תביעה בגין נזקי גוף ברחוב

תביעה בגין נזקי גוף ברחוב על פי הנטען, במועד הנ"ל בשעה 10:00 או בסמוך לשעה, זו חצתה התובעת את הכביש ברחוב ארלוזרוב בחולון (להלן: "הרחוב"), מול בית מס' 65 המשמש כמעון לפעוטות של אחת מהעמותות (ויצ"ו או נעמ"ת), וכן כמועדון לחוגים שונים (להלן: "המעון"). תוך כדי חציית הכביש, נכנסה רגלה של התובעת בשקע בכביש - היא נפלה על פניה ונחבלה בכל חלקי גופה. התביעה הוגשה כנגד עיריית חולון - הנתבעת (להלן: "הנתבעת"), בגין אחריותה על פי הנטען בין היתר, על פי הוראת פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), בנימוק כי הפרה את חובותיה על פי הפקודה, לרבות בתיקון ואחזקת הכביש. הנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה ובחבותה, כמו גם בשאלת שיעור הנזק. הדיון התנהל בשאלת החבות ושיעור הנזק. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו לפניי הראיות כדלקמן: ראיות התובעת: התובעת, חתנה - מר משה ביסמוט (להלן: "מר ביסמוט") וחברו לעבודה של בעלה - מר יורי קליקה (להלן: "מר קליקה"). ראיות הנתבעת: מר יובל אוזן - מנהל עבודה בצוות דרכים ותשתיות אצל הנתבעת (להלן: "מר אוזן"). כן הובאו לפניי חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים וחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט - ד"ר חנן טאובר, אורתופד. בנוסף הובא לפני תיעוד שהוגש על ידי הצדדים, סיכומיהם בעל פה ופסיקה שהוגשה על ידי הצדדים. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת. שאלת החבות נסיבות אירוע התאונה מהראיות שהובאו הוכח כי הרחוב הינו חד-סטרי. מעברי חציה ממוקמים בשני צמתים מנוגדים של הרחוב, האחד במרחק של כ-20-30 מ' מהמעון, והשני במרחק במקצת גדול יותר. כן הוכח כי כלי רכב חונים בצמוד למדרכה משני צידי הרחוב, כפי שנחזה בתמונות שצולמו על ידי התובעת, בסמוך לאחר התאונה. על פי הנטען, בעלה של התובעת אמור היה להשיבה לביתה בתום החוג בו נטלה חלק, אולם משנבצר ממנו לעשות כן, פנה למר קליקה בבקשה כי יסע עם רכבו למעון וישיב את התובעת לביתה. על פי הנטען על ידי מר קליקה, ועדותו שלא נסתרה והאמינה בעיניי נתמכת בעדותה של התובעת, המתין לתובעת בתוך רכבו מול המעון בצמוד למדרכה המרוחקת מהמעון. התובעת ירדה במדרגות מהמעון לאחר שיודעה מבעוד מועד שמר קליקה התבקש להסיעה לביתה. התובעת הבחינה ברכב, חצתה את הכביש מול המעון, לא במעבר החציה ובעודה "... חוצה את הכביש נכנסה רגלי בשקע ו/או בור בכביש. אני נפלתי על הפנים ונחבלתי בכל חלקי גופי" (סעיף 3 לתצהירה). התובעת אישרה בחקירתה הנגדית ובתצהיר תשובות לשאלון (בתשובה לשאלה 68), כי לא הסתכלה על הכביש בעודה חוצה אותו ועל כן לא הבחינה באותו שקע/בור. עדותה של התובעת נתמכה בעדותו של מר קליקה, אשר היה עד לנפילת התובעת אפיים ארצה, מבלי שבעת הנפילה היה מודע לסיבתה. ברם, לכשניגש לתובעת הבחין לדבריו ב"בור" (עמ' 7 לפרוטוקול ישיבת 1.1.14). על פי הנטען, למחרת קרות התאונה, צולמו תמונות הרחוב וה"בור". מהתמונות ניתן להבחין בבירור בהבדלי גובה של האספלט המשתרעים על פני משטח ברוחב של כמטר ומחצה משפת המדרכה, הממוקמת בצידו המרוחק