רקע 2. התובע הוא בעל מניות בחברת הום סטייט ייזום ובנייה בע"מ (להלן: החברה). 3. התובע והחברה נתבעו על ידי אחיו של התובע, זאת בת"א 767/99 בבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: התיק). במסגרת התיק, התובע עצמו (שהיה מיוצג באותו הליך על ידי עו"ד פנץ) הגיש תביעה שכנגד. האגרה בתביעה שכנגד שולמה באמצעות החברה. הגורם החייב בתשלום האגרה היה התובע. 4. התיק הסתיים בהסדר גישור. 5. אין חולק כי הנתבע הגיש בשם החברה בקשה להחזר סכום האגרה. הנתבע קיבל לידיו את סכום האגרה שהוחזר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, סך של 15,415 ₪, זאת ביום 25.6.03 (להלן: סכום ההחזר). סכום ההחזר נותר בידיו של הנתבע, עד לאחר שהושגה הסכמה דיונית בקשר להפקדתו, בתובענה זו. 6. התובע טוען כי סכום ההחזר שייך לו, וביום 2.2.05 התובע הגיש תביעה בסדר דין מהיר בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א. 1231/05), שעניינה השבת סכום ההחזר, זו התובענה הנוכחית (מספר התובענה עודכן). השתלשלות ההליכים 7. הנתבע התגונן בטענות שונות, והמרכזית שבהן הייתה חוב שכר טרחה שחבים לו התובע, החברה ובעל מניות נוסף בחברה (מר גליל מימון). כחלק מטענה זו, הנתבע הגיש תביעה לשכר טרחה נגד התובע, החברה ובעל מניות נוסף בחברה (גליל מיימון), זאת בת"א 1620/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: תביעת שכר הטרחה). 8. ביום 23.5.06 התקיים דיון בתובענה זו, בגלגולה הקודם. לנוכח תביעת שכר הטרחה שהגיש הנתבע, הצדדים הגיעו להסכמה הבאה (להלן: ההסכמה הדיונית): "סכום הפיקדון בסך 15,415 ₪ יופקד בנאמנות בידי עו"ד מרדכי ויניצקי (ב"כ התובע - מ.ב.). התביעה תופסק בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובע יהא רשאי לחדש את תביעתו במשך 3 חודשים לאחר שינתן פסק דין בית המשפט המחוזי תל אביב יפו, בת.א. 1620/05 או בכל בית משפט אליו יועבר הדיון, אם יועבר. אם תחודש התביעה - תידון במסגרתה שאלת ההוצאות והפרשי הצמדה והריבית. אם לא תחודש התביעה בתוך 3 חודשים ממועד פסק דין בערכאה הדיונית, יעביר עו"ד וינצקי את הפקדון לידי הנתבע". 9. בתיק תביעת שכר הטרחה הצדדים הסכימו, ביום 14.12.06, להעביר את התביעה לדיון לפני בורר, עם אפשרות ערעור. ביום 26.2.08 ניתן פסק הבורר, שדחה את תביעת שכר הטרחה. בין היתר, קבע הבורר כי מסמך ההתחייבות לתשלום שכר הטרחה, המסמך שעליו הנתבע סמך את תביעתו, זויף. 10. לאחר שהתקבל פסק הבורר, התובע הגיש בקשה לחידוש תובענה זו. ביום 14.4.08 ניתנה החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה, לפיה הנתבע חויב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית וכן בהוצאות. במקביל, סכום הפיקדון הועבר לתובע. הנתבע ערער על החלטה זו בטענה כי פסק הבורר אינו חלוט, שכן הגיש ערעור על פסק הבוררות. בדיון שהתקיים בערעור, ביום 17.9.08, בבית המשפט המחוזי מרכז בפני כב' השופט שילה, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן (להלן: ההסכמה בערעור): "אנו מקבלים את הצעת בית המשפט, לפיה החלטת בית משפט קמא תתבטל. הכספים יישארו כפי שהם היום, כפוף ועד להחלטה סופית בנושא פסק הבוררות. אין בהסכמה משום הסכמה למעשה בית דין כלשהו, לגבי העובדה שהסכום בשלב זה ובאופן זמני ועד להחלטה כאמור נשאר בידי המשיב (התובע כאן - מ.ב.). ההוצאות שנקבעו בהחלטה בטלות ויוחזרו בתוך 30 יום". 