היה מעוקל לטובת מע"מ. 8. הנתבעים תרצו את אי העברת התשלום גם בכך, שהציוד היה משועבד לבנק. מהעדויות עולה, שאכן, היה שעבוד צף על כל נכסיה של צ'יקה בר. אלא, שככל הנראה הבנק לא עמד על מימושו של השעבוד. מכל מקום, הציוד נמכר לטללי הנגב בע"מ ללא אישורו של הבנק. אבל, חרף קיומו של שעבוד צף, הנתבעים לא הראו שהם היו חשופים הלכה למעשה, לסיכון שהבנק "יטרוף" את הציוד כנושה מובטח. הבנק לא פנה אל הנתבעת והטענה הועלתה כטענה בעלמא. בלי שנמצא שאכן היה מדובר בסיכון ריאלי. מהמקובץ עולה, שהנימוקים שנמסרו מטעם הנתבעת לאי תשלום, היו נימוקים פורמליסטיים, שככל הנראה לא שיקפו סיכון ממשי עבור הנתבעת. 9. חוק החברות (תיקון מס' 3), התשנ"ט - 2005 קובע בסעיף 6 (א)(1) ש: "בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" בס"ק (א) נקבע שבית המשפט ירים את מסך ההתאגדות כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת, נעשה באחד מאלה: "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" בענין שנדון בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, סקר כב' השופט א' רובינשטיין את דעתם של מלומדים העוסקים בתחום ומצא כי, הצד השווה שבאמירותיהם הוא "בגישה הקזואיסטית הזהירה ללא הכללות דוקטרינריות". (ראו שם, פסקאות ח-יא'). 10. ככלל, המגמה הרווחת בדיני החברות כיום, לאחר חקיקת חוק החברות (תיקון מס' 3), מצמצמת באופן משמעותי את המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, תוך שהמחוקק נותן עדיפות לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי ואח' נ' רינראוי ואח' פסק דינו של כב' השופט דנצינגר. ידועים דברי הנשיא א. ברק ולפיהם: "תכליתו האוביקטיבית של כל חוזה היא במימוש עקרון הצדק" ראו: א. ברק: פרשנות המשפט פרשנות החוזה (2001) עמ' 553. הביטוי שבסעיף 6 לחוק החברות: " להונות או לקפח אדם", עניינם בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב , שהוא עקרון "מלכותי" החוסה על המשפט הפרטי הישראלי כולו. הנה כי כן, בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות, בין אם לצורך שמירה על הצדק, ובין כאשר נוכח לדעת שהיתה הונאה או קיפוח של אדם, והדבר נעשה מתוך העדר תום לב תוך שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. 11. מן הכלל נבוא אל הפרט: אני מוכן לקבל את טענתם של התובעים, שהיה להם שיג ושיח עם מר ויצמן שירי והם ראו בו את ה"פרטנר" שלהם. אבל זהו המצב הטבעי. בסופו של דבר, תאגידים מתנהלים באמצעות בני אדם. עובדה זו, כשלעצמה, של קשר שמתקיים בין בני אדם, אינה מקימה כמובן עילה להרמת מסך. כאמור, בית המשפט ירים את מסך ההתאגדות, כאשר העובדות מצביעות בבירור על התנהגות שלא בתום לב, שמטרתה הונאה או קיפוח. לא השתכנעתי, שזהו המצב בענין דנא. הגם שמהתנהגותו של מר שירי ויצמן, נודף ריח לא נעים של העדר הגינות, לא ניתן לומר שהתנהגותו נגועה בבירור בניסיון להונות את התובעים. חיי המסחר אינם בהכרח מופת להגינות ולקיומן של נורמות מוסריות נעלות. המצוי שבחי המסחר, גם אם הוא רחוק מן הרצוי, לא בהכרח מעיד על העדר תום לב המצדיק התערבותו של בית המשפט. לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהסדר הפשרה שבין הצדדים הושג בתיווכם של עורכי הדין. היה בידי התובעת להבטיח את יתרת התשלום על ידי קבלת ערבות אישית של שירי לחיובה של טללי הנגב העובדה שהסכם הפשרה נערך בין שני תאגידים, היתה עובדה גלויה וברורה. קרוב לודאי שצודק בא כוחם של הנתבעים בטענתו, שלתובעים 2-4 אין עילת תביעה ישירה. (יתכן שאולי שהיתה יש להם עילת תביעה עקיפה). הסכם הפשרה האמור, גם אינו יוצר עילה נגד הנתבע 2 (שירי). ככל שהתוצאה מבחינתה של הנתבעת היא מאכזבת ומתסכלת, וככל שבאמת קיימת תחושה לא נוחה, הרמת מסך בין הנתבעים אינה ראויה. כללו של דבר, באתי למסקנה, שהתובעים לא הצביעו על עילה להרמת המסך שבין הנתבעים. השימוש שטללי הנגב עשתה בנימוקים פורמליסטיים, הוא, אולי "לא יפה" אבל, לא ניתן לומר עליו שהוא כזה שמקיים את יסוד ההונאה והקיפוח. לפיכך, בהעדר תובעת אני דוחה את התביעה. בנסיבות הענין, לא ראיתי לנכון להורות על הוצאות. הרמת מסךמסך ההתאגדות