תביעה לתשלום יתרת חוב שחב קבלן ראשי לקבלן משנה שביצע עבורו עבודות על פי הסכם בין השניים. הרקע העובדתי הנתבע שימש כקבלן משנה בפרויקט בנית ישיבת הסדר מעלות (להלן: "הפרויקט" ו"הישיבה"). הקבלן הראשי בפרויקט, שהנתבע שימש קבלן משנה שלו, היה יעקב שפע (להלן: "שפע"). ביום 5.7.05 נחתם בין הנתבע לבין התובעת הסכם לביצוע עבודות אינסטלציה בפרויקט, שלפיו תבצע התובעת את עבודות האינסטלציה (להלן: "ההסכם"). בהסכם נכללו הוראות לעניין אופן ביצוע התשלום לתובעת עבור העבודות שתבצע. במהלך ביצוע העבודות הגישה התובעת לנתבע חשבונות חלקיים לתשלום. החשבונות הוגשו לנביל פרנסיס, ששימש כמנהל העבודה וכמפקח בשטח מטעם הנתבע (להלן: "נביל"). נביל בדק כל חשבון שהגישה התובעת, ואז הכין חשבון במחירי קבלן משנה והגישו לנתבע, והנתבע היה משלם לתובעת בשיק. במהלך ביצוע העבודות החליפה התובעת את סוג צנרת המים החמים והקרים מצנרת מגלוונת, שעליה הוסכם בהסכם, לצנרת פולירול. בחודש אוקטובר 2007 השלימה התובעת את ביצוע העבודות. ביום 10.1.08 אישר מפקח הפרויקט מטעם הישיבה, שהייתה יזם הפרויקט, את חשבון הכמויות לנתבע. לאחר אישור הכמויות הגישה התובעת לנביל את הכמויות שאישר המפקח, וזה ערך תיקונים. לאחר מכן ערך נביל את ריכוז חשבון 17, ואישר תשלום חשבון סופי בסך 67,180 ₪ ללא מע"מ (להלן: "החשבון הסופי"). זמן מה לאחר מכן ערך נביל חשבון התייקרויות המגיעות לתובעת, בסך 64,048 ₪ ללא מע"מ (להלן: "חשבון ההתייקרויות"). הנתבע לא שילם את החשבון הסופי ואת חשבון ההתייקרויות, ומכאן תביעה זו לתשלומם של חשבונות אלה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבע הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להתגונן. ביום 4.5.11 החליט הרשם זיתוני ליתן לנתבע רשות להתגונן. טענות הצדדים התובעת טוענת כי מדובר בתביעה חוזית, המבוססת על ההסכם, ועל פי ההסכם חייב הנתבע לשלם לה את החשבון הסופי ואת חשבון ההתייקרויות כפי שאושרו על ידי נציגו של הנתבע ושלוחו - נביל. הנתבע טוען כי שינוי צנרת המים הקרים והחמים מצנרת מגלוונת לפולירול נעשה על ידי התובעת על דעת עצמה ומבלי שקיבלה את הסכמתו, באופן המגדיל את רווחיה מבלי שהנתבע יהנה אף הוא מהגדלת הרווחים. עוד טוען הנתבע כי הוטעה על ידי התובעת, בשיתוף עם נביל, והוחתם על מחירים גבוהים מאלה שהיה אמור לקבל מהקבלן הראשי, והואיל וכמות הביצוע גדלה, הפסדו של הנתבע היה גדול באופן ניכר מהצפוי. בנוסף טוען הנתבע כי סיכם עם מנהל התובעת שלמחירים לא יתווספו הפרשי הצמדה. דיון והכרעה האם הסכים הנתבע לשינוי סוג הצנרת? בהסכם בין הצדדים סוכם כי התובעת תתקין בפרויקט צנרת מגלוונת. התובעת התקינה צנרת מים חמים וקרים מפולירול. לטענת התובעת, הוסכם על שינוי סוג הצנרת ללא שינוי במחירים שנקבעו בהסכם. ואילו הנתבע טוען כי לא הסכים לשינוי בסוג הצנרת. יש לבחון, איפוא, אם הייתה הסכמה בין הצדדים לשנות את סוג הצנרת ללא שינוי במחירי ההסכם. לאחר שבחנתי את הראיות מצאתי כי הנתבע הסכים להחלפת סוג הצנרת ללא שינוי במחירי החוזה, וזאת הן בעצמו והן באמצעות שלוחו, נביל. עמרם בן חמו, מנהל התובעת (להלן: "עמרם"), מסר בעדותו כי התבקש להכין חדר לדוגמא עם צנרת פולירול, וכך עשה. החדר לדוגמא עמד במשך חודש וחצי, שבמהלכו כולם ראו אותו ואישרו את החלפת הצנרת, ורק אז הורו לו להתקין צנרת פולירול (עמ' 44 שו' 1-5). גם הנתבע ונביל ראו את החדר לדוגמא, ואף אחד מהם לא הביע חוסר הסכמה לשינוי בסוג הצנרת. יתירה מכך, הנתבע אף שילם עבור החדר לדוגמא (ראה עדותו בעמ' 44 שו' 29 - עמ' 45 שו' 9 ובעמ' 45 שו' 20 - עמ' 46 שו' 3). הנתבע הכחיש בעדותו כי ביקר בחדר לדוגמא, ומסר כי כאשר שב מחו"ל מצא הכל במצב מוגמר (ראה עדותו בעמ' 62 שו' 14). אני מעדיפה את עדותו של עמרם על פני עדות הנתבע. ראשית, הנתבע יכול היה להוכיח בנקל את טענתו כי שהה בחו"ל עד לאחר שבוצעו העבודות בצנרת פולירול, וזאת באמצעות הצגת צילום דרכון או פלט יציאות מן הארץ וכניסות אליה. משלא עשה כן, פועלת עובדה זו לחובתו, בפרט לנוכח העובדה כי בחקירתו הנגדית ציין כי אינו זוכר מתי נסע לחו"ל (ראה עדותו בעמ' 57 שו' 25-28). שנית, עדותו של הנתבע הותירה בי רושם בלתי מהימן. הנתבע עשה כל שביכולתו על מנת להציג עצמו כאדם חסר ניסיון שרומה על ידי נביל ועל ידי התובעת, תוך ניצול מצוקותיו. אפילו לגבי ההסכם, אשר נוסח על ידי בנו שהינו עורך דין, טען הנתבע כי התובעת אילצה אותו לחתום עליו, והטעתה אותו עובר לחתימה. בחקירתו הנגדית לא השיב הנתבע לעניין על רבות מן השאלות שנשאל, אלא השיב תשובות ארוכות ולא ענייניות, ולעיתים השיב כי אינו זוכר ואינו יודע. הנתבע שינה גרסתו בנושאים מהותיים, לרבות בשאלה אם ידע על החלפת סוג הצנרת. יתירה מכך: הנתבע שילם שישה עשר חשבונות חלקיים מבלי שהעלה כל טענה לגבי החלפת הצנרת ולגבי המחירים שנדרש לשלם עבור צנרת הפולירול. טענותיו בעניין זה הועלו לראשונה לאחר הגשת התביעה. גרסתו של הנתבע כי לא ידע על החלפת סוג הצנרת הועלתה, למעשה, לראשונה בתצהיר העדות הראשית שלו. אפילו בתצהיר התמיכה בבקשה הרשות להתגונן, אשר מהווה כתב הגנה, לא הועלתה טענה זו, וכל שנטען הוא כי המחירים שדורשת התובעת אינם המחירים של סוג הצנרת שהתקינה (עמ' 3-4 לתצהיר). עדותו של עמרם נתמכת גם בעדותו של אברהם אנסקי (להלן: "אנסקי"), ששימש כמתכנן ומייעץ בשלב התוכניות, וכמפקח בזמן ביצוע העבודות. אנסקי העיד כי הנתבע ידע על החלפת הצנרת: "ש. האם זכור לך שדיברת עם הנתבע על הנושא הזה? ת. הוא היה בתוך העניינים, בתוך הדברים השוטפים כולל החלפת הצנרת. כמובן שבלי ליידע ובלי לקבל את הסכמתו לא היינו מבצעים" (עמ' 21 שו' 12-14, וראה גם עמ' 21 שו' 22-29). אוסיף כי אפילו מגרסת הנתבע עצמו עולה כי הסכים לשינוי בסוג הצנרת. הנתבע מסר בתצהירו כי לא ידע על השינוי בסוג הצנרת, שנעשה כאשר שהה בחו"ל. כאשר שב ארצה וגילה כי השינוי נעשה פנה אל מנהל התובעת והודיע לו כי הדבר אינו מקובל עליו. את