פיצוי כספי בגין נזקים ועוגמת נפש כתוצאה מאי הגעת כבודתם ליעד חופשתם אליו הגיעו באמצעות המוביל האווירי, הנתבעת 2, במסגרת חופשה שהזמינו באמצעות הנתבעת 1. לטענת התובעים, הם הונחו על ידי פקידי הנתבעת 3 להניח המזוודות במעלית בשדה התעופה ולאחר מכן המשיכו לכיוון העלייה למטוס. כשהגיעו ליעדם לא נמצאו שתיים ממזוודותיהם. עילת תביעה נוספת נסבה על הקדמת שעת הטיסה ביום האחרון ובגין אובדן יום מחופשתם. 2. לטענת התובעים, בגין אובדן כבודתם נגרמו להם עוגמת נפש, הוצאות בגין רכישת בגדים וציוד ואף איבוד יומם הראשון בחופשה מחמת התעסקותם באיתור המזוודות. עוד טוענים התובעים, כי לאור המצב שנוצר, ושעה שהתעסקו בחיפושים אחר המזוודות החסרות נעלמה בתם הקטינה, התובעת 3 ולטענתם נגרם לה נזק נפשי ופחדים מטיסה. לטענתם, בעוד שהטיסה חזרה ארצה אמורה הייתה לצאת בשעה 24:00, הוקדמה היא לשעה 12.25, ומאחר שנאלצו לצאת בשעה 9:00 מהמלון, הרי שאיבדו יום נוסף מחופשתם. 3. לטענת הנתבעת 1, האחריות לאובדן כבודה על פי דין מוטלת על המוביל האווירי (הנתבעת 2) ולא עליה. מכל מקום, החופשה הנה בכפוף לתנאי ההתקשרות עמה. כמו כן, המדובר בטיסת שכר, במסגרתה ניתן ליהנות מחופשה מוזלת שלצידה גמישות בשינוי מועדי הטיסות או בשעותיהן ועל כך הודיעה הנתבעת 1 מראש. 4. הנתבעת 2 טוענת, כי אין לה כל שליטה על טעינת הכבודה והאחריות הבלעדית הנה של רשות שדות התעופה. הנתבעת 2 לא מכרה לנוסעים את חבילת הנופש, והיא נשכרה על ידי הנתבעת 1 לבצע את הובלתם האווירית של הנוסעים. הטיסה חזרה ארצה יצאה בשעה היעודה, אשר נקבעה כשלושה חודשים מראש, ולא שונתה. מכל מקום, טוענת לאחריותה המוגבלת לאור הדין החל. 5. לטענת הנתבעת 3, במועדים הרלוונטיים לאירוע התביעה שימשה היא כחברת בידוק בנתב"ג מטעם המוביל האווירי (הנתבעת 2) ואחריותה הייתה על רישום התובעים לטיסה ותיוג כבודתם, והדבר בוצע ללא דופי. כבר נפסק, כי אין חברת הבידוק נושאת באחריות לאובדן הכבודה. התובעים טוענים כי המזוודות נשכחו במטען המטוס, ולמעשה בשלב שמעבר לשלב הבידוק וכאשר המזוודות כלל לא יכלו להיות בשליטת הנתבעת 3 או באחריותה. למען הזהירות טוענת הנתבעת 3 לאחריותה המוגבלת נוכח הוראות הדין. כמו כן טוענת, כי סכום התביעה המופרז לא הוכח. 6. יצוין, כי בהחלטה מיום 7.3.2012 ובהתאם להסכמת התובעים, נדחתה התביעה כנגד שרביט חברה לביטוח בע"מ (מי שהייתה הנתבעת 4 בראשיתו של ההליך), ללא צו להוצאות. בהסכמת הצדדים, הוגשו סיכומי טענות לתיק מבלי שנשמעו ראיות. דיון 7. הנתבעים אינם חולקים על קרות האירועים. עוד אין מחלוקת, כי בסופו של יום הושבה הכבודה במלואה לתובעים. המחלוקת העיקרית הנה בשאלת האחריות לאובדן הכבודה ולהקדמת שעת הטיסה. עוד חלוקים הנתבעים בשאלת גובה הנזק. 8. כבר בשלב זה יצוין, כי טענות התובעים בנוגע לנזק נפשי שאירע לתובעת 3, לא נתמכו בכל חוות דעת רפואית ולא הוכחו בשום צורה. אם כי דומה שהמדובר במרכיב שניתן לשכללו בפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעים בכללותם ובפרט לתובעת 3, אם וככל שתוכח התביעה. אי הגעת כבודה לייעדה 9. סעיף 2 לחוק התובלה האוירית, תש"ם -1980 (להלן: "חוק התובלה האוירית"), קובע כך: 2. על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה. 10. אין חולק, כי בענייננו, חלות הוראות אמנת ורשה (להלן גם: "האמנה"), מכוח תחולתה של האמנה על מדינת ישראל ותורכיה גם יחד. 11. בהתאם להוראת סעיף 18 לאמנה: "(1) המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית. (2) ההובלה האוירית, כמשמעותה בפסקה הקודמת כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי טיס ואם- במקרה של נחיתה מחוץ לשדה תעופה - בכל מקום שהוא. (3) תקופת ההובלה בדרך האויר אינה מקיפה כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לשדה תעופה. ואולם, אם נתקיימה אותה תובלה תוך כדי מילוי חוזה הובלה אוירית, לצורך טעינה, מסירה או העברה מכלי טיס לכלי טיס, מניחים שכל נזק הוא תוצאה ממקרה שאירע תוך כדי ההובלה האוירית, כל עוד לא הוכח ההפך." 12. סעיף 19 לאמנה קובע בפרט, כי: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים כבודה או טובין". 13. חריג לכלל האחריות קבוע בסעיף 20 לאמנה, על פיו: " (1) לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. (2) בהובלת טובין וכבודה לא ישא המוביל באחריות, אם יוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מאשמה בטיסה, בהיגוי כלי הטיס או בניווט וכי מכל שאר הבחינות נקטו הוא, משמשיו וסוכניו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק". 14. כלומר, חזקה הנה כי הנתבעת 2, המוביל האווירי היא הנושאת באחריות לנזק שאירע לכבודה רשומה או טובין, לרבות מחמת איחור בהובלתם, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית. האחריות המוטלת על המוביל הנה למעט מקרים חריגים הקבועים בסעיף 20 לאמנה, כאשר הנטל להוכיח התקיימותם מוטל על המוביל האווירי ובענייננו הנתבעת 2. 15. יצוין כבר עתה, כי החריג הקבוע בסעיף 20 לאמנה אינו מתקיים בענייננו, שכן כפי שתיארו התובעים, בשובם ארצה יצרו קשר עם משרד החפצים האבודים בשדה התעופה, ושם נמסר להם כי המזוודות נשכחו במטען המטוס. הנתבעת 2 לא הפריכה טענה זו (למעט הכחשה כללית בכתב הגנתה), שעה שנטל זה רובץ על כתפיה. 16. ויודגש, אין מחלוקת כי כלל מזוודות התובעים עברו את שלב הבידוק בישראל, ולאחר שלב זה לא ברור מה עלה בגורלן. טענת הנתבעת 2 כי היא מנועה מכוחו של חוק רשות שדות התעופה, תשל"ז- 1977 והתקנות שעל פיו, מלבצע כל פעולה הכרוכה בהעמסת ופריקת מטען מהמטוס, לרבות הובלתו משדה התעופה לבטן המטוס בשדה התעופה בישראל, אינה משנה את אחריותה של הנתבעת 2 לפריקה והעמסת מטען מחוץ לתחומי מדינת ישראל. אך גם על אופן ביצוע פעולות אלו לא סופקו ראיות; כדוגמת דו"ח או כל מסמך אחר המעידים על המטען שפרקה בחו"ל, אודות הכבודה שהגיעה ליעדה (אם בכלל); ואודות קרות המזוודות מרגע פריקתן. למעשה, הנתבעת 2 לא הרימה את הנטל להוכיח כי היא נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק שארע, ובהתאם לא נסתרה החזקה, כי האחריות לאובדן או איחור בהובלת הכבודה במקרה זה מוטלת על המוביל האווירי, הנתבעת 2. 