11. ביום 9.1.11 ניתן פסק דין בערעור על הבוררות בו נדחה ערעורו של הנתבע, ונקבע כי התובע ואחרים אינם חייבים כל חוב שכר טרחה לנתבע (להלן: פסק הערעור הראשון). הנתבע הגיש תביעה לביטול פסק הערעור הראשון. בתביעה זו החליט בית המשפט המחוזי להורות על החזרת הפסק, להשלמה והכרעה בטענות שונות של הנתבע. 12. ביום 12.3.12 התקיים דיון לפניי בבקשתו של התובע לחידוש ההליכים בתביעה ופסיקת הוצאות. באותו דיון, הנתבע הפנה להחלטת כב' השופט שוחט ולכך שפסק הערעור הראשון בוטל. בהחלטה שניתנה באותו יום קבעתי כי לאור ההסכמה בערעור, יש לדון בבקשה לחידוש ההליך רק לאחר שיהיה פסק סופי של הבוררים בערעור. 13. ביום 12.6.12 ניתן פסק ערעור משלים בבוררות, בהתאם להוראות בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הבוררים). הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הבוררים. התובע הגיש בקשה לאישורם. ביום 21.1.13 ניתן פסק דין על ידי כב' השופט ברנר, לפיו בקשת הנתבע לביטול פסקי הבוררים נדחתה. מנגד, בקשת התובע (יחד עם אחרים, שאף הם נתבעו במסגרת תביעת שכר הטרחה) לאשר את פסק הבוררים, התקבלה. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 20.2.13. 14. סופו של דבר: פסק הבוררות אושר בבית המשפט המחוזי, בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון בעניין, נדחתה, ולפיכך שרירה, קיימת וחלוטה הקביעה בבוררות, לפיה אין חוב שכר טרחה לנתבע. גדר המחלוקת 15. בהתאם להחלטתי מיום 22.4.13, שגדרה את המחלוקת בין הצדדים, נותרה לדיון טענה אחת של הנתבע, היא טענת חוסר היריבות. 16. בקליפת אגוז, טוען הנתבע כי אין יריבות בינו לבין התובע, שכן הזכאות להחזר האגרה היא לגורם אחר, לחברה. 17. כאמור, הסכום הנומינלי הועבר לתובע, ועל כן, נותר לדון בשאלה האם התובע זכאי להפרשי הצמדה, ריבית והוצאות בהתאם להסכמה הדיונית, כטענת התובע, או שעל התובע להחזיר את הסכום האמור לנתבע, שכן דין תביעתו להידחות מחמת חוסר יריבות, כטענת הנתבע. הראיות 18. התובע העיד כי כתב התביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש נגדו ונגד החברה. לאחר התייעצות, החליט התובע להגיש תביעה שכנגד, שנמחקה, ובעקבות זאת, היה זכאי להחזר האגרה. התביעה שכנגד הוגשה על ידי התובע עצמו (נספח א' לתצהיר). התובע ציין כי לאחר שהאגרה הושבה, הוא פנה לנתבע בדרישה לקבל את סכום ההחזר. באותה עת, הנתבע סירב, בנימוק יחיד הנוגע לחוב שכר הטרחה, ולא העלה כל טענה לפיה אין לתובע מעמד לקבל את כספי האגרה. התובע הפנה לכך שלפי הקבלה שהוציאה גזברות בית המשפט, הוא - התובע, הוגדר כגורם החייב בתשלום. התובע ציין כי העובדה שהחברה ביצעה את התשלום, אינה הופכת אותה לזכאית לקבלת החזר האגרה, שכן אין לה מעמד בתיק. עוד הפנה התובע לכך שאמנם בית המשפט הורה על החזרת האגרה לחברה, אלא שהוראה זו מקורה בטעות, עקב העובדה שבכותרת הבקשה להחזר האגרה הוכתרה החברה כמבקשת, אף שהמבקש הנכון צריך היה להיות התובע עצמו, כמי שהגיש את התביעה שכנגד. 