שסוכם בסופו של דבר בין השניים אביא במילותיו של הנתבע עצמו, מפאת חשיבות הדברים: "הודעתי שוב למנהל התובעת שמה שנעשה לא מקובל עליי, ותשובתו הייתה כי מאחר שהשינוי הנ"ל כבר בוצע, הרי שהוא יביא את ההבדלים במחירים בעת ההתחשבנות הסופית. ואכן בהמשך הדברים סוכם ביני לבין מנהל התובעת כי התובעת לא תדרוש ולא תקבל כל תשלום נוסף בגין התייקרויות (ההדגשה במקור)" (סעיף 5ה לתצהיר הנתבע). מדברים אלה עולה כי לגרסת הנתבע עצמו נתן הסכמתו להחלפת הצנרת כשהתובעת מצידה ויתרה על התייקרויות. כל שנותר הוא, איפוא, לבחון אם אומנם הוסכם על אי תשלום עבור התייקרויות, נושא שאליו אתייחס להלן. ואולם אפילו על פי גרסה זו (שאותה דחיתי, כאמור לעיל), חייב הנתבע לשלם את החשבון הסופי. מכאן מסקנתי כי הנתבע הסכים להחלפת סוג הצנרת לפולירול ללא שינוי במחירי החוזה. ואולם אף אלמלא ידע הנתבע עצמו על החלפת סוג הצנרת, מחומר הראיות עולה כי נביל ידע על כך (ראה: עדות נביל בעמ' 10 שו' 10-13; עדות אנסקי בעמ' 21 שו' 22-26; עדות חיים כץ, מתכנן האינסטלציה, בעמ' 31 שו' 30 - עמ' 32 שו' 9). עוד עולה מחומר הראיות, כי בניגוד לטענת הנתבע, נביל היה שלוחו. העדים שהעידו מסרו כי מנהל העבודה נביל היה נציגו של הנתבע במקום (ראה: עדות אנסקי בעמ' 21 שו' 5-6; עדות חיים כץ בעמ' 32 שו' 1-2). חיים כץ אף מסר בעדותו: "ש. אתה נכנסת ביחסים בין הנתבע לבין נביל? ת. לא הכרתי את הנתבע בכלל. לא היה לי איתו שום שיחה אף פעם. ראיתי אותו אולי פעם או פעמיים בשטח. היחידי שהיה בשטח כל הזמן היה נביל" (עמ' 32 שו' 22-24). נביל מסר בעדותו כי הוא היה מי שהתנהל מול קבלני המשנה בפרויקט, שמנו לפחות שבעה קבלנים, הוא זה שאישר את חשבונותיהם והנתבע שילמם (עמ' 7 שו' 14-24). זאת ועוד: הנתבע עצמו העיד כי נביל הוא זה שניהל מטעמו את הפרויקט: "ש. אתה סובל מבעיות רפואיות, אתה לוקח פרויקט וגם מנהל את הפרויקט. ת. לא ניהלתי אותו. לקחתי את נביל, הוא יודע תוכניות ויודע הכל. הוא ניהל את הכל. הוא היה מביא לי חשבונות לחתום ואני חתמתי" (עמ' 51 שו' 12-14; וראה גם: עדותו בעמ' 52 שו' 17; ותשובותיו של הנתבע לשאלות שמספרן 4, 8, 9, 11-13 ו-16 לשאלון שנשלח לו על ידי התובעת). מכלול הראיות מצביע, איפוא, על כך שנביל שימש כשלוחו של הנתבע בפרויקט. נביל היה נוכח בשטח, השתתף בפגישות הנוגעות לפרויקט, בדק את החשבונות ואישר אותם, והנתבע שילם את החשבונות אשר אושרו על ידי נביל. בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 שלוחו של אדם כמותו, ופעולות השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבות את השולח. הנתבע טוען כי נביל חרג מתפקידו, שכן לא היה מוסמך להסכים לשינוי בסוגי העבודות או במחירים לעומת ההסכם. שליחותו של נביל, כך טוען הנתבע, הייתה מוגבלת וכפופה להסכם ולכתב הכמויות, והוא לא היה רשאי לסטות מהם ללא קבלת הסכמת הנתבע מראש ובכתב. אלא שטענה זו אין לה על מה שתסמוך: לא זו בלבד שלא הובאו ראיות