17. בשולי הדברים יוסף, כי אין לקבל את אף טענת הנתבעת 2 כי לעניין נטל ההוכחה יש להחיל את הוראת סעיף 2 לחוק השומרים התשכ"ז- 1967, לעניין שומר שכר, שכן חוק התובלה האוירית המאמץ את הוראות אמנת וורשה, ובפרט סעיפים 18-20 לאמנה, הם בבחינת חוק ספציפי הגובר על חוק כללי. 18. לעניין זה, הרי שהחריג הקבוע בסעיף 20(1) לאמנה, מתגבר על הקושי המתואר על ידי הנתבעת 2 בהעדר שליטתה על העמסת ופריקת המזוודות בשדה התעופה בישראל על פי חוק מחד, לצד הטלת האחריות על כתפיה מכוח אמנת ורשה מאידך, ובלבד שתוכיח הנתבעת 2 כי נקטה בכל האמצעים שבשליטתה ודרושים למניעת הנזק, ואולם הנתבעת 2 לא עשתה כן כאמור. 19. במצב דברים זה, הרי שהתביעה כנגד יתר הנתבעים הנסבה על אובדן הכבודה נדחית, וזאת לאור האמור בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית כדלקמן: 10. אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו. 20. ממילא נוכחתי כי במקרה זה, טענות התובעים נסבות על אובדן המזוודות בתום שלב הבידוק ולאחריו ולמעשה משסיימה הנתבעת 3 את תפקידה. גם באשר לנתבעת 1, לא יכולה להיות מחלוקת כי הובלת כבודת התובעים אינה בתחום אחריותה. אחריותה המוגבלת של הנתבעת 2 21. סעיף 22 (2) לאמנה קובע, כי בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 250 פרנק לק"ג למעט מקרה ספציפי של הצהרה (מקרה שאינו חל בענייננו). בהתאם לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט-1978 במקום הסכום הכספי הקבוע באמנה יבואו 17 זכויות משיכה מיוחדות, אשר שוויין נכון ליום הגשת התביעה הנו כ- 27$ [ר' הסבר מורחב בפסקה 23 לפסק דיני בתא"מ 39380-01-10 מוגרבי נגד אל-על נתיבי אויר לישראל (3.11.2011)]. 22. יודגש, כי בענייננו לא חל סעיף 13 לפרוטוקול האג (מיום 28.9.55), המתקן את הוראת סעיף 25 לאמנת ורשה, הקובע חריג לתחולת סעיף 22 לאמנה הנ"ל, כך: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים, בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידו". 23. בענייננו, לא הוכח ולא נטען כי הנזק שאירע נגרם בכוונה או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים. אף לא נוכחתי כי מי מהנתבעים התנהג בגסות כלפי התובעים, כפי שטענו התובעים באופן סתמי. על כן בענייננו, חלה אחריותה המוגבלת של הנתבעת 2 לאובדן כבודתם של התובע, על פי סעיף 22 הנ"ל. 24. התובעים טוענים, כי משקלן הכולל של המזוודות לא חרג מ- 20 ק"ג. הנתבעים אינם טוענים למשקל מופחת מזה. אם כך, הרי שהפיצוי המקסימאלי בעבור אובדן הכבודה בכללותה (שתי המזוודות) אינו יכול לעלות על 540$, שהם כ- 2020 ₪. ובכפוף להוכחת רכיבי הנזק. המדובר בפיצוי מקסימאלי כאמור כאשר בענייננו, יש לזכור כי בסופו של יום הושבה הכבודה במלואה לתובעים ולא ניזוקה. הוכחת נזק הוצאות ביגוד ומרכיבים חיוניים 25. טענות התובעים לרכישת ציוד בסך 500$ לא הוכחה. טענת התובעים להוצאות בסכום זה אמנם נתמכה בשתי קבלות שכל שניתן ללמוד מהן הוא הסכום לתשלום (50+55), אך לא ברור מהו המטבע לתשלום, מהו מועד הרכישה ומה מהותה. 