19. הנתבע העיד כי כתב התביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש על ידי אחיו של התובע, נגד התובע. כתב התביעה עסק במניות של החברה. התביעה הועברה לבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, מטעמי סמכות עניינית. התובע הגיש כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. הנתבע הפנה לכך שהחברה שילמה ביום 23.1.00 את האגרה בתביעה שכנגד, בסך של 14,161 ₪, לגזברות בית המשפט בנצרת, וצירף קבלה, נספח ד' לתצהירו. ביום 6.3.03 נחתם הסכם פשרה. לאור הסכם הפשרה, הגיש הנתבע בקשה להחזר האגרה. הנתבע העיד כי הבקשה להחזר האגרה הוגשה לא רק בשמו של התובע עצמו, אלא גם בשמו של שותפו, גליל מימון, ובשם החברה, וזאת במסגרת הליך שהגישו החברה והשותף לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת בר"ע 702/02. הנתבע הגיש ביום 19.5.03 את הבקשה להחזר האגרה. הבקשה הייתה במסגרת תיק בר"ע 702/02, שלפיו הצדדים היו גם גליל מימון, שותפו של התובע, והחברה עצמה. הסכם הפשרה עצמו כלל מספר תיקים, הקשורים ביניהם קשר הדוק. ביום 21.5.03 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת כי האגרה תוחזר לחברה. הנתבע, לפי עדותו, פעל לפי הנחיות ברורות של התובע ושל מימון, ועתר לקבל החזר אגרה לחברה. הנתבע העיד, כי החזר האגרה לידי החברה היה מוסכם על התובע ועל שותפו לחברה, גליל מיימון. דיון 20. דין התביעה להתקבל. 21. במישור של כללי ההגינות המתחייבים מעורך דין, עמדתו של הנתבע אינה יכולה להתקבל. הנתבע לא שילם את האגרה, ולכן לבטח אינו זכאי לסכום ההחזר. הטענה היחידה שמכוחה יכול היה הנתבע לטעון לזכות בכספים, הייתה חוב שכר טרחה. מלכתחילה, ספק האם טענה כזו הייתה יכולה לעמוד לנתבע כלפי התובע, שכן הנתבע כלל לא ייצג את התובע בתיק. מכל מקום, כיום, כאשר פסק הבוררות חלוט, ונקבע כי אין חוב שכ"ט כלפי הנתבע, אין לנתבע כל זכות בכספים. לוּ סבר הנתבע (שאינו זכאי לכספים), כי גורם אחר זכאי לסכום ההחזר, הרי מעת שנושא שכר הטרחה ירד מעל הפרק, היה עליו לפנות בהליך מתאים לבית המשפט, או להעביר את הכספים לגורם המתאים. הנתבע לא פעל באחת מדרכים אלו. כך או כך, לנתבע עצמו אין זכות בכספים, והוא לא הצליח להסביר מדוע הוא סבור שגם החברה (לטענתו - היא הזכאית לכספים) אינה זכאית לקבל כיום את הפירות בגין עיכובם (עמ' 16 ש' 7 - 9). 22. לגופו של עניין, אני דוחה את טענת חוסר היריבות. סכום ההחזר הוא בגין אגרה ששולמה בתביעה שכנגד. את התביעה שכנגד הגיש התובע. על כך אין מחלוקת. הקבלה המצורפת כנספח ד' לתצהירו של הנתבע, מעלה כי הגורם החייב בתשלום אגרה היה התובע. אכן, החברה מופיעה כגורם משלם, ואולם היחסים הפנימיים שבין התובע לבין החברה אינם מעניינו של הנתבע. התובע הבהיר כי ביצוע התשלום באמצעות החברה נעשה כנגד קיזוז הלוואת בעלים (עמ' 12 ש' 10 - 11). עדות זו לא נסתרה. זאת ועוד, מאז החזר סכום האגרה חלף למעלה מעשור שנים. הנתבע לא טען כי החברה הגישה תביעה מקבילה להחזר סכום האגרה, אין בפניי ראיה כי הוגשה תביעה כזו, ובכך יש כדי לתמוך בעדותו של התובע בנושא זה. זאת ועוד, אף בזמן אמת הנתבע לא העלה כלל את טענת חוסר היריבות. כפי שניתן לראות מנספח ד' לתצהירו של התובע, בתאריך 1.4.04, כשנה לאחר שבוצע ההחזר, הנתבע השיב לפנייתו של התובע בנושא החזר סכום האגרה. אותה עת, הנתבע העלה טענה אחת ויחידה, הנוגעת לחוב שכר טרחה. אף שהנתבע לבטח מבין היטב את משמעותה של טענת היעדר יריבות, הוא לא מצא לנכון להעלותה אותה עת. עובדה זו והעובדה שגם כיום הנתבע אינו מוכן להסכים להעביר לחברה את סכום ההחזר ופירותיו (בתקופת העיכוב), מצביעות על כך שטענת חוסר היריבות נולדה לצורך תובענה זו, ויש לדחותה. 