סובלת מנכות נפשית החל משנה לאחר התאונה ולצמיתות בשיעור 10% לפי סעיף 34ב לרשימת המבחנים לקביעת נכות של המוסד לביטוח לאומי. סובלת מתסמינים פוסט טראומטיים אשר מגבילים בצורה בינונית את תפקודה בבית, ובמידה פחותה בעבודה. מיום התאונה ולמשך שנה אחת סבלה מנכות נפשית בשיעור 20% לפי סעיף 34ג לתקנות הביטוח הלאומי. בתקופה זו לא עבדה וסבלה מתסמינים פוסט טראומטיים שונים שהגבילו באופן בולט את יכולתה לעבוד והתפקוד בבית. לאחר שנה חזרה לעבוד במשרה חלקית, אך המשיכה לסבול מתסמינים פוסט טראומטיים, אם כי בהיקף קטן יותר. השיפור במצבה משתקף ברישומי השיחות בהם השתתפה. הגב' איבדה את כושרה לעבוד מבחינת נכות נפשית בשיעור 75% מיום התאונה ולמשך שנה, כלומר איבדה את כושרה לעבוד באופן מלא. מתחילת השנה השניה לאחר התאונה ולמשך שנה נוספת היה כושר עבודתה 65%, כלומר היא יכלה לעבוד בהיקף חצי משרה ללא לחץ. מתחילת השנה השלישית לאחר התאונה ואילך אין מגבלות על כושר התעסוקה." הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) סבורה שמסקנות אלה מוטעות שכן התובעת הסתירה מהמומחה עובדות חשובות, ומסרה לו מידע לא נכון. כשהוצגו למומחה חלק מפרטי טענות אלה גרם לו הדבר לבלבול מסויים. בתחילה חזר בו מחוות דעתו, ואז אישר שהתבלבל בתשובתו וחזר לעמדתו המקורית. התרשמתי שהבלבול היה לשוני בלבד (במתן אישור למסקנה הפוכה ממה שחשב שמשתמע מהשאלה) ולכן אצא מההנחה שהאמור בחוות-הדעת משקף את דעת המומחה. המידע שעליו בוססה חוו"ד המומחה נמסר לו בעיקר מפי התובעת עצמה. כפי שעולה מהקטע שצוטט, העריך המומחה את נכותה של התובעת בזיקה הדוקה לתפקודה התעסוקתי. הוא סבר שהתובעת שבה לעבודה רק שנה אחרי התאונה, ושבתקופה זו היא לא עבדה. אחרי שנה היא שבה לעבודה חלקית ולדעת המומחה היתה יכולה לעבוד רק בחצי משרה ללא לחץ. בסעיף 25 לתצהיר התובעת נאמר שבערך 4 חודשים לאחר התאונה היא פתחה עסק זעיר. כעולה מעדותה היא היתה מטופלת אז בשלושה ילדים קטנים מאוד וניסתה לעבוד מהבית. צודקת הנתבעת שלא היקפו או הצלחתו של העסק חשובים, אלא העובדה שהתובעת יזמה את פתיחתו וגם עבדה בפועל החל מארבעה חודשים אחרי התאונה. בפגישה מס' 10 עם הפסיכולוגית גב' ולד התלוננה התובעת על "עומס עבודה". זה היה ביום 31.12.09, בעיצומה של השנה שבמהלכה - עפ"י מה שסיפרה לד"ר דרנל - היא לא עבדה כלל. כפי שהתברר, כאשר שבה התובעת לעבודה בהוראה, היא הועסקה במשרה של 70% (ולכן לא יתכן שיכלה לעבוד רק בחצי משרה). המידע שסיפקה התובעת לד"ר דרנל ואשר היה הבסיס לקביעת נכויותיה הזמניות פשוט בלתי נכון. התובעת סיפרה למומחה שהיא מרגישה חסרת אנרגיה ועייפה והשנה (דהיינו, 2011) היא עובדת רק יום בשבוע. זו אינה האמת, ובוודאי שלא כל האמת: באותה תקופה עבדה התובעת יומיים בשבוע. יום נוסף הקדישה ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי. לשם כך נסעה מדי שבוע מרמת הגולן לאלקנה וחזרה, יום מאומץ מאוד שתחילתו בשעות הבוקר המוקדמות וסיומו מאוחר בערב, לרבות נסיעות ארוכות. יום נוסף הקדישה התובעת לעבודה מעשית שהיא חלק מלימודי התואר. בעוד שהתובעת הציגה עצמה כמי שבקושי מצליחה להיות פעילה יום בשבוע, למעשה קיימה שגרת פעילות מאומצת למדי ארבעה ימים בשבוע. על התובעת היה לגלות זאת לד"ר דרנל ובתצהירה, אלא שב"כ הנתבעת נאלץ לחלת ממנה את המידע טיפין טיפין בחקירה ממושכת. כך גם נאלץ לחלץ ממנה בחקירה הנגדית את פעילות ההתנדבות שלה בחיספין, בסיוע לנשים הרות. בסעיף 27 לתצהיר התובעת כתוב שמדצמבר 2010 ועד יולי 2011 היא ניסתה לחזור לעבודה מלאה, אך בשל תשישות איומה והעדר אנרגיות היא נאלצה להוריד את היקף המשרה. לד"ר דרנל, היא לא סיפרה כלל על תקופת עבודתה במשרה מלאה. "ירידת היקף המשרה" היתה דרושה כדי לפנות זמן ללימודי התואר השני ולעבודה המעשית שחייב, אך גם זה הוסתר מהמומחה. כשחולץ מפי התובעת המידע אודות לימודיה היא גימדה מערך העיסוק בייעוץ חינוכי והשתדלה מאוד לשכנע שאין להתייחס ללימודיה ברצינות יתרה. אגב כך הציגה עצמה כמי שאינה זוכרת אילו עבודות כתבה לאחר התאונה, באילו מקצועות היו ובמה עסקו. מדובר בעבודות שהוכנו והוגשו אך לפני חודשים אחדים וקשה מאוד להאמין שהן פשוט נמחקו מזכרונה של התובעת. התובעת למדה מקצוע מכובד כדי לשפר את כישורי התעסוקה שלה. אם השלמת הלימודים היתה לה קלה - והיא סיימה אותם בהצטיינות - מלמד הדבר על תפקוד מוצלח מאוד שלה. לא במקרה היא העדיפה שד"ר דרנל לא ידע על לימודיה או על הצלחתה בעצם התקופה שבה השימה עצמה כמי שתפקודה ירוד. התובעת ובעלה מקפידים על מצוות פרו ורבו. יש להם ארבעה ילדים שנולדו בתאריכים 1.11.06, 2.1.08, 4.4.09 ו-26.5.12. בסעיף 18 לתצהירה מייחסת התובעת את הפער בין שתי הלידות האחרונות למצבה הנפשי. בעלה הצהיר שבני הזוג קיבלו היתר מהרב להשתמש באמצעי מניעה. הרושם המצטבר של התצהירים ברור: מצבה הנפשי של התובעת גרם לבני הזוג לקבל היתר לשימוש באמצעי מניעה ולכן היא לא הרתה. זוהי אינדיקציה לחומרת מצבה הנפשי בעקבות התאונה. בחקירתה הנגדית של התובעת, היא נשאלה בעניין, לאחר שכבר היה ברור לה שבידי הנתבעת תיקיה הרפואיים. פתאום, סיפרה התובעת מיוזמתה שבמהלך אותה תקופה היא הרתה ועברה הפלה טבעית, שאותה היא מייחסת ללחץ ולחרדות. קשירת ההפלה ללחץ ולחרדות לא נטענה קודם, לא הוכחה ולא עולה מהתיעוד הרפואי. אותם לחץ וחרדות שימשו את התובעת גם כדי להסביר מדוע לא סיפרה על ההפלה לד"ר דרנל. זהו תירוץ מתעתע. לא זו הסיבה להפלה ולא זו הסיבה להסתרתה. "לחץ וחרדה" לא מסבירים מדוע התובעת וגם בעלה לא כתבו על ההפלה בתצהיריהם. לחץ וחרדה לא מסבירים גם מדוע כאשר התובעת פירטה בתצהיר בריאות את המוסדות הרפואיים שבהם טופלה (לרבות מוסדות שבהם אושפזה לשם לידה) היא השמיטה את בית-החולים פוריה, שבו טופלה בעקבות ההפלה. הסתרת ההפלה לא היתה נחוצה. ד"ר דרנל לא התרשם שלהפלה משמעות בהערכת הנכות, אך