26. מטבע הדברים נאלצו התובעים להוציא הוצאות סבירות לרכישת ציוד שחסר להם, ולפיכך המדובר ברכיב שהינו בר פיצוי. מאידך, התובעים כאמור לא הוכיחו את גובה הנזק. על כן, אני פוסקת את הוצאות התובעים בגין רכיב נזק זה בעבור ציוד שנאלצו לרכוש במהלך שהותם ובגין חסרון שתיים ממזוודותיהם, על דרך האומדנא בסך של 200$, השווים בערכם היום לכ-750 ₪. הכל בהתחשב בעובדה כי הציוד שנרכש נותר לשימושם והנאתם של התובעים. אובדן יום שהייה 27. לטענת התובעים איבדו, יום מימי השהייה בגין חיפוש המזוודות ועיכובם בשדה התעופה. התובעים טוענים כי טיסתם של התובעים יצאה בזמנה, בשעה 16:00 משדה התעופה בישראל. שעת ההגעה למלון באנטליה, המרוחק כשעה משדה התעופה הייתה בשעה 21:00, כאשר לטענתם העיכוב בשדה התעופה ארך כשעתיים. 28. ואולם, גם לשיטת התובעים איבדו הם כשעתיים מחופשתם בשל חיפוש המזוודות ולא יום שלם, שכן ממילא הגעתם למלון, גם אלמלא התקלה שאירעה, צפויה הייתה בשעות הערב המוקדמות. איבוד זמן זה יובא בחשבון, על כן, בין מכלול שיקוליי בפסיקת פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים בגין העלמות מזוודותיהם. עוגמת נפש 29. כאמור, ועל כך אין מחלוקת, לתובעים נגרמה עוגמת נפש הן בגין איבוד כבודתם ואי קבלתה עד שובם ארצה, הן בגין איבוד זמן במהלך חופשתם אחר חיפוש המזוודות, והן בשל היעלמות בתם במהלך האירוע. 30. בשקלול מכלול הרכיבים האמורים ובהתחשב בתקרת הפיצוי המקסימאלי, הנני פוסקת לתובעים פיצוי בסכום המשלים לתקרת הפיצוי המקסימאלית על פי חוק, כך שסך הפיצוי לתובעים בגין אובדן כבודתם יעמוד בכללותו על סך 2,020 ₪. 31. לכלל הסכומים שנפסקו בגין עילת אי הגעת הכבודה ליעדה, יש להוסיף את דמי משלוח המזוודות לבית התובעים בסך 60$, ואשר הוכחו בהתאם לשובר תשלום שצירפו התובעים מיום 31.8.09. סכום זה מחויבת הנתבעת 2 לשאת בו בלא קשר לנזק שארע לתובעים מחמת אובדן כבודתם, כי אם מכוח חובתה להשיב לנוסע את המטען שהפקיד בידה, והוא אינו נגרע מהפיצוי המקסימאלי שנפסק. אובדן ימי השהייה 32. העילה הנוספת עליה נסבה התביעה, הינה בגין אובדן יום השהייה השישי במניין ימי חופשה, כאשר לטענת התובעים בעוד שבכרטיס הטיסה נרשמה שעת הטיסה חזרה לשעה 23:50 בלילה, בפועל יצאה הטיסה בשעה 12:25 בבוקר. 33. לטענת הנתבעת 2, שעת הטיסה נקבעה כשלושה חודשים מראש, ולא שונתה. לתימוכין בטענה זו צירפה הנתבעת 2 לוח זמני הטיסות ליום 22.7. אמנם קשה לפענח לוח זה, ולפיכך איני מסיקה הימנו מסקנות, ואולם טענת הנתבעת 2, כי שעת הטיסה מטעמה לא שונתה, לא נסתרה. למעשה, לא נטענה כל טענה בנוגע לשינוי לוח הזמנים אצל הנתבעת 2, וממילא לא הוכחה. די בכך על מנת לדחות את עילת תביעה זו כלפיה. 