תביעה לתשלום סך של 177,360 ₪ בטענה לחוב אשר מקורו הסכם להשכרת רכב. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שכשנתיים לאחר כריתת הסכם השכירות בין התובעת לנתבעת 1, בקשה הנתבעת 1 להעביר את הרכב נשוא ההסכם לחברה אחרת, אשר בבעלות נתבעים 3 ו- 4. הבקשה הועברה לתובעת, התובעת לא התנגדה לבקשה, התובעת ערכה חוזה שכירות חדש כמבוקש, והרכב הועבר לשוכרת החדשה אשר בעצמה נקלעה לקשיים ולא עמדה בתשלומים לתובעת. במוקד המחלוקות עומדת לפיכך טענת הנתבעים 1 ו- 2 שלפיה הסכם השכירות שכרתו עם התובעת בוטל ופקע בהסכמה בכריתת ההסכם החדש, כאשר לטענת התובעת הסכם השכירות החדש לא השתכלל לכדי חוזה מחייב ומכאן שהחוזה הישן לא פקע ומחייב את הנתבעים 1 ו- 2. העובדות התובעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, בשנת 2007, עסקה בהשכרת רכבים לתקופות ארוכות ("ליסינג"). במועד בירור תביעה זו מצויה התובעת בהליכי פירוק. הנתבעת 1 (להלן: "חברת גדיש") הינה חברה פרטית אשר עוסקת במתן שירותי הנהלת חשבונות והנתבעת 2 (להלן: "יפה") הינה מנהלת של חברת גדיש. חברת גדיש ויפה יכונו ביחד להלן: "הנתבעים". במהלך 2007 הייתה יפה בקשר עם חברת מזל מהדרין שירותים ואחזקות בע"מ (להלן: "חברת מזל"). חברת מזל נזקקה אותה עת למשאית קירור במסגרת פעילותה, אך לא היו לה האמצעים לשכור משאית שכזו לבדה. חברת גדיש החליטה לסייע לחברת מזל, כך שחברת גדיש תשכור את משאית הקירור ותעביר אותה לשימושה של חברת מזל. בהתאם, פנתה חברת גדיש לתובעת בתחילת מאי 2007, או בסמוך לכך, ובקשה לשכור משאית קירור. בין התובעת לחברת גדיש נוצר קשר וביום 2.5.07 נערך ונחתם בין הצדדים חוזה להשכרת רכב (להלן: "החוזה"), שלפיו שכרה חברת גדיש מהתובעת משאית מסוג מסוג קאיה ספורטראק שנת ייצור 2007 (להלן: "המשאית"). בחוזה נקבע, בין היתר, כי חברת גדיש תשכור את המשאית לתקופה של 36 חדשים, כי תשלם לתובעת דמי שכירות בסך של 5,292 ₪ לחדש (בצירוף מע"מ ועל בסיס מסמך הבהרה מיום 6.7.07), וכי בתום תקופת השכירות תהיה לה אופציה לרכישת המשאית תמורת סך של 58,458 ₪ (כולל מע"מ). עוד נקבע בחוזה כי כבטוחה לקיום התחייבויותיה תפקיד חברת גדיש אצל התובעת שטר חוב הנושא ערבות אישית של יפה. בסמוך לאחר כריתת החוזה נמסרה החזקה במשאית לחברת גדיש, וזו העבירה את המשאית לשימוש חברת מזל. בהתאם לחוזה שילמה חברת גדיש את דמי השכירות בגין המשאית לתובעת כסדרם במשך כשנתיים, כאשר חברת גדיש נפרעת במקביל מחברת מזל. במהלך 2009 החליטה חברת מזל למכור את כל פעילותה וביום 13.5.09 נכרת חוזה בין חברת מזל לבין חברת חמוצים טעימים בע"מ (להלן: "חברת חמוצים") שלפיו רכשה חברת חמוצים את פעילות חברת מזל. נוכח מכירת פעילותה כאמור, לא היה עוד לחברת מזל צורך במשאית וכך גם סוכם בינה לבין חברת חמוצים כי חברת חמוצים תקח על עצמה את כל ההתחייבויות כלפי התובעת בקשר עם המשאית. אף חברת גדיש הסכימה להעברת המשאית לחברת חמוצים וביום 13.5.09 חתמו חברת גדיש וחברת חמוצים על