תביעה לתשלום חובות בגין שימוש בגז

תביעה לתשלום חובות בגין שימוש בגז וכן עבור שימוש בציוד אותו סיפקה התובעת לנתבעת רקע התובעת היא סוכנות גז של חברת דור גז בע"מ והנתבעת 1 היא חברה פרטית אשר ביום 01.07.2009 חתמה עם התובעת על הסכם במסגרתו הוסכם שהתובעת תספק לנתבעת 1 גז בתנאי אשראי של שוטף + 30 (להלן - ההסכם), וכן שהתובעת תשאיל לנתבעת 1 ציוד גז אשר הנתבעת 1 תעשה בו שימוש רק עם גז שתרכוש מהתובעת, והציוד יוחזר עם סיום ההסכם או בקרות איזה מהאירועים שפורטו בהסכם. הנתבע 5, הוא בעל מניות ומנהל הנתבעת 1, והוא אף בעל זכות החתימה בחשבון הבנק של הנתבעת 1 בבנק הדואר. הנתבע 5 חתם על כתב ערבות לקיום כל חיובי הנתבעת 1 כלפי התובעת לפי ההסכם. אין מחלוקת כי התובעת ביצעה התחייבויותיה על פי ההסכם השאילה את הציוד כמוסכם וסיפקה לנתבעת 1 גז לפי הזמנות הנתבע 5. עוד מוסכם כי החל מחודש אפריל 2010 חדלה הנתבעת 1 מלעמוד בתשלום חובותיה לתובעת והחלה לצבור חובות עקב שימוש בגז ואי תשלום עבורו. בתחילה מסר הנתבע 5 לתובעת שיקים של הנתבעת 1 לזמני פירעון החורגים בחצי שנה בקירוב מהמוסכם, אך בטרם הגיע זמן פירעונם פנה הנתבע 5 לתובעת וביקש להחליפם בשיקים של הנתבעת 2, חברה פרטית בבעלות ובהנהלת הנתבעת 7, שהיא אשתו של הנתבע 5, וזאת בטענה, שעקב מצבה הכלכלי של הנתבעת 1, השיקים שמסר לא יפרעו. כחודש לפני מועד הפירעון של השיקים פנה שוב הנתבע 5 לתובעת והודיע כי גם חשבון הבנק של הנתבעת 2 נמצא בבעיה וביקש שהתובעת לא תפקיד את השיקים של הנתבעת 2 ומסר לתובעת שיקים של הנתבעת 3 - חברה פרטית בבעלות ובהנהלת הנתבע 5 אך הנתבע 6, בנו של הנתבע 5, הוא בעל זכות החתימה בחשבון הבנק שלה (הנתבע 6 היה בעל המניות של הנתבעת 3 אך העביר אותן לנתבע 5 לפני שנת 2009). התובעת קיבלה את השיקים של הנתבעת 3 והחזיקה הן בשיקים של הנתבעת 2 והן בשיקים של הנתבעת 3. בסמוך למועד הפירעון, הודיע הנתבע 5 לתובעת כי גם חשבון הבנק של הנתבעת 3 מצוי בבעיה, ביקש כי תימנע מלהפקיד את השיקים של הנתבעת 3 וביקש לתת לתובעת שיקים למועד פירעון דחוי עוד יותר. התובעת סירבה והפקידה את השיקים של הנתבעת 3 תחילה, ולאחר שאלה חוללו עקב היות חשבון הבנק של הנתבעת 3 מוגבל, הפקידה התובעת את השיקים של הנתבעת 2 אשר לא כובדו אף הם עקב היות חשבון הבנק של הנתבעת 2 מעוקל. התובעת פנתה לנתבע 5 בדרישה לתשלום מלוא חובותיה של הנתבעת 1 והחזרת הציוד. משפנייתה לא נענתה לשביעות רצונה, הוגשה התביעה. הסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין חלקי ביום 05.04.2012 הגיעו התובעת והנתבעים 1-5, 7 להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין חלקי ביום 05.04.2012 ואשר ייתרו את הצורך לדון בחלקים נרחבים מהתביעה. הוסכם כי הנתבעים 1,5,7 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 117,488 ₪ בהסדר תשלומים אשר פורט בהסכם עליו חתמו הצדדים. בחופף לחיוב זה, חויבו הנתבעות 2-4 אף הן, למקרה שהנתבעים 1, 5 ו- 7 לא יעמדו בתשלום לתובעת לפי הסכומים המפורטים להלן: הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 65,725 ₪ . הנתבעת 3 תשלם לתובעת סך של 105,440 ₪. הנתבעת 4 תשלם לתובעת סך של 11,613 ₪ . הוסכם בין הצדדים כי לאחר פסק הדין החלקי נותר לדון בתביעה כנגד נתבע 6, יש לברר את התביעה כנגד נתבעים 1 ו- 5 באשר לדמי השימוש בציוד, וכן לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כנגד הנתבעים 1-5, 7 לגבי פסק הדין החלקי. השאלות שנותרו במחלוקת חיובו של נתבע 6 בגין