להוכחתה, אלא שהובאו ראיות המפריכות אותה. כאמור, נביל אישר את החשבונות, לרבות הכמויות, של כל קבלני המשנה, ועל סמך אישורו שילם הנתבע לקבלני המשנה. נביל אף אישר את שישה עשר החשבונות החלקיים שהגישה התובעת, והנתבע שילם לתובעת על סמך אישורו. מעיון בחשבונות אלה עולה כי נביל אישר בהם גם "עבודות נוספות במחיר חוזה" וגם "עבודות נוספות במחיר סופי", והנתבע תמיד שילם את החשבונות המאושרים ואף פעם לא העלה טענה כי נביל חרג מסמכותו. ראוי עוד לציין בהקשר זה כי שינוי סוג הצנרת לא היה החלטה בעלת משמעות כלכלית מבחינת הנתבע, שכן לא רק המחירים ששילם הנתבע לתובעת לא השתנו, אלא אף המחירים שקיבל הנתבע מן הקבלן הראשי, יעקב שפע, לא השתנו. לסוג הצנרת לא הייתה השפעה על כמותה, ועל כן השינוי בסוג הצנרת לא השפיע על גובה הרווח או ההפסד מעבודות האינסטלציה. אותו הפסד שנגרם לנתבע לפי טענתו על עבודות האינסטלציה, היה נגרם לו גם אילו התקינה התובעת צנרת מגלוונת. אילו היה מדובר בהחלטה המשליכה על רווחיו או על הפסדיו של הנתבע היה, אולי, מקום לסבור כי נביל חרג מסמכותו באשרו את הדברים מבלי שפנה בעניין לנתבע, אך כאמור, אין זה המצב במקרה זה. אוסיף כי גם בנושאים נוספים הנוגעים לסמכויותיו של נביל ולפעולותיו, הסתבר במהלך הדיון כי גרסת הנתבע אינה אמת. בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי נביל לא הוסמך על ידיו מעולם לאשר חשבונות ולחתום בשמו (סעיף 3ד לתצהיר). על דברים אלה חזר גם בסעיף 3ד לתצהיר העדות הראשית שלו. ואולם במהלך הדיון שינה הנתבע גרסתו ואישר כי נביל היה מוסמך לאשר את החשבונות (ראה לעיל ההפניות לדבריו בחקירתו הנגדית ולתשובותיו לשאלון). טענה נוספת שהעלה הנתבע אך לא הוכיח אותה, ואף חזר בו ממנה בשלב מאוחר יותר, היא הטענה כי נביל מעל באמונו וסייע למנהל התובעת להטעותו בצורה קשה. הטענה נטענה בסעיף 3ד לתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן, ובסעיף 3ד לתצהיר העדות הראשית של הנתבע. ואולם הנתבע לא הביא כל ראיה להוכחת טענה זו, ובחקירתו הנגדית אישר כי מדובר בחשד שלו, אשר אין לו הוכחות (ראה עדותו בעמ' 52 שו' 23-26). לסיכום: החלפת סוג הצנרת מצנרת מגלוונת לצנרת פולירול נעשה בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע, הן בעצמו והן באמצעות שלוחו, נביל, וזאת ללא שינוי במחירי החוזה. לנוכח קביעה זו אין רלבנטיות לשאלה מי יזם או הציע את השינוי (התובעת או מתכנן האינסטלציה או גורם אחר המעורב בפרויקט), ואף לא לשאלה אם מחירי הפולירול יקרים יותר או זולים יותר ממחירי הצנרת המגלוונת. לגבי השאלה האחרונה אציין כי אף אחד מהצדדים לא הוכיח את גרסתו, שכן מחומר הראיות עולה כי מחירי הפולירול זולים יותר בחלק מהקטרים, ויקרים יותר בחלק מהקטרים. אף אחד מהצדדים לא הציג חישוב עלויות מדויק בהתאם לכמות הצינורות מכל קוטר שבה השתמשו בפרויקט. כאמור, משהוסכם על החלפת סוג הצנרת ללא שינוי בעלויות, אין חשיבות לשאלה אם בחישוב כזה