מסמך המופנה לתובעת, ובו בקשה מהתובעת להעברת כל ההתחייבויות בגין החוזה לחברת חמוצים, ושחרור חברת גדיש מכל התחייבות לתובעת. יש לציין כי חברת חמוצים לא הייתה זרה לתובעת באותה עת, מאי 2009, שכן עוד קודם לכן שכרה חברת חמוצים רכבים מהתובעת במישרין בחוזים נפרדים. הבקשה להעברת שכירות המשאית לחברת חמוצים הועברה לתובעת, וביום 20.5.09 הוציאה התובעת מסמך לחברת גדיש ובו פירוט "הניירת הדרושה לצורך החלפת שוכר". התובעת אף הפיקה חוזה חדש בנוסח המקובל אצלה, שלפיו מושכרת המשאית לחברת חמוצים לתקופה של 12 חודשים ובו פירוט כל תנאי השכירות (להלן: "החוזה החדש"). חברת חמוצים חתמה על החוזה החדש ואף בעלי המניות שלה, הנתבעים 3 ו- 4, חתמו כערבים אישית להתחייבויות חברת חמוצים. כשנה לאחר מכן, ביום 29.4.10, פנתה חברת גדיש לתובעת בכתב וטענה כי למרות העברת המשאית והחוזה לחברת חמוצים, מקבלת חברת גדיש "הודעות ודוחו"ת תעבורה" בקשר עם המשאית. חברת גדיש בקשה ממנהלי התובעת לפעול כך שהדבר יפסק. בתגובה, במכתב מיום 4.5.10, הודיעה התובעת כי לדידה החלפת השוכר לא הושלמה ולפיכך חייבת חברת גדיש בכל החובות בגין המשאית לפי החוזה. עמדת התובעת נדחתה על ידי חברת גדיש וביום 26.1.11 הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובעת, הפרה חברת גדיש את החוזה ועליה, כמו גם על יפה כערבה, לקיים את התחייבויותיה לתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת החוזה, ולשאת בתשלומים הנוספים שנקבעו בחוזה, ולפי יתרת החוב בספרי התובעת. לגרסת התובעת, אכן הועברה אליה בקשה להעברת התחייבויות חברת גדיש בגין המשאית לחברת חמוצים, ואכן על בסיס בקשה זו הופק החוזה החדש עליו חתמו חברת חמוצים ושני הערבים לה, ברם להשלמת הליך העברת ההתחייבויות היה על חברת חמוצים להמציא לתובעת גם טופס הוראת קבע לזכות התובעת. חברת חמוצים לא העבירה טופס זה ולכן הליך העברת החוזה לא הושלם, החוזה עם חברת גדיש לא בוטל, וחברת גדיש נותרה מחויבת לפיו. כאשר התברר לתובעת שתשלומי השכירות החדשיים לא מועברים, פעלה התובעת לתפיסת המשאית ולמכירתה ביום 19.1.10 וכעת היא עומדת על זכותה לחיוב חברת גדיש בדמי השכירות ויתרת התשלומים עד לתום תקופת החוזה. לפי תחשיבי התובעת, סיכום חובות דמי השכירות, תשלומים שונים בגין דוחו"ת וכד', התשלום במימוש האופציה, ובניכוי הסכומים שהתקבלו במכירת המשאית, נותרו הנתבעים חייבים לתובעת את סכום התביעה. לטענת הנתבעים, אין לתביעה כל בסיס שכן החוזה בוטל עוד במאי 2009 כאשר המשאית הועברה לחברת חמוצים ונכרת החוזה החדש. לגרסת הנתבעים, העברת ההתחייבויות בגין המשאית אושרה על ידי התובעת בכריתת החוזה החדש ואושרה במפורש על ידי נציגת התובעת דאז, גב' אילנית לוגסי (להלן: "אילנית") אשר עימה שוחחה יפה ואשר אישרה באזניה שההליך הושלם. בהתאם, טוענים הנתבעים, מאז מאי 2009 לא הומצאו להם כלל חשבוניות בגין תשלומי השכירות וכאשר נתקבלו אצלם דוחו"ת תעבורה, פנו לאילנה וזו, שוב, אישרה שהחובות הועברו לחברת חמוצים. טוענים לפיכך הנתבעים שאין בסיס לתביעה וזו הוגשה רק מאחר והתברר לתובעת שלא תוכל להיפרע מחברת חמוצים. הנתבעים אף מכחישים את תחשיבי התובעת. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשת רשות להגן ובהחלטה מיום 3.10.11 ניתנה להם רשות להגן. הנתבעים 3 ו-4 לא הגישו כלל בקשת רשות להגן. ביחס לנתבע 3 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ביום 12.6.11. ביחס לנתבע 4 הודיעה התובעת שלא עלה בידה לאתרו והתביעה נגדו נמחקה ביום 11.11.13. התובעת תמכה גרסתה בתצהירה של גב' חדוה דאר (להלן: "גב' דאר"), מנהלת חשבונות בתובעת במועדים הרלוונטיים. גב' דאר הבהירה בעדותה שלא היה לה כל קשר אישי לאירועים נשוא התביעה ועדותה מתבססת על המסמכים שבתיקי התובעת. הנתבעים תמכו גרסתם בתצהירה של יפה. בדיון אשר התקיים ביום 11.11.13 נחקרו המצהירים ובתום החקירות סכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. דיון המחלוקת העיקרית אשר נתגלעה בין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית - המחלוקת בשאלה אם הוסכם במאי 2009 לבטל את החוזה, להעביר את כל ההתחייבויות בקשר עם המשאית לחברת חמוצים ולפטור את חברת גדיש מכל התחייבות כלפי התובעת. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסי התובעת וחברת גדיש הוסדרו בחוזה וכי לפיו התחייבה חברת גדיש לפרוע תשלומים שונים, כאשר יחסי חברת גדיש וחברת מזל כלל אינם מעניינה של התובעת. אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובעת קבלה במאי 2009 את בקשת חברת גדיש וחברת חמוצים להעברת הזכויות במשאית ושחרור חברת גדיש מהתחייבויותיה. התובעת אף מאשרת שלא התנגדה להעברת הזכויות והסתבר שאותה עת ממילא השכירה התובעת לחברת חמוצים רכבים אחרים בחוזים שנכרתו עוד ב- 2008. על רקע עובדות אלו, מתמקדת המחלוקת בשאלה אם הוסכם לבטל את החוזה במאי 2009. הנה אשר התברר בקשר למחלוקת זו: התובעת מאשרת כי הפיקה את החוזה החדש עם חברת חמוצים בקשר עם המשאית, וכי חברת חמוצים לתמה על החוזה החדש שנמסר לתובעת (סעיף 15 לתצהיר גב' דאר). יפה הצהירה והעידה כי שוחחה עם אילנית פעמיים וזו אישרה באזניה כי מבחינת התובעת הזכויות הועברו לחברת חמוצים (סעיפים 9 ו- 15 בתצהיר יפה). התובעת מצידה, לא זימנה לעדות את אילנית בלא שנתנה לכך כל הסבר (עמ' 10; ש' 30 בפרוט'). גב' דאר טענה בתצהירה שאילנית לא אמרה את שמייחסת לה יפה, ברם הובהר שעדות זו של גב' דאר איננה אלא עדות מפי השמועה שאיננה קבילה כלל. יפה הצהירה והעידה שמאז ההסכם עם חברת חמוצים לא הועברו לחברת גדיש כלל חשבוניות חודשיות בגין דמי השכירות. גב' דאר הכחישה טענה זו בעדותה אך לא יכולה הייתה להציג ולו חשבונית אחת שנשלחה וסותרת את טענת יפה (עמ' 9; ש' 1 - 9 בפרוט'). יפה הצהירה שלמעשה מאז שנכרת החוזה החדש במאי 2009 ועד מאי 2010 לא קבלה חברת גדיש כל פנייה מהתובעת בקשר עם המשאית. גב' דאר לא הכחישה זאת ולא הציגה כל מסמך שיסתור טענה זו (עמ' 10; ש' 20 