תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו בעקבות סגירת דלת על אצבע ידו הימנית וזאת בסניף של נתבעת 1, בטירת הכרמל. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 16.8.10 נכנס התובע אל סניף הסופרמרקט שבבעלות נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בטירת הכרמל (להלן: "הסופר"). לאחר סיום הקניות, בסביבות השעה 22:30, ביקש התובע לצאת מהדלת הראשית של הסופר, אולם מאחר והדלת הראשית הייתה סגורה, נתבקש הוא לצאת מדלת משנית (להלן: "הדלת"). התובע דחף את הדלת והיא נפתחה קצת אולם, באופן פתאומי, היא נסגרה על אצבעו (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת, בביטוח אחריות כלפי צד ג', בעת התאונה. 2. בעקבות התאונה פונה התובע למרכז הרפואי כרמל שבחיפה. שם אובחן כסובל מפצע באספקט אולנרי של האגודל, המטומה תחת הציפורן ורגישות. עוד אובחן כסובל משבר בגליל האמצעי. התובע אושפז ושוחרר לאחר כיומיים עם המלצה להמשך מעקב רפואי, יד מורמת ומנוחה. 3. מטעם התובע העידו התובע ואשתו ומטעם הנתבעת העיד סגן מנהל הסופר - דני בן חמו. הנתבעות הכחישו בכתב הגנתם את כל הטענות שהועלו בכתב התביעה אולם בפתח ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ התובע כי התאונה אינה מוכחשת וכי הנתבעות מודות בכך שהתובע נפגע תוך כדי פתיחת דלת בסופר שמופעל על ידי הנתבעת 1 (ראה פרוטוקול מיום 7.3.13). 4. לטענת התובע, אין הוא יודע מה הן הנסיבות אשר גרמו לתאונה שבעקבותיה הוא נפגע וכי יש להעביר את נטל הבאת הראיות מכוח הכלל הדבר מדבר בעד עצמו - סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לחלופין, הנתבעת התרשלה כלפיו בכך, שבין היתר, התקינה דלת פגומה ולא נקטה באמצעי בטיחות הולמים לשם מניעת התרחשות התאונה. 5. מנגד טענו הנתבעות כי התיאור שסיפק התובע אינו מתקבל על הדעת ואינו מקים חבות שבדין. מה גם, מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה כל סיוע. עוד טענו הנתבעות כי לא ניתן להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן התובע יודע מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. הנתבעות הוסיפו וטענו כי אם התובע נחבל מהדלת הרי שמדובר בסיכון רגיל וטבעי שאין להטיל בגינו כל אחריות על כתפיהן. גרסת התובע 6. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע נפגע בסופר במהלך פתיחת הדלת, אך הנתבעות מסתייגות מהתיאור שסיפק התובע שלפיו הדלת חזרה באופן מהיר ופגעה רק באגודל שלו בזמן שכל ידו הימנית הייתה מונחת על ידית הדלת. לטענת הנתבעות מדובר בדלת ידנית אשר נפתחת ע"י משיכתה לצד ואם נפתח חלק אחד של הדלת, החלק השני נפתח באופן אוטומטי. הדלת נפתחת ע"י דחיפתה עם הידיים כך שאם התובע החזיק את הדלת ביד ימין, אזי הוא עלול להיפגע בכף היד או בכל האצבעות ולא רק באגודל. 7. בעניין מנגנון פתיחת הדלת וסגירתה, ניתן להתרשם מעדות התובע ומעדות בן חמו. מעדויות אלו מתקבלת התמונה הבאה שלפיה מדובר בדלת אשר נפתחת הצידה, כך שאם אדם פותח צד אחד, הצד השני נפתח בו זמנית ובאופן אוטומטי. כך העיד התובע בחקירתו: "... זו דלת הזזה שנפתחת הצידה ולא לכיוון שלי ... אלו שתי דלתות שנפתחות הצידה במקביל וחוזרות במקביל ..." (עמ' 5, ש' 25 ו-ש' 31) כך גם העיד בן חמו: "... אתה מושך את הדלת לצד עם שתי הידיים או שאתה יכול עם יד אחת לפתוח. גם אם אתה פותח צד אחד עם יד אחת, שני הצדדים נפתחים בו זמנית" (עמ' 14, ש' 13-14) 8. למעשה מדובר בדלת הזזה עם מנגנון שבו פתיחת צד אחד של הדלת תביא לפתיחת הצד השני שלה. לאור מנגנון הפעולה הנ"ל, קיימת האפשרות שסגירת צד אחד תביא גם כן, באופן אוטומטי, לסגירת הצד השני. משכך הם פני הדברים, אזי, גרסת התובע שלפיה הוא אחז בדלת בידו הימנית כשלפתע היא נסגרה במהירות תוך שהיא מוחצת את האגודל שלו, הינה גרסה שמתקבלת על הדעת ומתיישבת עם דרך הפעולה של המנגנון הנ"ל. מה גם, הפגיעה דווקא באצבע אחת ולא בכל האצבעות, יש בה כדי לחזק את טענת התובע בכל הנוגע לפתאומיות ולמהירות שבה אירעה התאונה, שכן הדלת נסגרה על ידו של התובע אשר לא הספיק להוציא את כל כף ידו מהרגע שבו הוא הבחין בסגירת הדלת. 9. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, הינה גרסה הגיונית אשר מתקבלת על הדעת ומתיישבת עם צורת פגיעתו ועם יתר הראיות שהוצגו בפניי. הדבר מדבר בעד עצמו 10. הדבר מדבר בעד עצמו - סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה" הסעיף קובע 3 תנאים לצורך החלת הכלל: א. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ב. הנזק נגרם על יד נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. הנטל להוכחת שלושת התאנים הנ"ל מוטל על מי שטוען להחלת הכלל - ובמקרה שלפנינו, הנטל מוטל על התובע. 11. במקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי ניתן להחיל כלל זה וזאת משום שלא הוכח שהתקיים התנאי הראשון. התובע טען, כי הוא נפגע כתוצאה מסגירה פתאומית ומהירה של הדלת על ידו. אין כל מקום לקבל את טענת התובע לפיה אין הוא ידע מה הסיבה ומה התקלה בדלת אשר גרמה לסגירתה. הרי התובע תיאר נסיבות התחרשות התאונה ואף הצביע על הסיבה שבגינה הוא נפגע - סגירת הדלת על האצבע ובכך הוא סיפק גרסה עובדתית ברורה לגבי האופן שבו התרחשה התאונה. לפיכך לא ניתן לקבוע כי התנאי הראשון התקיים, שכן אין המדובר במקרה שבו קיימת עמימות עובדתית וראייתית המצדיקה את החלת הכלל (ברע"א 682/06 כהן נ. ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ, (10.7.06)). על כן ומשלא הוכח התקיימות תנאי זה, אין מקום להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. רשלנות הנתבעת 12. חובת הזהירות המושגית - הנתבעת, בתור בעלת מקרקעין או המחזיקה בהם, חבה חובת זהירות מושגית כלפי אורחיה ומבקריה (ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). 13. חובת זהירות קונקרטית - חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות הטכנית והצפיות הנורמטיבית, כשהשאלה היא, אם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לחזות מראש את התרחשות הנזק בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי. מבחינת הצפיות הטכנית, נתבעת 1 כמפעילה של הסופר, יכולה הייתה לצפות שאורחיה עלולים להיפגע כתוצאה מסגירה לא בטיחותית של הדלת. על פי מבחן הצפיות הנורמטיבית, השאלה תהא, האם הנתבעת, כעניין של מדיניות וכאדם סביר, צריכה הייתה לצפות את הנזק שנגרם. כשחובת הזהירות הקונקרטית מתגבשת רק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי סביר ובלתי רגיל. כשסיכון בלתי סביר הינו "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" )פס"ד "וענקין"). בענייננו, הוכח, כי התובע לא נפגע במהלך שימוש טבעי ורגיל בדלת, אלא במהלך שימוש חריג ומסוכן שיש לדרוש לצורך הסרתו, נקיטת אמצעים סבירים. הרי דלת הזזה אינה אמורה להיסגר באופן פתאומי על ידו או אצבעותיו של אדם בעודו מנסה לפתוח אותה. הדלת אמורה להיפתח ולהיסגר בצורה בטיחותית ביותר. 14. יש להדגיש, סגירת דלת למטרה כלשהי איננה מעשה בלתי צפוי שכן זה הייעוד הטבעי של כל דלת, ולכן לא כל נזק שנגרם מסגירת דלת יוצר סיכון בלתי סביר. אולם הדלת שממנה נפגע התובע, הינה דלת הזזה שעם פתיחת צד אחד, הצד השני אמור להיפתח במקביל ולא להיסגר באופן פתאומי. בנסיבות אלה פעולת הסגירה אינה מבין הפעולות היוצרות סיכונים סבירים, אלא מהווה פעולה היוצרת סיכון בלתי סביר באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. כאן מתבקשת השאלה, האם הוכח שהנתבעת נושאת באחריות לנזק בשל פגם כלשהו אשר היה בדלת? האם הנתבעת נקטה באמצעי זהירות כדי למנוע התרחשות התאונה? 15. בן חמו בעדותו הצהיר כי אין המדובר בדלת פגומה וכי מזה 6 שנים לא היה כל מקרה שבו התקבלה תלונה כלשהי על פגיעה מהדלת או על אי תקינותה (עמ' 15, ש' 6-8). עם זאת, מחקירתו עולה עוד כי כשאדם נפגע בסופר נערך דו"ח וכי גם במקרה זה של פגיעת התובע נערך דו"ח כזה (עמ' 13, ש' 30-33), אולם הנתבעת לא מצאה לנכון להציג הדו"ח הנ"ל ולא סיפקה שום הסבר להימנעות זו. על כן יש לזקוף מחדל זה לחובתה. הוא הדין גם לגבי אי הצגת סרטון המצלמה שמותקנת מעל לאותה דלת. הרי מחקירת בן חמו עולה כי מעל הדלת מותקנת מצלמה. אומנם קיימת אפשרות שביום התאונה, המצלמה לא הייתה מכוונת לדלת כפי שבן חמו טען בחקירתו, אולם העניין לא נבדק ע"י הנתבעת וכאמור סרטון המצלמה לא הוצג בפני בית המשפט. 16. יש להדגיש שוב כי אומנם מדובר בדלת שהינה הדלת המשנית ולא הראשית של הסניף, אך זו דלת אשר משמשת את הלקוחות שיוצאים מהסופר לאחר סגירת הדלת הראשית. אין ספק כי על הנתבעת לדאוג לתקינות הדלת כך שלא תתאפשר סגירת צד אחד מהדלת לכיוון הצד השני, במידה וידו של מי שרוצה לפתוח אותה עדיין אוחזת בה. איני מוצאת לנכון במסגרת הדיון בשאלת האחריות לדון ולהתחבט סביב הסיבה שבעטייה נסגרה הדלת על ידו של התובע באופן פתאומי. הרי אין ספק כי התובע נפגע כתוצאה מסגירת הדלת ולראיה הפגיעה באגודל של התובע כפי שעולה מעדותו, מעדות אשתו ומדו"ח המיון מיום התאונה (ת/3). הדלת אינה אמורה להיסגר על ידו מי שמנסה לפתוח אותה, כך שאם היה מותקן חיישן או מנגנון האטה, הנתבעת הייתה מונעת התרחשות התאונה ובכך היא התרשלה. אשר על כן אני קובעת, כי הנתבעות נושאות באחריות נזיקית בגין הנזק אשר נגרם לתובע בעקבות התאונה. הנזק 17. בעקבות התאונה פונה התובע למרכז הרפואי כרמל שבחיפה. שם אובחן כסובל מפצע באספקט אולנרי של האגודל, המטומה תחת הציפורן ורגישות. עוד אובחן כסובל משבר בגליל האמצעי. הפצעים חוטו והושם ספלינט לאצבע. הוא אושפז ושוחרר לאחר כיומיים עם המלצה להמשך מעקב רפואי, יד מורמת ומנוחה. ביום 19.10.10 הורד הסד. והופנה לטיפולי פיזיותרפיה תנועתית לאגודל. 18. הפסד שכר לעבר - לטענת התובע עובר לתאונה הוא עבד כשכיר בתפקיד של ירקן ובעקבות התאונה נעדר מהעבודה למשך 11 חודשים. כידוע מדובר בנזק מיוחד שהינו בר הוכחה. התובע הציג תלוש משכורת אחד ביחס להכנסתו עובר לתאונה והוא תלוש חודש 7/10 והעיד כי לפני חודש זה הוא היה מובטל. התובע לא הציג ראיה כלשהי להוכחת הפסדי שכר כלשהם בעקבות התאונה. מלבד עדותו בעל פה בעניין זה ואשר לפיה הוא נעדר תקופה של 11 חודשים מעבודתו - שהינה כשלעצמה תקופה בלתי סבירה - בעקבות התאונה לא הוצגה עדות או ראיה נוספת כלשהי לתמיכה בעדותו זו. בנסיבות אלה לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר לעבר. 19. כאב וסבל - בהתחשב בפגיעתו, מצבו הרפואי, 3 ימי האשפוז ותקופת אי הכושר, אני פוסקת לו בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪. עזרת צד ג' והוצאות - בהתחשב במצבו הרפואי של התובע, תקופת אשפוזו, תקופת ההחלמה, התרופות שקיבל והבדיקות השונות שעבר, אין ספק כי התובע נאלץ לשאת, לפחות, בחלק מאותן הוצאות שלא מכוסות בסל הבריאות - שהינן לטעמי לא רבות. כמו כן, אין ספק כי הוא נזקק לעזרת צד ג', אם כי לתקופה קצרה. על כן ובהתחשב בכל האמור לעיל, אני פוסקת בגין ראש נזק זה סך של 2,000 ₪. סיכום 20. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 32,000 ₪, הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ כולל מע"מ. הסכומים כאמור יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פיצוייםטריקת דלתאצבעות