23. אני דוחה את הסתמכותו של הנתבע על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בנושא החזר האגרה, ומוטב לטענה זו אלמלא נטענה. ראשית, אין להחלטה זו כל תוקף כלפי התובע, מהטעם שהוא לא היה צד לה. שנית, הבקשה (נספח ו' לתצהירו של הנתבע), שנוסחה על ידי הנתבע עצמו, התייחסה למישור היחסים שבין בית המשפט לבעלת הדין שם, ולוֹ בלבד. כעולה מהבקשה, לא פורטה בה כל מחלוקת בנוגע לשאלה למי מגיע החזר האגרה. מערכת היחסים שבין החברה לבין התובע לא פורטה בה ולא משתקפת בבקשה עמדת התובע באשר למערכת יחסים זו. ממילא ההחלטה השגרתית שעסקה בעצם הזכות להחזר אגרה, לא קבעה דבר באשר למחלוקת המתעוררת בתובענה זו. מסיבה זו התובע אף לא נדרש לבקש את תיקון ההחלטה. שלישית, הנתבע הגיש בקשה בשם החברה בלבד. הנתבע לא מצא לנכון לצרף את התובע. הנתבע העיד בתצהירו כי הבקשה הוגשה "בשם" התובע, אך טענה זו אינה נכונה, שכן התובע כלל אינו מופיע כמבקש או כמשיב בבקשה. בחקירתו הנגדית, עת עומת הנתבע עם עובדה זו, הוא טען כי הבקשה הוגשה "על דעתו" של התובע (עמ' 17 ש' 14 ואילך). ההבדל בין שני הביטויים הוא מהותי. אין בהסברו של הנתבע כדי ליישב את הסתירה. מטעם זה, אף לא ראיתי לקבל את עדותו היחידה החלופית של הנתבע, לפיה הבקשה הוגשה "על דעתו" של התובע. טענה חלופית זו אף אינה מתיישבת עם העובדה שהתובע דרש לקבל את סכום ההחזר, בסמוך לאחר השבתו, ומאז ועד היום. 24. אין כל רלבנטיות לשאלה האם הנתבע היה בא כוחו של התובע בתקופה הרלבנטית, או בתיק. מעמד של מייצג אינו מקנה לעורך הדין זכות לקחת כספים השייכים ללקוחו. ככל שנדרש, הרי מתוך כתבי הטענות שהוגשו כנספחים לתצהירים, עולה כי התובע יוצג בתיק על ידי עו"ד פנץ ולא על ידי הנתבע. 25. אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובע היה צריך להעיד את גליל מיימון, ומשלא עשה כן, יש לזקוף זאת לחובתו. גליל מיימון אמנם הגיש תצהיר בתחילת הדרך בתובענה זו, אך התצהיר עסק בשאלת שכר הטרחה, שאלה שירדה מעל הפרק. לגליל מיימון לא היה דבר לתרום בסוגיית חוסר היריבות, וממילא אין כל משמעות לאי העדתו. 26. מנימוקים אלו דין התביעה להתקבל אף ללא הראיה הנוספת שהתקבלה, היא המחאת הזכות שהחברה המחתה לתובע, לקבלת כל סכום המגיע לה. כפי שציין ב"כ התובע, בצדק, המחאת זכות זו אינה מותירה כל מקום לספק באשר לזכותו של התובע לסכום ההחזר ולפירותיו. הנתבע לא חקר את התובע בנושא המחאת הזכות. הנתבע אף לא העלה כל טענה באשר למסמך שהוגש בדבר המחאת הזכות, למעט טענה פורמאלית הנוגעת לסדרי הדין. כפי שציינתי, לו אכן טענתו של הנתבע בשאלת חוסר היריבות הייתה מבוססת מהבחינה המהותית, היה עליו לקבל את המחאת הזכות (שיש בה כדי להשתיק כל טענה עתידית של החברה, מעבר לנושא התיישנות, אם קיים) ולהסתפק בטענות הנוגעות, לכל היותר, לשאלת ההוצאות בתיק. 27. לסיכום: התובע הוא הגורם החייב באגרה. התובע הסביר כי האגרה שולמה על ידי החברה כחלק ממערכת יחסים פנימית בין השניים, שאינה מעניינו של הנתבע. מעת שהאגרה הוחזרה, הזכאות לסכום ההחזרה היא של התובע. אני דוחה את טענת חוסר היריבות שהעלה הנתבע, שלא רק הועלתה באיחור, אלא אין בה כדי להצדיק את התנהלותו של הנתבע, המבקש להחזיק בכספים, שבכל מקרה אינם שייכים לו. סיכום 28. אני מקבלת את התביעה. 29. סכום ההחזר כבר שולם לידיו של התובע. לפיכך, אני מורה כי הנתבע ישלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.6.03, עד למועד שבו הועבר סכום ההחזר לתובע. כן יישא הנתבע בהוצאות המשפט בסך כולל של 7,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. החזר אגרת בית משפטאגרה