בפרוט'). היעדר כל פנייה לחברת גדיש ראוי להדגשה דווקא כאשר מתברר שבמהלך חודשים אלו גם פעלה התובעת לתפיסת המשאית ולמכירתה בהסכם מיום 19.1.10 (נספח ח/1 לתצהיר גב' דאר). אם אכן, כפי שטוענת התובעת, נותר החוזה עם חברת גדיש שריר וקיים ומחייב, קשה להבין כיצד פועלת התובעת לתפיסת הרכב ומכירתו בלא שחברת גדיש תהיה מודעת או מיודעת על כך. כאמור, כתב התביעה הוגש הן כנגד הנתבעים והן כנגד נתבעים 3 ו- 4, הערבים לחובות חברת חמוצים. בכתב התביעה מדגישה התובעת כי איננה מגישה התביעה גם כנגד חברת חמוצים שכן זו בהליכי פירוק. בכתב התביעה אף מדגישה התובעת כי הסכם החדש מחייב את חברת חמוצים ומכאן שגם את הנתבעים 3 ו- 4 אשר ערבו לחברת חמוצים (סעיף 16 בכתב התביעה). על בסיס כתב התביעה אף ניתן פסק דין כנגד נתבע 3, בהיעדר כתב הגנה. הטענה שלפיה החוזה החדש מחייב את חברת חמוצים והערבים לה איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה שהחוזה החדש כלל לא השתכלל ולא נכנס לתוקף. נוכח העובדות אשר התבררו כאמור, אין מנוס מקבלת גרסת הנתבעים, גרסה שלמעשה לא הועמדה נגדה כל גרסה אחרת. כך מתברר כי במאי 2009 פנו חברת גדיש וחברת חמוצים ביחד לתובעת בבקשה להעביר את הזכויות והחובות בגין המשאית לחברת חמוצים. התובעת קבלה את הבקשה, הפיקה את החוזה החדש, החתימה עליו את חברת חמוצים, החתימה עליו ערבים ולא הביעה לו כל התנגדות. התובעת חדלה מלשלוח חשבוניות שוטפות בגין השכירות לחברת גדיש ובשיחות עם יפה אושר שאכן לדידה של התובעת החובות בגין המשאית הועברו לחברת חמוצים. נאמנה למצג זה, גם לא פנתה התובעת כלל לחברת גדיש בתפיסת המשאית ומכירתה בינואר 2010, לא עמדה כלל בקשר עם חברת גדיש עד מאי 2010, ואף טענה בכתב התביעה שהנתבעים 3 ו- 4 חייבים על בסיס החוזה החדש כחוזה מחייב, וערבותם לחברת חמוצים. לגרסת התובעת, הליך העברת ההתחייבויות לחברת חמוצים לא הושלם שכן זו לא חתמה על טופס הוראת קבע ספציפי לעסקה בגין המשאית, ולהבדיל מהוראות קבע בגין עסקאות אחרות. אף אם הוראת קבע שכזו לא נחתמה, התובעת עצמה, בהתנהגותה באמצעות אילנית ובמחדלה שבאי פנייה לחברת גדיש, התייחסה למחדל זה כאל עניין פורמאלי שבין התובעת לחברת חמוצים ולא יותר מכך. התובעת הרי המשיכה כל אותה עת להפעיל הוראות קבע אחרות של חברת חמוצים, חברת חמוצים כלל לא התכחשה לאחריותה גם בגין המשאית, וברור שלו ייחסה לכך התובעת משמעות הייתה פועלת לתיקון המחדל. זאת ועוד, אפילו הייתי מקבל את הטענה שבנהליה הפנימיים ראתה התובעת את החוזה החדש ככזה שלא השתכלל או את החוזה ככזה שלא בוטל, הרי מצגיה של התובעת היו הפוכים. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כי בקיומם של חוזים יש לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת. על יסוד נדבך בסיסי זה של דיני החוזים הוחל במשפט בישראל עקרון ההסתמכות ובמסגרתו הדוקטרינה בדבר השתק באמצעות מצג. תכליתו של עקרון זה היא מניעת תוצאות בלתי צודקות אשר עלולות להתרחש כאשר בעל דין מתכחש למצג אותו הציג בפני בעל דין יריב, לאחר שזה האחרון הסתמך על המצג באופן סביר ובתום לב ועקב כך שינה את מצבו לרעה. מצג אשר בעטיו שינה הצד האחר את מצבו לרעה, בפרט כאשר יוצר המצג הפיק הנאה מאותו שינוי מצב לרעה, משתיק את יוצר המצג מלטעון טענה הסותרת את המצג. במצב שכזה, העלאת טענה שכזו איננה מתיישבת עם חובת תום הלב (רע"א 7831/99, צוריאנו נ' צוריאנו , פ"ד נ"ז (1) 673). וזה אשר ארע. התובעת הציגה בפני חברת גדיש מצג שלפיו החובות בגין המשאית הועברו לחברת חמוצים וחברת גדיש הופטרה מכל חוב לתובעת. כך בדברי אילנית ליפה. כך בהתנהגות התובעת עד חודש מאי 2010. חברת גדיש הסתמכה על מצג זה ולא מצאה כל סיבה לפעול בעצמה בקשר עם המשאית, או אפילו בקשר עם הוראת הקבע. כיום, כשהמשאית נתפסה ונמכרה וחברת חמוצים בפירוק, ברור שחברת גדיש איננה יכולה עוד לעשות דבר להקטנת נזקיה ובכך השתנה מצבה לרעה. אין זה הוגן לאפשר לתובעת כעת לחזור בה ממצג זה. אף תחשיבי הנזק של התובעת מתבססים כולם על אירועים שאירעו לאחר העברת המשאית לחברת חמוצים (למשל דוחו"ת על נסיעה בכביש 6 - נספח ז/3 לתצהיר גב' דאר) שלכן חלים על חברת חמוצים לפי החוזה החדש. חריג לכך הינה הדרישה לתשלום דמי השתתפות עצמית בסך 950 ₪ בגין תאונה מיום 10.2.09 (נספח ז/5 בתצהיר גב' דאר). אומנם, התובעת לא הציגה כל עדות ישירה לחיוב זה כאשר לגב' דאר אין על כך כל ידיעה אישית, כמו ביחס לכל תחשיבי התובעת, אך יפה אישרה זאת בעדותה (עמ' 15; ש' 5 בפרוט') ולא הציגה אסמכתא לתשלום. הנתבעים הוסיפו והלינו על תחשיבי התובעת ועל כך שכלל לא ניתן לבחון אותם. נראה שיש ממש בטענה זו לפחות לגבי חלק מהתחשיבים כגון הליכי תפיסת ומכירת המשאית, שלגביו לא הובאו כל ראיות. אף התחשיב שלפיו התייחסה התובעת לאופציה שניתנה לחברת גדיש לרכישת המשאית ככזו שמומשה, אף שהאופציה לא מומשה כלל - כלל לא ברורה. ועם זאת, אינני מוצא בנסיבות אלו מקום להתעמק בתחשיבי התובעת כאשר הטענה העיקרית נדחתה, כאמור. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לסיכום, בין התובעת לבין חברת גדיש נכרת החוזה ביום 2.5.07, אולם במהלך מאי 2009 הוסכם שהחוזה יבוטל, המשאית תועבר לחברת חמוצים, חברת גדיש תשוחרר מכל התחייבות לתובעת, וכל ההתחייבויות בקשר עם המשאית ממועד זה ואילך יחולו על חברת חמוצים, לרבות הנתבעים 3 ו- 4 שערבו לה. הודעת התובעת שלפיה חוזה זה לא השתכלל עומדת בניגוד להסכמה זו, עומדת בניגוד למצגי התובעת במשך חודשים רבים, בניגוד לטענת התובעת עצמה בתביעה זו, ונראה שלא בתום לב נטענה כי אם נוכח הקושי להיפרע מחברת חמוצים. החיוב היחיד שבו חבים הנתבעים הינו חיוב בסך 950 ₪, דמי השתתפות עצמית בגין תאונה מיום 10.2.09. חיוב זה יקוזז מהוצאות ההתדיינות אשר בנסיבות העניין יחולו על התובעת. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת (לאחר הפחתת החיוב בסך 950 ₪ כאמור) לשאת בהוצאות הנתבעים בגין הליך זה בסך של 23,050 ₪. חוזה שכירותחוזהרכבשכירותהשכרת רכבחוב