34. גם הנתבעת 1 כלל לא טענה כי שעת הטיסה שונתה מטעמה של הנתבעת 2 או מטעמים שאינם תלויים בה. כל שטענה הנתבעת 1, הוא כי בהתאם לתנאי הכרטיס עשויים לחול שינויים במועדי הטיסות וממילא כבר נפסק כי מי שמבקש ליהנות מטיסות שכר מוזלות, מקבל על עצמו את החיסרון של לוח זמנים שאינו ודאי, כאשר היא עשתה את המוטל עליה והודיעה לנוסעים על דבר הקדמת הטיסה מראש. בכלל זה מפנה הנתבעת 1 לבר"ע (מחוזי ת"א) 1293/07 השטיח המעופף נגד ראובן ניב ואח' (להלן: "עניין השטיח המעופף"); 35. הנתבעת 1, צירפה כנספח א לכתב הגנתה תנאים כלליים לידיעת התובע. במסגרת תנאים אלו, הובאה התייחסות לגבי איחורים והקדמת טיסות, כדלקמן: "טיסות: ... שעות הטיסה והמוביל עשויים להשתנות.. איחורים והקדמת טיסות: כתוצאה מאיחור הטיסה ו/או הקדמת הטיסה, יתכן ויגרם לנוסע הפסד לינה במלון, וקווי חופשה לא תשא בהוצאות שיגרמו לנוסע ובהחזר הלילה והיום שלא נוצלו". 36. על גבי כרטיסי הטיסה שצורפו לכתב התביעה וסיכומי התובעים, צוין במפורש "על כל נוסע החובה לעיין בקפדנות ולהדפיס את תנאי הכרטיס והתנאים הנלווים לו. חובה להדפיס ולהביא לשדה עותק מתנאים אלו". 37. כך שלמעשה כחלק בלתי נפרד מהתקשרות התובעים עם הנתבעת 1, הסכימו הם לתנאי הכרטיס אותו רכשו מקווי חופשה. כן מסכימה אני, כי ככלל מועדות טיסות שכר מוזלות לשינויים בלוח הזמנים, ועל התובעים כרוכשי טיסת שכר מוזלת לקחת זאת בחשבון, כפי שכבר נפסק, וממילא גם עולה מתנאי ההתקשרות המצורפים לכרטיס. 38. יחד עם זאת, ברור כי תנאי ההתקשרות כפופים למבחן הסבירות, כפי שגם עמדה על כך כב' השופטת רות לבהר שרון בעניין השטיח המעופף הנ"ל, "עם זאת, גם כללים אלו נדרשים לעמוד במבחן הסבירות" (פסקה 14 לפסק דינה, הדגשה לא במקור). 39. עוד לא יכולה להיות מחלקות כי בסופו של יום החברה המארגנת את חבילת הנופש לקיים התחייבותיה החוזיות כלפי התובעים, כפי שציינה גם כב' השופטת לבהר- שרון בפסק דינה הנ"ל: "המבקשת התקשרה עם המשיבים בחוזה, לפיו התחייבה לארגן עבורם חבילת נופש, שכללה, כאמור, לא רק את הטיסה אלא גם את הסידורים הנלווים, לרבות הסעות, מלון וכד'. כל תקלה שנובעת מתיאום רשלני או לקוי של החופשה מקימה אחריות כלפי המבקשת... ביטול או דחייה במועד הטיסה, אפילו כאשר מדובר בטיסת שכר (צ'רטר), במקרים בהם ניתן להוכיח רשלנות מצד המבקשת שארגנה את חבילת הנופש - מקימה אחריות כלפיה. ואולם, כאשר לא נפל כל דופי בקיום התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיבים, וניתן לקבוע שהיא מילאה כל התחייבויותיה החוזיות בקפידה סבירה ובתום לב - הרי שאין כל אחריות מצידה. כך לגבי תקלה או מחדל אצל המוביל האוירי, שלא הובאו לידיעת המבקשת ואשר לא הייתה לה כל שליטה עליהם, ולא הייתה לה כל אפשרות להקטין את הנזק גם לא בשקידה ראויה - אין מקום להטיל עליה כל אחריות." (סע' 19-20 לפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון). 40. בעניין השטיח המעופף הנ"ל, נפסק, כי המבקשת, מארגנת חבילת הנופש לא נושאת באחריות משום ש"נודע לה על התקלה רק בסמוך למועד ההמראה, ולא מדובר ברשלנות מצידה של המבקשת, דוגמת מקרים בהם שעת ההמראה הכתובה בכרטיס אינה תואמת את שעת אישור ההמראה שניתן למטוס, או כאשר מארגן הטיסה ידע אודות העיכוב מבעוד מועד, אך לא טרח ליידע את ציבור הנוסעים". 41. אמנם, אין חולק, כי הנתבעת 1 יידעה את התובעים אודות הקדמת שעת הטיסה והתובעים נערכו לכך בהתאם. יחד עם זאת, הנתבעת 1 לא הוכיחה כי שעת הטיסה הנקובה על גבי הכרטיס שהנפיקה לתובעים תאמה את שעת הטיסה המקורית. כאמור, לא הועלתה כל טענה לשינוי לוח הזמנים אצל המוביל האווירי וממילא הדבר לא הוכח, ולפיכך המסקנה הנה כי הנתבעת 1 לא רשמה את שעת הטיסה הנכונה על גבי הכרטיס מחמת טעותה. 42. מטעם זה, ומאחר שאין חולק, כי כרטיס הטיסה הונפק מטעמה של הנתבעת 1, הרי שהיא נושאת באחריות לרישום המוטעה על גבי הכרטיס, של שעת טיסה: 23:50 ובעוד שבפועל הטיסה יצאה בשעה 12:25, כך שהתובעים איבדו יום חופשה מחופשתם. מאידך יצוין, כי התובעים לא איבדו ליל שהייה במלון, שכן בהתאם לתנאי הכרטיס, "במידה ולא נכתב אחרת, כניסה לחדרים בבתי מלון היא משעה 14:00 ויציאה עד השעה 12:00 בצהריים". כך שממילא היה על התובעים לפנות את המלון בשעה 12:00 אם כי לא בשעה 9:00 כפי שנדרשו לעשות בפועל. 43. בגין רכיב זה, ובהתחשב בעלות כרטיס הטיסה לכל נוסע 379$ נכון ליום 17.7.2009, הרי שעלותו של יום חופשה הנו כ- 63$ (379$ / 6 ימים) כך, שאובדן יום זה לכלל התובעים מסתכם בכ- 2,000 ₪, על דרך האומדנא, בהם תישא הנתבעת 1. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.09. לסיכום 44. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כדלקמן: א. הנתבעת 2 תפצה את התובעים יחד ולחוד בסך של 2,020 ש"ח בגין אי הגעת כבודתם ליעד חופשתם, ובהתחשב בתקרת הפיצוי המוגבלת על פי חוק. ב. בנוסף תישא הנתבעת 2 בעלות הובלת הכבודה למקום מגורי התובעים בסך 60$ שישולמו על פי השער היציג של הדולר נכון ליום 31.8.2009 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו יום ועד היום ג. הנתבעת 1 תפצה את התובעים בסך כולל של 2,000 ₪ בגין אובדן יום מימי חופשתם, מחמת הטעות ברישום על גבי כרטיס הטיסה. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.09 ועד היום. 45. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, ללא צו להוצאות. 46. הנתבעות 1-2 יישאו בהוצאות התובעים בסך 1,000 ₪ כל אחד. התובעים יחד ולחוד יישאו בהוצאות הנתבעת 3 בסך של 750 ₪. 47. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ביצוע התשלום בפועל. פיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוניאובדן מזוודה / כבודה