התובעת לא יכלה לדעת זאת מראש. בכל זאת יש לציין שהיא השיבה תשובות שאינן אמת בחקירתה, כתבה גרסה תמוהה מאוד בתצהיר העדות הראשית וסיפקה מידע רפואי חסר ומטעה בתצהיר הבריאות. הניסיון לברר מהם התסמינים שמהם סובלת התובעת, היה מבלבל מאוד. ד"ר דרנל פירט בחוות-דעתו את רשימת תלונות התובעת אך לא פירט אילו מהן אכן נובעות מהתאונה. מדובר ברשימה ארוכה מאוד המתאפיינת מצד אחד בריבוי ומצד שני בחוסר ספציפיות. התובעת טענה גם בבית המשפט שהיא סובלת מפגיעה בזכרון. הטענה הוצגה גם כסימפטום שממנו היא סובלת. ד"ר דרנל התרשם שאין לתובעת בעיה כזאת. התרשמותו של בית-המשפט היא שבעיות הזכרון של התובעת התעוררו בהתאם לאינטרס שלה, למשל, כשלא רצתה לספר על לימודי התואר השני שלה ו"לא זכרה" באילו מקצועות ובאילו נושאים הגישה עבודות, זמן לא רב לפני המשפט. התובעת טענה לכאבים גופניים שונים, שאותם ייחסה למצבה הנפשי עקב התאונה. קשה להתמודד עם טענה סובייקטיבית לקיום כאבים, אך במקרה של התובעת, לפחות לחלק מהכאבים יש הסבר גופני. לפי התיעוד הרפואי מחלקם היא סבלה לפני התאונה ובלי קשר אליה. אף שהצגת הדברים כ"עובדה" (הן למומחה, הן לבית-המשפט) עלולה להטעות, יתכן שהתובעת מאמינה בטענה בכנות. התובעת סיפרה למומחה שהיא סובלת מחרדה ומפחדים ביחס לכביש ולנהיגה. היא חוששת מלנהוג ונוהגת רק לעתים רחוקות ולמרחקים קצרים. היא סיפרה למומחה שבני הזוג מכרו את מכוניתם אחרי שזו עברה תאונה נוספת, ובשל חששותיה של התובעת לא קנו מכונית חדשה. ד"ר דרנל ראה בכך ביטוי משמעותי לנכותה. בבית המשפט אמרה התובעת במפגיע: "הפחד מנהיגה ומנסיעה בכלל, הוא היה בבסיס הדברים". היא תיארה פחד זה כדבר רציני מאוד "שבכל נסיעה כרוכה ביום שלפני כן בשירותים ויום אחרי כן שירותים". ברור שלתלונה כה קשה, כה מרכזית בחייה, כה מכבידה, חייב להיות ביטוי רציף עקבי ומפורש בדברי התובעת במרוצת הזמן. בתצהיר התשובות לשאלון ששלחה הנתבעת לתובעת פירטה התובעת את מגבלותיה השונות אך לא ציינה כלל שהיא נמנעת מנהיגה או מנסיעות, או שהיא מפחדת מהן. טענה זו גם לא עלתה כלל במהלך 19 מפגשי הטיפול הפסיכולוגי שקיבלה התובעת מהפסיכולוגית נאוה ולד. הרשומה הטיפולית תיעדה את מה שהעסיק את התובעת בזמן אמת. רשומה זו אמינה הרבה יותר מהדברים שסיפרה התובעת לד"ר דרנל ולבית-המשפט לאחר זמן. בסה"כ נזכרת התאונה ברישומי 4 פגישות מתוך 19. ביום 2.9.09 למשל, בפגישה הראשונה, צויין שהתובעת הגיעה לטיפול בעקבות תאונת דרכים, בשבועות שאחרי תאונת הדרכים התפתחו סימפטומים גופניים של כאבי בטן, קושי משימתי בתפקוד המשפחתי ומחשבות מטרידות, כאשר התאונה הציפה קשיים שהיו קיימים ברקע: "חווית גירוש מגוש קטיף", מחלת האב ומות האחות. בקריאת רצף הטיפולים מצטיירת תמונה ברורה למדי של מה שעמד במרכז הטיפול. תאונת הדרכים נזכרת בשתי הפגישות הראשונות ובפגישה הרביעית. בפגישה התשיעית היא נזכרת שוב, כחלק מרצף אירועים שקרו ושבגללם