הייתה העלות יקרה יותר או זולה יותר מן העלות המחושבת על סמך מחירי הצנרת המגלוונת. טענות עושק, הטעיה וטעות בכריתת ההסכם הנתבע טוען כי התובעת עשקה אותו בכך שניצלה את חוסר ניסיונו ואת תום ליבו, באופן שקיבלה יותר מאשר קיבל הוא עצמו עבור עבודות האינסטלציה. עוד טוען הנתבע כי הוטעה על ידי התובעת בכך שהוחתם על מחירים גבוהים מהמחירים שהוא אמור לקבל כקבלן הראשי שלה. ההטעיה הפכה חמורה אף יותר הואיל וכמות הביצוע גדלה באחוזים בלתי סבירים, וכך הפך ההפסד הראשוני הצפוי להפסד בלתי נסבל, בלתי סביר ובלתי חוקי. הנתבע פרט בסיכומיו את הגידול בכמויות הביצוע, שהגיע בסעיפים מסוימים לסדר גודל של מאות אחוזים. לטענת הנתבע מצב זה אמור להוביל לכך שמחיריהם של סעיפים אלה יחושבו "גב אל גב", דהיינו במחירי הנתבע תוך הפחתת רווח קבלני סביר. התובעת טוענת כי דין הטענות להידחות, שכן הנתבע הינו קבלן ותיק ומנוסה, נוהל עימו משא ומתן שבעיצומו נחתם ההסכם, ועל הנתבע לכבדו. דין טענות העושק וההטעיה להידחות, שכן לא הוכחה אף אחת מהן. מעדותו של הנתבע עצמו עולה כי הוא קבלן מאז שנת 1965, וביצע פרויקטים רבים כקבלן ראשי, שהתקשר בחוזים עם קבלני משנה (ראה עדותו בעמ' 48 שו' 7-21). אין מדובר, איפוא, באדם חסר ניסיון כנטען בסיכומיו, ודי בכך על מנת לדחות את טענת העושק. עוד עולה מעדותו של הנתבע כי נוהל משא ומתן בינו לבין עמרם, כשבחלק מן המשא ומתן לקח נביל חלק. הנתבע העיד כי בנו, שהינו עורך דין, ניסח את ההסכם. הוא מסר לעמרם עותק מההסכם, ועמרם שב אליו ודרש לבצע שינויים שונים ואז נחתם ההסכם (ראה עדותו בעמ' 49 שו' 2-23). הנתבע העיד כי חתם על חוזה עם שפע ואחר כך עם התובעת (ראה עדותו בעמ' 50 שו' 30). בעדות הנתבע עצמו אין, איפוא, בסיס לטענת ההטעיה. הנתבע חתם על החוזה עם שפע, כך שבעת החתימה על החוזה עם התובעת היה מודע למחירים שיקבל משפע. לאחר מכן חתם על החוזה עם התובעת, והיה מודע למחירים הנקובים בחוזה. הנתבע היה מודע לפערי המחירים, ככל שאלה קיימים, והיה מודע לכך שאין מדובר בחוזה "גב אל גב". לא הייתה, איפוא, כל הטעיה מצד התובעת ביחס למחירי החוזה, אפילו לפי גרסתו של הנתבע עצמו. על כן מתייתר הצורך לפרט את הראיות שהביאה התובעת לשלילת טענת ההטעיה, ואסתפק בהפניה אליהן: עדות עמרם בעמ' 36 שו' 23-32 ובעמ' 37 שו' 7-9 ושו' 14-26, ועדות נביל בעמ' 11 שו' 5-9 ובעמ' 14 שו' 12-17. אציין כי גם בנושא זה העלה הנתבע בעדותו טענה עובדתית אשר אינה אמת, ובהמשך חזר בו ממנה. כוונתי לטענתו כי עמרם הכריח אותו לחתום על החוזה (ראה עדותו בעמ' 56 שו' 9). זמן קצר לאחר מכן חזר בו הנתבע וטען כי הישיבה ושפע הכריחו אותו לחתום (ראה עדותו בעמ' 56 שו' 18-19). ואולם כעבור מספר שאלות נוספות שוב שינה הנתבע גרסתו וטען כי הישיבה ושפע לא הכריחו אותו לחתום, אלא אמרו לו שהם מכירים את עמרם ושהוא קבלן טוב (ראה עדותו בעמ' 56 שו' 27-29). הנתבע מוסיף וטוען כי הפסיד בגין עבודות האינסטלציה, וכי כתוצאה מן