חובה של נתבעת 3 לתובעת לפי שיקים שלא כובדו טוענת התובעת בסיכומיה כי יש להטיל על הנתבע 6 אחריות אישית לחוב מכוח דיני הרמת מסך, תורת האורגנים והאחריות האישית בשילוב עם דיני הנזיקין, דיני החוזים ודיני השטרות. מנגד טוען הנתבע 6 להעדר יריבות בינו לבין התובעת. עוד טוען הנתבע 6 כי טענות התובעת בדבר הרמת מסך הינן הרחבת חזית אסורה היות שהן נטענו לראשונה בסיכומי התובעת ורק לשם הזהירות טען להעדר עילה להרמת מסך או לחיובו בחבות אישית, בראש ובראשונה, היות שלא היה בעל מניות או נושא משרה בנתבעת 3, וכן שלא נעשתה כל פעולה בכוונת מרמה. לעניין 'הרחבת החזית' כידוע הכלל היסודי הוא כי בית המשפט יפסוק על יסוד כתבי הטענות והעדויות שניתנו במסגרת הטענות ולא על סמך איזה דבר מפתיע שהעלה אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על ידי יריבו. אין מדובר בכלל טכני גרידא: "הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון" ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, (20.8.2009). ועוד נאמר, כי הגם שהתנגדות להרחבת חזית היא "דיונית באופייה", יש לה "משקל רב", זאת: "נוכח השיטה האדוורסרית הנהוגה במשפט הישראלי, וביתר שאת - בהליך האזרחי. באחרון, הצדדים הם-הם אשר מגדירים את הפלוגתות. במיוחד הדבר נכון לגבי התובע שלא רק פותח את ההליך, אלא למעשה יוצר אותו על-פי הגבולות שבכתב תביעתו. ... הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו" ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (4.7.2011), וראו עוד: ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ, (12.7.2011). אך למרות האמור לעיל, בנסיבות מקרה זה לא התרשמתי כי היה בטענות התובעת כדי להפתיע את הנתבע 6 ולפיכך מצאתי לדון בטענות לגופן. הרמת מסך עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, הקובע שיש לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה, הינו אחד מכללי היסוד במשפט המודרני, לרבות בשיטת המשפט הישראלית. עוד קודם לקביעת המחוקק, הלכה פסוקה ומושרשת היטב הייתה במשפטנו, כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מסוימות, יורם מסך ההתאגדות וניתן יהיה לייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה באופן אישי. כפי שנאמר בענין זה בע"א 4606/90, מוברמן נ' תל מר בע"מ, פד"י מו(5)353, 360: "אכן דין הוא כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות ואין לערבב ביניהם ... חרף זאת התברר עם השנים כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך כמובן אין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה". המקרים החריגים והנסיבות המיוחדות שיאפשרו את הרמת מסך ההתאגדות, קבועים כיום בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן -חוק החברות): "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)". בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, לא פורסם, בסעיף 42 לפסק הדין, התייחס בית המשפט לנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות: "תכליתה של הרמת מסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות ... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו של החוק'". מן הכלל אל הפרט הנתבע 6 היה בעל מניות של הנתבעת 3, אך לא בתקופה הרלוונטית, ומטעם זה בלבד, יש לדחות את טענת הרמת המסך בין הנתבעת 3 לבין הנתבע 6, שהרי לפי סעיף 6 לחוק החברות סעד הרמת המסך יכול להיות רק בין חברה לבין בעלי מניותיה, והתובעת לא הוכיחה כי הנתבע 6 היה בעל מניות בנתבעת 3 בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו. התובעת הצביעה על חוסר עקביות בתשובותיהם של הנתבעים לגבי מועד העברת המניות בנתבעת 3 של הנתבע 6 לנתבע 5. המועד המאוחר ביותר אותו ציינו הנתבעים כמועד העברת מניות הנתבעת 3 לידי הנתבע 1 היה שנת 2009, והתובעת לא הצליחה להביא כל ראיה לכך שבשנת 2010 - מועד מתן השיק הראשון של הנתבעת 3 לתובעת - היה הנתבע 6 בעל מניות בנתבעת 3. טענותיה הנוספות של התובעת כלפי הנתבע 6 מבוססות על כך שהנתבע 6 הוא שחתם על השיקים אשר נמסרו לתובעת לכיסוי חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת. הנתבע 6 לא הכחיש כי הוא שחתום על השיקים, אך טען כי חתימתו הינה כמורשה חתימה מטעם הנתבעת 3 אשר השיקים הוצאו מטעמה וחותמתה מופיעה אף היא לצד חתימתו. השיקים של הנתבעת 3 התקבלו אצל התובעת מהנתבע 5 עימו ניהלה את עסקיה, הוא היה אף מנהל ובעל המניות של הנתבעת 3. השיקים התקבלו אצל התובעת כחלק מניהול העסקים הרגיל שלה והתובעת לא הצביעה על כל קשר מיוחד שנוצר בינה לבין הנתבע 6 אשר מצדיק התייחסות לנתבע 6 במובחן מהנתבעת 3 שהיא הישות המשפטית החתומה על השיקים נשוא התובענה. לפיכך מצאתי לדחות את התובענה כנגד הנתבע 6 על כל חלקיה. חיוב הנתבעים 1 ו- 5 בדמי השימוש בציוד שהושאל מהתובעת לנתבעת 1 סעיף 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע כי: "שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות, כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה". הציוד הושאל מהתובעת לנתבעת 1 כחלק מההסכם לאספקת גז. ההסכם קובע ביחס להחזרת הציוד המושאל כי: "12. עם סיום ההסכם, מסיבה כלשהיא, ישיב הלקוח לרם גז את הציוד המושאל, תוך 14 יום מדרישת רם גז או מסיום ההסכם לפי העניין, כשציוד המושאל שלם ובמצב טוב ותקין, בהתחשב בבלאי ובפחת הנובעים משימוש רגיל וזהיר. 13. מבלי לגרוע מן האמור לעיל תהיה רם גז זכאית, במקרה של אי השבת הציוד המושאל ע"י הלקוח, להיכנס לחצריו של הלקוח, להוציא את הציוד המושאל ולקבלו חזרה לרשותה. הוראה זו מהווה הרשאה בלתי חוזרת של הלקוח המזכה את רם גז בע"מ להכנס לחצרו של הלקוח ולעשות כל דבר הדרוש על מנת להוציא את הציוד המושאל וזאת ללא צורך בקבלת צו מבית משפט לעניין זה." הנתבע 5 בחקירתו הנגדית אישר את גרסת התובעת שהציוד המושאל נלקח על ידי התובעת ביום 05.04.2011: "ש: יורם העיד שביום 5.4 נטלה התובעת את הציוד אחרי שיום קודם היא קיבלה רשות זה נכון או לא? ת. יורם קיבל ממני מספר פעמים אישורים לזה שהוא יכול לקחת את הציוד. מה שקרה בתאריך שאת אומרת שקיבלנו הוראה לפנות את המקום ואז הודעתי לו שמע, מפנים את המקום בוא תיקח. ש. זה נכון שביום 5.4 הוא לקח? ת. אני לא זוכר את התאריך, אני מניח שזה היה התאריך." (עמוד 18 שורות 23-18 לפרוטוקול) לפי תצהיר מנהל התובעת בסעיף 5.3 ביום 19.12.2010 דרש הוא בשם התובעת מהנתבע 5 את החזרת הציוד המושאל. מצאתי לתת אמון בכך שדרישה כזו אכן הועלתה ונתקלה בסירוב על ידי הנתבע 5 כפי שאף עולה מתמלול שיחה של באת כח התובעת עם הנתבע 5: "עו"ד אורלי גלמן: טוב, אז תראה, אני רציתי לתאם איתך, שטכנאי שלנו יגיע וייקח את הציוד. יהודה הדר: ממש לא. עו"ד אורלי גלמן: איך לא . יהודה הדר: אם הוא יגיע לפה, יקבלו תיק, יקבלו משטרה ויקבלו תביעה, אין לי כלב בחצר," מכך עולה שההסכם הופר והציוד לא הוחזר תוך 14 ימים מדרישת התובעת, אולם ההסכם שותק לגבי פיצוי במקרה של הפרת ההסכם, לא נקבע פיצוי מוסכם או מנגנון אחר לקביעת הפיצוי. משההסכם הופר זכאי הנפגע לפנות לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן - חוק החוזים תרופות) אך התובעת לא הוכיחה זכאות לפיצויים לפי החלופות הקיימות בחוק החוזים תרופות. זאת מן הטעם, שלפי סעיף 10 לחוק החוזים תרופות זכאי הנפגע לפיצוי לפי מידת הנזק שנגרמה לו בשל הפרת החוזה, אלא שהתובעת לא הוכיחה שאי החזרת הציוד בהתאם לחוזה גרמה לה לנזק ולפיכך לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה להוכיח את הנזק על מנת שהנתבעים יחויבו בתשלום פיצוי בשיעור הנזק שנגרם. פיצויים ללא הוכחת נזק אפשריים לפי סעיף 11 לחוק החוזים תרופות רק באותן נסיבות המנויות בסעיף, והמקרה של אי השבת הציוד המושאל במועד המוסכם אינו נופל בגדר אותן נסיבות המזכות בפיצוי ללא הוכחת נזק הנכללות במסגרת סעיף 11. התובעת עותרת לדמי שימוש ראויים בגין השימוש בציוד המושאל בתקופה שלאחר הפסקת אספקת הגז לנתבעת 1 על ידי התובעת ועד למועד החזרת הציוד המושאל לידי התובעת. ההסכם אינו קובע כל דמי שימוש בגין הציוד המושאל, לא במקרה של אי החזרת הציוד, ולא במקרה של אי עמידת הלקוח ההיקפי רכישת הגז עליהם הוסכם בהסכם. יתרה מכך התובעת לא הביאה כל ביסוס ראייתי לגובהם של דמי השימוש הראויים, למעט תצהירו של מנהל התובעת עצמו. דמי שימוש ראויים הינם באופן מובהק עניין שבמומחיות, ויש להוכיחם באמצעות חוות דעת מומחה. וכן נקבע בע"א (מחוזי-נצ') 1074/06 סימון ח'ורי נ' נעמה אבראהים נסייר, (17.4.2007): "מקום שאין מניעה להביא ראייה ישירה לקביעת דמי השימוש הראויים, ראוי לחייב את התובע בהבאתה, שאם לא יעשה כן, ניאלץ לומר עליו כי לא הרים את הנטל בהוכחת דמי השימוש הראויים." ומתאים דברים אלו למקרה זה בו לא הייתה כל מניעה לתובעת להביא בפניי בית המשפט חוות דעת בדבר דמי השימוש הראויים בציוד המושאל, אך היא בחרה מטעמים השמורים עימה שלא לעשות כן. לפיכך אני מוצאת שהתובעת לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה ולא הוכיחה את דמי השימוש הראויים ולכן רכיב זה של התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 5 נדחה. קביעת שיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך דין לאחר קריאת סיכומי הצדדים לעניין פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה, אני מוצאת לנכון לציין כי בקביעת שיעור ההוצאות ושכר טרחה עורך דין מובאים בחשבון שיקולים נוספים על אלו שהועלו בסיכומי הצדדים. כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר נ' אילנה מוזר (02.02.2011): "במסגרת קביעת ההוצאות רשאי ביהמ"ש להתחשב, בין היתר, באופי התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה ע"י בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך בה פועל בע"ד הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בע"ד שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכ"ט בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום." בעניין דכאן לא ניתן להתעלם מן העובדה שהמשך ההליכים לאחר ההסכמה שהביאה לפסק הדין החלקי, לא נשא כל פרי מבחינת התובעת ודומה הוא לתביעה שנדחתה. התנהגות זו של התובעת אשר גרמה להארכה שלא לצורך של ההליך מהווה אף היא שיקול בקביעת שכר הטרחה וההוצאות בתיק זה. בשקלול תוצאות פסק הדין החלקי, אופן ניהול ההליך ותוצאות פסק דין משלים זה אני מוצאת לקבוע כי הנתבעים 5-1 ו- 7 ביחד ולחוד ישלמו לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אין צו להוצאות בעניין התביעה כנגד הנתבע 6. חובגז