חשה התובעת "חוסר שליטה": "הגירוש מגוש קטיף מות אחותה ותאונת הדרכים." בתשע הפגישות הבאות לא נזכרת תאונת הדרכים כלל ואין אפילו מילה אחת על רגש ספציפי הנוגע לנסיעה או לנהיגה, בוודאי שאין שם מילה וחצי מילה בנוגע להמנעות התובעת מנסיעה או מנהיגה. איש אינו יכול לדעת את שחשה התובעת. כל שניתן לעשות הוא לבדוק אם טענותיה על מגבלות שונות היו עקביות, והאם התנהגותה תואמת אותן. הטענות שהתובעת חוששת מנסיעות או מנהיגה או שהיא נמנעת מהן (חלקית או בכלל) הועלו רק בהקשר של המשפט וגם אז לא באופן עקבי. המסקנה המתבקשת מהעדרן המוחלט מהרשומה היא, שהן לא הושמעו באזני המטפלת. התובעת העידה שהנסיעות לטיפול אצל גב' ולד "גמרו אותה" ושהיא אמרה למטפלת ש"אינה יכולה יותר". משמע, שהמטפלת היתה מודעת לבעיה ולכך שהיא מסכנת את המשך הטיפול. והנה, ברישום בפגישה האחרונה עם המטפלת נכתב שמצב התובעת "הרבה יותר טוב". לא נאמר שלתובעת יש קשיים להגיע לטיפול וגם לא שהיא מפסיקה את הטיפול. להפך: "דיברנו על פגישה פעם בחודש". אלא, שהתובעת לא ניצלה את כל פוטנציאל הטיפול והפסיקה אותו אף שהיתה זכאית לקבל פגישות טיפוליות נוספות ללא תשלום. איני סבור שהתובעת אמרה למטפלת את מה שטענה שאמרה. נראה שלאחר שמצבה הוטב, היא לא ראתה טעם להמשיך להגיע לטיפול הרחק מביתה. לא היה זה ביטוי ל"מצוקה רגשית", שגרמה התאונה, אלא ביטוי לשיקולי נוחות נורמאליים. החל מסוף 2009 אין לבני הזוג כלל מכונית. התובעת נמנעת מנהיגה, כי אין לה במה לנהוג. התובעת סיפרה למומחה שבני הזוג לא רכשו מכונית חדשה "בשל חששותיה". בעלה של התובעת אברך שאינו עובד. התובעת עצמה עבדה בהיקפים שפורטו קודם ובני הזוג מטופלים בארבעה ילדים קטנים. דומני שסביר הרבה יותר שלבני הזוג אין מכונית, משיקולים כספיים ולא בגלל "חששות התובעת" שלא מנעו ממנה לנסוע מחיספין לאלקנה פעם בשבוע. לאור כל אלה איני מאמין כלל לטענות התובעת שבעקבות התאונה היא סובלת מחרדות ופחדים המגבילים את נסיעתה או את נהיגתה, אף שאולי סמוך לאחר התאונה היו לתובעת חרדות כאלה. התמונה העולה מכל זה קשה מאוד. התובעת עשתה כל שיכלה כדי להציג חזות של מי שסבלה נזק פסיכיאטרי עקב התאונה. היא עשתה זאת הן על דרך החיוב, תוך שסיפרה פרטי מידע שרבים מהם הופרכו ממש - והן על דרך השלילה, על-ידי הסתרה של מידע אודות תפקודים חיוביים, או אירועים שעלולים היו "להתחרות" בתאונה כגורם למצוקותיה. בדפים עגומים אלה מניתי לא מעט פרשיות נפרדות שונות שבנוגע להן לא אמרה התובעת אמת, או הסתירה מידע משמעותי, או גילתה מידע בצורה מטעה המעוותת את משמעותו. אם לפרוט את הדברים לפרטים - תשובה אחר תשובה, אמירה אחר אמירה - מדובר בעשרות רבות של אמירות - בתצהיר, בעדות תחת אזהרה, במהלך בדיקת המומחה. זו אינה מעידה חד פעמית, תקלה, או אי-הבנה, אלא מסכת רציפה ושיטתית. תוצאתה היא, שלא ניתן לתת אמון בטענות התובעת. בסופו של דבר נשמט הבסיס העובדתי לחוו"ד ד"ר דרנל. גיליון