הגידול בכמויות הביצוע גדל ההפסד הצפוי אף יותר. ראשית, הנתבע ידע כי צפוי לו הפסד בגין עבודות האינסטלציה, שכן חתם על החוזים עם שפע ועם התובעת, והיה מודע לפער המחירים לרעתו, ככל שפער כזה אומנם קיים (הנתבע לא הביא כראיה את החוזה שלו עם שפע או את החשבונות ששולמו לו על ידי שפע) (לעניין מודעות הנתבע להפסד הצפוי בגין עבודות האינסטלציה ראה גם עדות נביל בעמ' 11 שו' 24-27). הואיל והוכח כי כמויות הביצוע גדלו (הן בגין הגידול במספר הקומות שנבנה אל מול זה שתוכנן, והן בגין טעות של המתכנן חיים כץ במידות הצנרת הראשונות במכרז לעבודות האינסטלציה - ראה עדות חיים כץ בעמ' 35 שו' 8-9), יש להניח כי ההפסד בפועל היה גדול מן ההפסד הצפוי. אלא שמצב דברים זה מהווה לכל היותר טעות של הנתבע בעת כריתת ההסכם, שהינה טעות בכדאיות העסקה, ועל כן אינה מהווה פגם בכריתת החוזה בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). יתירה מכך: פגמים של עושק, הטעיה או טעות בכריתת חוזה מקנים זכות לבטל את החוזה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שעילת הביטול נודעה לטוען לה (סעיף 20 לחוק החוזים). במקרה זה היה מודע הנתבע לגידול בכמויות במהלך הפרויקט, שכן קיבל משפע תמורה על פי חשבונות חלקיים, ושילם לתובעת תמורה על פי חשבונות חלקיים, שישה עשר במספר, שבכל אחד מהם היו מפורטות כמויות. אם אומנם נעשק הנתבע, או הוטעה או טעה, יכול היה לדרוש עצירה של הפרויקט והפסקת העבודות, ואולם הנתבע בחר שלא לעשות כן, אלא נתן לתובעת להשלים את העבודות תוך שהוא משלם לה את החשבונות החלקיים למעט החשבון האחרון שהוגש בסיום העבודות. משבחר הנתבע לקיים את ההסכם על אף הפגמים הנטענים בכריתתו, אין הוא יכול לבטלו לאחר סיום העבודות ולהימנע מלשלם לתובעת את שמגיע לה על פיו. הנתבע טוען כי יש לחשב את מחירי הסעיפים שגדלו "גב אל גב", תוך הפחתת רווח קבלני בשיעור של 8% לפחות. דא עקא כי לדרך חישוב זו אין כל עיגון בהסכם בין הצדדים, ועל כן חישוב באופן זה מהווה כריתת הסכם חדש עבור הצדדים, דבר שאינו בסמכותו של בית המשפט, לא מראש, ובוודאי שלא בדיעבד, לאחר שהתובעת השלימה את עבודותיה בפרויקט. האם זכאית התובעת להתייקרויות? הנתבע טוען כי סוכם בינו לבין מנהל התובעת כי לא יתווספו למחירים הפרשי מדד. הראיה לכך הינה שהתובעת הפסיקה לחשב את עליית המדד בעת הגשת החשבונות החלקיים. הואיל והמצב במקרה זה הוא שקבלן המשנה מקבל יותר מהקבלן הראשי שלו, ומצב זה אינו סביר, יש לקבל את טענתו ואין לפסוק לתובעת הפרשי הצמדה, וכמובן שאף לא ריבית. הנתבע טוען בסיכומיו כי לבית המשפט סמכות להתערב על מנת למנוע חוסר צדק וחוסר סבירות שכאלה. התובעת טוענת כי טענות הנתבע מהוות הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין טוענת התובעת כי אין אמת בטענות הנתבע, וכי על פי ההסכם היא זכאית להתייקרויות. צודקת התובעת בטענתה כי טענות הנתבע מהוות הרחבת חזית. בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן, אשר