של הכביש. עסקינן בהבדל גובה של כשני ס"מ לפחות, שניתן להבחין בו בעת חציית הכביש במהלך היום (להלן: "המפגע"). יאמר כי המפגע ממוקם בסמוך למקום חניה לכלי רכב בצמוד לשפת המדרכה הנגדית למעון, וכי מטבע הדברים נהג או נוסעים של רכב החונה במקום פוסעים על הכביש, גם במקום המפגע. התובעת מסרה גרסאות שונות באשר לזהות האדם שצילם את התמונות. בעוד שבתצהיר עדותה הראשית הנתמך בתצהירו ובעדותו של מר ביסמוט נטען כי התמונות צולמו על ידיו, הרי שבתצהיר תשובות לשאלון הצהירה התובעת כי התמונות צולמו על ידי בעלה. סתירה זו הינה חסרת משמעות של ממש, כמו גם סתירות נוספות בגרסאות התובעת עליהן הצביעה הנתבעת בסיכומיה. בכללותה, עדות התובעת לא נסתרה ונתמכה בראיותיהם של מר קליקה, מר ביסמוט ובתמונות שהוגשו. באת-כוח התובעת פנתה למחלקה המשפטית של הנתבעת במכתב דרישה מיום 23.6.10, הודיעה על נסיבות האירוע וצירפה למכתבה את התמונות שהוגשו לבית המשפט. המכתב נענה על ידי הממונה על הביטוח אצל הנתבעת במכתב מיום 7.7.10, שאישר את קבלת המכתב תוך שנמסר כי הפניה "...עדיין נבדקת" (ת/13, ת/14). בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר מר אוזן כי לראשונה נודע לנתבעת על התאונה רק לאחר שהוגשה תביעת התובעת וכי הודעה על קיומו של המפגע כלל לא נמסרה לידיה. הוסיף והצהיר בתצהירו, כי לאחר קבלת ההודעה יצא "... לשטח, והבחנתי כי מקום הנפילה הנטען אינו מקום המיועד למעבר הולכי רגל, שכן אין מדובר במעבר חציה" (סעיף 7 לתצהירו מיום 11.7.13). בתצהירו נמנע מר אוזן מלהתייחס לשאלה האם נמצא מפגע כלשהו והאם תוקן על ידי הנתבעת. ביום 30.12.13, הגישה התובעת בקשה להגשת תמונות הרחוב שצולמו על ידה ימים ספורים קודם לכן, על מנת להוכיח כי ההבדלים בגובה האספלט תוקנו על ידי הנתבעת. התמונות הוגשו בהסכמת הנתבעת (ת/1-ת/6). יאמר כי התובעת לא נחקרה על התמונות. בחקירתו הנגדית, אישר מר אוזן כי בתמונות אכן נראה מקום אירוע התאונה וכי בוצע על ידי הנתבעת תיקון האספלט. יחד עם זאת, מר אוזן לא יכול היה ליתן מענה לשאלה מתי בוצע התיקון, שכן כדבריו המידע על כך אינו מצוי ברשותו בבית המשפט, אלא במשרדי הנתבעת ועל כן לא יכול היה לתת מענה לשאלה זו. לסיכום: שוכנעתי כי התובעת אכן נפלה בנסיבות הנטענות על ידה וכי עסקינן בהבדלי גובה העלולים להוות מכשול לאדם החוצה את הכביש - במיוחד לתובעת שהינה נכה ברגלה מזה עשרות שנים, ומתהלכת תוך צליעה בולטת עד מאוד. כן שוכנעתי כי היה על הנתבעת מכוח חבותה על פי הפקודה לתקן את הבדלי הגובה, כפי שאכן עשתה. יחד עם זאת, יש להידרש לשאלה האם עומדת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת בהתחשב בכך שעסקינן במפגע בכביש ולא במעבר חציה, ובמקום שעל פי דין חל איסור לחצותו. האם יש להטיל על הנתבעת חבות בגין המפגע? הצדדים חלוקים בשאלה האם מוטלת על הנתבעת כלפי התובעת חבות שבנזיקין נוכח מיקומו של המפגע בכביש, ובשעה שהתובעת חצתה את הכביש במקום בו אין מעבר חציה. הצדדים הפנו לפסיקה שדנה בחובות רשויות מקומיות, אולם כל הפסיקה למעט פסק דין אחד לא נדרשה לשאלה שבנדון. הנתבעת הפנתה לפסק דינה של כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי שניתן בת"א 3172/97 (כ"ס) חזק אידה נ' המועצה המקומית רמת השרון ואח' (6.9.2001, לא פורסם). כב' השופטת מצאה כי לא קיימת כל חובת זהירות מושגית או קונקרטית של הרשות כלפי התובעת, הן משום שהמפגע הנטען אינו בגדר מפגע והן מטעמים של מדיניות משפטית: "ניתן היה להרחיב ולהחיל את החובה המושגית גם לגבי כביש, מקום בו היה מוכח כי לא קיים מעבר חצייה בקרבת מקום, או כי חציית הכביש במעבר החצייה בלתי אפשרית, או כי עובר האורח מחמת תנאי הדרך מחוייב לחצות במקום שחצה וכיו"ב. דעתי הינה כי משקבע המחוקק בתקנות התעבורה את חובת חציית הכביש במעבר חצייה, מקום שהדבר אפשרי, אין הדבר עולה בקנה אחד עם הטלת חובה מושגית מוחלטת לגבי כל כביש וכביש, גם אם באופן כללי צפוי הוא שאנשים אינם מצייתים תמיד לחוקים אלו, ונוהגים לחצות כבישים גם שלא במעבר חצייה, שהרי לעולם לא נדע היכן ומתי יפר אדם את החובה ויחצה את הכביש שלא במעבר חצייה. תוצאה זו הינה בלתי סבירה בעליל". (עמ' 5 לפסה"ד) סבורני כי כעניין שבמדיניות, אין לעודד עוברי אורח להפר את הוראות תקנות התעבורה ולחצות כביש במקום שאינו מותר לחציה. במקרה דנן, סבורני כי מתקיימות נסיבות המחריגות "פטור" מחבות בנזיקין: עסקינן בכביש צר, חד-סטרי שמכוניות חונות משני צדדיו, ועל כן הסיכון שבחציית הכביש שלא במעבר החצייה הינו נמוך ביותר; מעברי החצייה ממוקמים בשני קצוות הרחוב בצמתים עם רחובות נוספים; מכוניות חונות משני צידי הכביש. נוכח מיקומו של המעון והצורך בהעברת הפעוטות לגן מכלי הרכב מהמעון ובחזרה, פעולה המתרכזת בעיקר בשעות סיום פעילות המעון, נעשה שימוש בחניה משני צידי שפת הכביש; הדעת נותנת כי בנסיבות אלו ונוכח הצורך בכניסה של ההורה למעון, הוצאת הפעוט ממנו והכנסתו לרכב - במרבית המקרים לא נעשה שימוש במעברי החצייה הנמצאים בשני קצות הרחוב, במרחק של כמה עשרות מטרים מהמעון; לדעתי, הנתבעת אמורה הייתה להיות מודעת לשימוש זה ולסיכון הטמון במפגע נוכח התכיפות שבחציית הכביש במקום המפגע; למותר לציין כי המפגע צמוד כאמור למקום המיועד לחציית כלי רכב, כך שנהגים ונוסעים נדרשים, לא אחת, לפסוע במקום. רשלנות תורמת כאמור, התאונה ארעה בשעות הבוקר. התובעת הודתה בשתי הזדמנויות שונות כי חצתה את הכביש מבלי להביט על הכביש ובכך נטלה על עצמה סיכון לנפילה, במיוחד נוכח צליעתה הניכרת הטומנת בחובה סיכון לנפילה במקרים של הבדלי גובה. לו התובעת הייתה בוחנת את צעדיה בקפידה, יכול והייתה מונעת את קרות התאונה. לאור האמור לעיל, מצאתי להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 50%. שיעור הנזק הנכות הרפואית והתפקודית ממקום התאונה, הועברה התובעת על ידי מר קליקה למוקד קופ"ח. בבדיקה במוקד, נמצא כי התובעת נחבלה בחלקים שונים בגופה לרבות בפניה, פיה וכף יד ימין. לאחר בדיקה וביצוע צילומי רנטגן, שוחררה התובעת עם הוראות למנוחה והמשך טיפול ומעקב רפואי. התובעת המשיכה בקבלת טיפול רפואי, לרבות טיפולי פיזיותרפיה וכן נאלצה להחליף כתר באחת משיניה, שלטענתה נשבר במהלך התאונה. לטענת התובעת כתוצאה מהתאונה, הינה סובלת מכאבים בשורשי וכפות ידיה, בעיקר ביד ימין וכי אלו מתגברים בעת