הטיפול בתובעת חושף מציאות ברורה למדי. תאונת הדרכים אכן הציפה אצל התובעת קשיים שהיו ברקע חייה. היא סבלה מנכות זמנית כלשהי שהלכה וחלפה בהדרגה. יתכן שנותרה לה בסופו של דבר נכות כלשהי, אך לזו אין עוד כל משמעות באשר לכושרה לעבוד (כך העריך אפילו ד"ר דרנל בחוות-דעתו) וכנראה שגם אין לה משמעות ממשית נמשכת בתפקודה החברתי או המשפחתי. הפסדי השתכרות התובעת טוענת להפסד השתכרות בעבר בסך 55,448₪ ולהפסד השתכרות בעתיד בסך 670,689₪. התובעת מבססת את חישוביה על הפסדי הכנסה בעבר על קביעות ד"ר דרנל, ומתוך התעלמות מוחלטת מכך שהבסיס לאותן קביעות היה מידע כוזב שהופרך. הנתבעת טוענת שלתובעת לא נגרמה בתאונה נכות, לא נגרמו לה ההפסדים הנטענים ולכן לא מגיע לה פיצוי בראש נזק זה. לחלופין בלבד, היא מציעה לפצותה בסך 10,000 ₪. ביום 4.4.09 ילדה התובעת בפעם השלישית. חודשיים אחר-כך ישבה במכונית שבה נהג בעלה כאשר המכונית פגעה באדם שנפל עליה מגשר. במשך ארבעה חודשים לא עבדה. בהתחשב בכך שבמשך אותם ארבעה חודשים היתה התובעת מטופלת בתינוק ובשני פעוטות הגדולים ממנו אך במעט, איני סבור שהיא התכוונה או היתה מסוגלת לשוב לעבודה. ממילא, במהלך אותה תקופה לא נגרם לתובעת הפסד השתכרות כלשהו. כארבעה חודשים אחרי התאונה שבה התובעת לעבודה בעסק שניסתה להקים בביתה. היקפה נקבע, לא על-ידי מגבלות שנגרמו לתובעת עקב התאונה, אלא עקב היותה אם המטופלת בשלושה פעוטות וגרה ביישוב מרוחק ברמת הגולן. אין מידע ממשי על הערך הכלכלי של עבודה זו - התובעת טענה שהעסק לא הצליח. התיעוד החיצוני היחיד שעומד בפני בית-המשפט מזמן אמת הוא מהרשומה הטיפולית כאשר התלוננה אצל הפסיכולוגית על "עומס עבודה". לא מצאתי שיש בסיס ראייתי כלשהו לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד הכנסה בתקופה זו. בהמשך שבה התובעת לעבוד במשרה חלקית (70%)כמורה. איני סבור שלהיקף המשרה היה קשר כלשהו לתאונה. סביר הרבה יותר שהיא נהגה כך מפני שבאותה תקופה טיפלה בשלושה ילדים קטנים מאוד. בהמשך, שבה למשרת הוראה מלא - ואז בוודאי שלא נגרם לה כל הפסד הכנסה. בשנת 2001 אכן הורידה התובעת את היקף עבודתה כמורה והדבר היה מלווה בירידה בהכנסות. אלא, שבמקביל, התובעת למדה לתואר שני ועסקה בעבודה מעשית הכרוכה בו. הירידה בהכנסותיה בתקופה זו נובעת מהלימודים ולא מהתאונה. מכל זה עולה שלתובעת לא נגרם הפסד הכנסה בעבר עקב התאונה. התובעת מבקשת שיפסק לה פיצוי בעתיד על-פי תחשיב המשווה את הכנסתה לפני התאונה וכיום. מכיוון שמדובר בירידה של 60% בהכנסה, היא מבקשת פיצוי המבוסס על נכות תפקודית של 60%. ראוי להזכיר שגם בחווה"ד של ד"ר דרנל, נכתב "מתחילת השנה השלישית לאחר התאונה ואילך אין מגבלות על כושר התעסוקה". אכן, הירידה בהכנסות התובעת נובעת מלימודיה לא מהתאונה. ככל שנותרה לה נכות כלשהי, אין לה כל השפעה על הכנסותיה. ממילא לא מגיע לתובעת פיצוי בגין הפסדי הכנסה בעתיד. עזרת צד ג' התובעת