מהווה כתב הגנה בתיק, טען הנתבע כי על פי ההסכם מגיעה לתובעת הצמדה למדד אך לא מגיעה לה ריבית. על כן טענותיו של הנתבע מהוות הרחבת חזית. התובעת התנגדה להרחבת חזית (ראה עמ' 12 שו' 25), ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה, ודי בטעם זה על מנת לדחות את טענות הנתבע. ואולם גם לגופו של עניין דין טענות הנתבע להידחות. זכאותה של התובעת להתייקרויות קבועה בסעיף 16.3 להסכם. דא עקא כי הנתבע טוען בסעיף 5ה לתצהירו כי לאחר החלפת הצנרת ממגלוונת לפולירול סוכם בינו לבין מנהל התובעת כי התובעת לא תדרוש ולא תקבל תשלום בגין התייקרויות. בניגוד לטענת התובעת בסעיף 120 לסיכומיה, אין מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב, שכן אין מחלוקת כי על פי ההסכם זכאית התובעת להתייקרויות, והטענה בדבר ויתור עליהן מתייחסת לשלב מאוחר לחתימה על ההסכם. עם זאת דין הטענה להידחות לגופה, שכן אין היא מהימנה עליי. כאמור, מדובר בטענה שהועלתה לראשונה על ידי הנתבע בתצהיר העדות הראשית שלו, ועומדת בסתירה לנטען על ידיו בתצהיר התמיכה בבקשת הרשות להתגונן. הטענה לא הועלתה על ידי הנתבע במהלך השנים שחלפו מאז אישור חשבון ההתייקרויות ועד לתצהיר העדות הראשית שלו. הטענה בדבר ויתור התובעת על תשלום התייקרויות הוכחשה על ידי עמרם בעדותו. עמרם מסר כי הפסיק לדרוש התייקרויות בחשבונות החלקיים שהגיש הואיל והנתבע חדל באופן חד צדדי מלשלמן, ולאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה מספר פעמים התבקש על ידי בנו של הנתבע לחזור לעבודה ולהותיר את המחלוקות לסוף (ראה עדותו בעמ' 46 שו' 6-26). מן הטעמים שפורטו לעיל אני מעדיפה את עדותו של עמרם על פני עדות הנתבע, וקובעת כי התובעת לא הסכימה לוותר על ההתייקרויות המגיעות לה לפי ההסכם. אני דוחה אף את טענת הנתבע כי לבית המשפט סמכות להתערב ולקבוע כי לא ישולמו התייקרויות. חוזים יש לכבד, ובית המשפט אינו מוסמך לברור מבין הוראותיו של חוזה בין הצדדים איזה סעיפים יקוימו ואיזה לא אך ורק על סמך תחושת הצדק שלו. סוף דבר על פי ההסכם בין הצדדים זכאית התובעת לקבל הן את סכום החשבון הסופי והן את סכום חשבון ההתייקרויות, אשר אושרו על ידי נביל, וזאת בהיעדר בסיס לסטיה מן ההסכם בין הצדדים (ראה עדות נביל כי חשבונות אלה, נספחים ז' וח' לתצהירי התובעת, נערכו על ידיו, בעמ' 8 שו' 27 - עמ' 9 שו' 12 ובעמ' 9 שו' 17-28). לפיכך דין התביעה להתקבל. אשר על כן הנני מורה כי הנתבע ישלם לתובעת סכום של 205,518 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 41,104 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן ישיב לה את האגרה ששילמה, ואת שכר העדים מטעמה כפי שנפסק על ידי בית המשפט בסכום כולל של 1,300 ₪. המזכירות תחזיר לתובעת, באמצעות בא כוחה, את יתרת הפקדון שהפקידה בקופת בית המשפט עבור שכר עדיה, לאחר ביצוע תשלום לשלושת העדים בהתאם להחלטותיי מיום 8.1.13. זכות ערעור כחוק. קבלן משנהקבלןחוב