מאמץ והפעלת כוח, כגון עבודות מטבח והרמת משקל בקניות. התובעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר אדיבי - אורתופד, אשר מצא כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בקרסול ואגודלי שתי הידיים. הנכות נקבעה בהתאם לתקנה 35 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו-1956 (להלן: "התקנות"). התובעת נבדקה מטעם הנתבעת על ידי ד"ר ששון עמיהוד, אשר מצא כי לא נגרמה לתובעת כל נכות כתוצאה מהתאונה. לאור המחלוקת שבין המומחים הרפואיים, מונה מטעם בית המשפט ד"ר חנן טאובר - אורתופד. ד"ר טאובר קבע כי לתובעת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 44 (2) (מותאם) לתקנות, כאשר מחציתה הינה בגין מצב קודם ומחציתה בגין החמרה כתוצאה מהתאונה. הנכות נקבעה בגין רגישות ניכרת באגודל ימין. ד"ר טאובר קבע כי אין קשר בין תחלואיה של התובעת בקרסול שמאל לבין התאונה. אין חולק כי התובעת מקבלת עוד משנת 2000 קצבת נכות מלאה בגין אי ספיקת כליות, קיצור רגל שמאל ועוד. יצוין כי בהמשך עברה התובעת בהצלחה השתלת כליה, אולם לא חל שינוי בכושרה לעבודה. כן אין חולק כי התובעת אינה עובדת מאז שנת 2000. לאור האמור לעיל, סבורני כי אין מקום לכמת את נכותה התפקודית של התובעת. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי הצדדים חלוקים בשאלה האם הכתר שהוחלף כשנתיים לאחר התאונה, אכן נשבר בגין התאונה. לטענת התובעת, עוד ביום התאונה נבדקה על ידי ד"ר יגאל המאירי, אולם אישור בדבר הבדיקה לא הוגש. התובעת, כפי שעולה מ-ת/6, מסרה לד"ר המאירי כי נפלה ושברה את השן ועל כן נדרשה להחלפת כתר בעלות של 2,000 ₪. התובעת לא הגישה קבלות המעידות על הוצאות נסיעה או הוצאות לטיפול רפואי, למעט בגין הטיפול בשיניה - אולם חזקה כי נדרשה להוצאות שכאלו. מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי. עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד אין חולק כי התובעת לא שכרה שירותי עזרה בשכר. יש להניח כי בתקופה שבסמוך לאחר התאונה, נדרשה לעזרת קרובים מוגברת. מצאתי לפסוק לתובעת על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 2,000 ₪ בגין עזרת קרובים מוגברת לעבר. באשר לעזרת צד שלישי לעתיד - נוכח מצבה הרפואי של התובעת שאינו קשור לתאונה ושיעור נכותה הנמוך בגין התאונה, איני סבור כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בפריט זה. נזק לא ממוני מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. סיכום להלן סיכום נזקי התובעת: הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 2,000 ₪ עזרת צד שלישי לעבר - 2,000 ₪ נזק לא ממוני - 20,000 ₪ סה"כ - 24,000 ₪ מהסך של 24,000 ₪ יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור של 50% ועל כן הפיצוי - 12,000 ₪ . סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 12,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23%, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין אגרת בימ"ש ושכ"ט המומחים, כשלהוצאות אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה ועד למועד התשלום בפועל. נזקי גוף