מבקש פיצוי בגין עזרת צד ג'. בגין עזרת בעלה - 30,000₪ ולעתיד, על בסיס 8 שעות עזרה שבועית של עוזרת בית - 101,050₪. אף שהתובעת ובעלה הציגו את מעורבותו כחריגה מאוד בהיקפה, איני סבור שהיא מצדיקה פסיקת פיצוי כלשהו. אב לשלושה ילדים קטנים שאינו עובד ועיקר עיסוקו כאברך, אינו פטור מחובות אב ובן זוג. מעורבותו בטיפול בילדי המשפחה אינה מעשה שיש לפצות בגינו. למרות ההפרזות המופלגות שבעדויות, לא שמעתי על מעורבות שלו בטיפול בענייני המשפחה העולה במשהו על המצופה מבן משפחה בנסיבות חיים כאלה. בשים לב לממצאים שפורטו קודם בנוגע למצב התובעת בתקופות השונות, לא מצאתי הצדקה לפצות אותה בגין עזרה שקיבלה ממתנדבים שונים (ככל שבאמת קיבלה אותה בגלל התאונה - ולא בגלל העומס הרגיל שנובע מהורות האינטנסיבית). ככל שתרכוש התובעת בעתיד עזרה בשכר יהיה זה בשל צרכי המשפחה המתרחבת ולא בגלל נזקי התאונה. הוצאות התובעת מבקשת שיפסק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות. לעבר, בסך 2,000₪ לעתיד בסך 5,000₪ וכן הוצאות נסיעה בסך גלובאלי של 1,000₪. התובעת קיבלה בעבר טיפול פסיכולוגי מגוף המעניק אותו חינם למפוני גוש קטיף. היא הפסיקה טיפול זה אחרי 19 פגישות, אף שהיתה זכאית להמשיך לקבלו. לפי הרשומה נראה שהטיפול הצליח והיא לא היתה זקוקה עוד לטיפול נוסף. בחוו"ד ד"ר דרנל לא מצאתי בסיס כלשהו להניח שהתובעת זקוקה לטיפול נפשי. הקבלות שהציגה התובעת הן בגין "טיפול" שקיבלה מרבנית במסגרת "אלדר- הרצאות וייעוץ ביהדות". מי שנתנה את ה"טיפול" לא הוצגה כמוסמכת לעסוק במקצוע טיפולי מוכר כלשהו. שיטת ה"טיפול" מעורפלת ותוכנו נשמע כייעוץ כללי להתמודדות עם ענייני הבית והמשפחה. עם כל זאת, סביר שבזיקה כלשהי לתאונה היו לתובעת הוצאות שונות ולכן נפסק לה פיצוי גלובאלי בסך 2,000 ₪. נזק לא ממוני התובעת מבקשת פיצוי בסך 16,939₪, עפ"י כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד. הנתבעת סבורה שיש לשלם לה 7,500₪ בלבד, שכן לא נותרה לה נכות. המסד העובדתי שעליו בוססה חוו"ד ד"ר דרנל הופרך. מסד עובדתי אחר לא הוקם. קשה לדעת אם אמנם יש לתובעת נכות קבועה, אך אפילו נותרה לה נכות כזאת היא נופלת מ - 10% שמצא ד"ר דרנל. מהרשומה הטיפולית למדתי שלתאונה אכן היה קשר כלשהו לבעיות שבגינן טופלה ע"י גב' ולד. נראה שלתובעת אכן היתה נכות זמנית כלשהי. על מנת לא לקפח אותה - ומכיוון שמדובר בהכרעה הנתונה לשיקול דעת - נפסק לה הפיצוי המירבי שהיתה זכאית לו אילו נותרו לה 10% נכות קבועה, סך 16,939₪. בימים עברו, כנראה שתביעה מעין זו היתה נדחית כליל. נוכח אופיו הסוציאלי של חוק פלת"ד, ועפ"י ההלכה הנוהגת כיום, על בית המשפט לחלץ את האמת מתוך הראיות שבפניו, ולהעניק לתובעת פיצוי המשקף את נזקיה. לפיכך, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת 18,939₪, שכ"ט עו"ד בסך 2905₪ ואת האגרה. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכות