תביעה על סך 67,060 ₪ בגין נזק שנגרם למבנה יביל בבעלותו במהלך העמסה באמצעות מנוף השייך לנתבעת. התובע טוען, כי הוא הבעלים של מבנה יביל בגודל כ- 45 מ"ר והוא הזמין את שירותי הנתבעת ליום 17.10.10 על מנת להעמיס את המבנה על מנוף מסוג ענק של הנתבעת כדי להובילו לנקודת היעד. התובע טוען, כי במהלך ההעמסה, נשמט המבנה מהמנוף, עקב העמסה כושלת מצד הנתבעת, והמבנה נפגע ונגרם לו נזק רב לרבות לתשתיות במקום. התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת של מומחה לעניין הנזק שנגרם למבנה ועל פיה עלות מבנה יביל בגודל זה במצב משומש הינה 43,000 ₪. עלות פינוי המבנה הניזוק לאתר פסולת מוסדר הינה 5,000 ₪ ועלות שיקום הנזקים בשטח הינה 3,500 ₪. סה"כ הנזק על פי חוות הדעת הינו 51,500 בתוספת מע"מ. בנוסף, דורש התובע החזר התשלום ששילם לנתבעת עבור ניסיון העמסת המבנה, החזר תשלום עבור חוות הדעת ועלות המתנה של המשאית. כאמור התובע מעמיד את תביעתו על סך של 67,060 ₪. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. לטענתה, היא אינה אחראית לנזקים שנגרמו למבנה וכי האחריות רובצת לפתחו של התובע ועובדים מטעמו שגרמו נזק למבנה בכך ששברו את קירות המבנה והריצוף שבו על מנת להפחית ממשקל המבנה לאחר שהמנוף שהזמין התובע לא הצליח להרים את המבנה מאחר ומשקלו עולה על המשקל שעל פי הנטען מסר התובע. לטענת הנתבעת, למרות שהתובע ועובדיו ניסו להפחית את משקל המבנה על ידי שבירת הקירות והריצוף עדיין לא הצליח המנוף להרים את המבנה. עוד טענה הנתבעת, כי התובע פנה אליה וביקש ממנה לשתף עימו פעולה ולטעון, כי היא גרמה לנזק למבנה על מנת שתפעיל את הביטוח שלה והוא ידאג לשלם לה את ההשתתפות העצמית. משסרבה הנתבעת להצעה זו, הוגשה התביעה בה עסקינן. הנתבעת הגישה הודעה כנגד חברת הביטוח מנורה (להלן:"הצד השלישי") אשר ביטחה אותה במועדים הרלוונטיים. הצד השלישי טען, כי בנסיבות העניין אין כיסוי ביטוחי מאחר והמודיעה לא הודיעה לו על האירוע הנטען במועד ולא איפשרה לו לבדוק את הטענות הנטענות. עוד טען, כי הנזק הנטען התרחש טרם תחילת העברה ועל כן אינו מכוסה ולחלופין הנזק התרחש בעת שהרכוש הוטען על כלי רכב שאינו מתאים להובלת הרכוש המבוטח או משקל הרכוש שהוטען הינו מעבר למותר על פי רישיון הרכב. ביום 26.3.12, הגיעו הצדדים בתביעה העיקרית להסכמה דיונית לפיה התיק יוכרע על דרך הפשרה וזאת לאחר שמיעת עדים מטעם שני הצדדים וסיכומים בעל פה והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. אציין, כי בדיון שהתקיים ביום 15.12.13 ביקשה הנתבעת לחזור בה מהסכמה דיונית זו ולא התרתי לה לעשות כן. בשלב בו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית טרם צורף הצד השלישי לתיק ועל כן ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים רלוונטית רק במסגרת התביעה העיקרית ולא במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים. דיון ומסקנות ביום 15.12.13 נשמעו ראיות בתיק והעידו התובע, נהג המנוף ומנהל הנתבעת. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. הצדדים הסכימו כאמור למתן פסק דין על דרך הפשרה, ברם לאחר שמיעת ראיות הצדדים מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו ועל כן דין התביעה להידחות. בנסיבות אלו מצאתי, כי מן הראוי להרחיב בנימוקים שהובילו אותי למסקנה זו על אף הדרך הדיונית לה הסכימו הצדדים. התובע אישר בחקירתו הראשית, כי כל האמור בכתב התביעה ובתצהיר הוא אמת. בכתב התביעה, טען התובע כי הוא הבעלים של המבנה היביל (קרוון). בחקירתו העיד התובע, כי הקרוון שייך לעיריית בית שאן (עמ' 8 ש' 32, עמ' 9 ש' 1, עמ' 9 ש' 5-6). בנסיבות אלו, כלל לא הוכח, כי המבנה אשר לו לכאורה נגרם הנזק הוא בבעלות התובע בניגוד לנטען בכתב התביעה. טען התובע, כי ביקש לקנות את הקרוון מעיריית בית שאן, אולם לא שילם לה עבורו ובינתיים נגרם לו נזק. לטענתו, הוא עבד בעיריית בית שאן 7 שנים ומגיעים לו פיצויים עבור סיום עבודה. ברם, מכיוון שהתובע לא שילם לעיריית בית שאן עבור הקרוון העירייה לא מעבירה לו את הפיצויים המגיעים לו. התובע העיד, כי היה צריך לשלם על הקרוון בסביבות 35,000 ₪ כולל הובלה, אולם אין לו מסמכים מאחר וטרם שילם (עמ' 9 ש' 6-22). עדות התובע לעניין זה לא הותירה עלי רושם אמין. התובע לא הציג כל מסמך התומך בטענתו, כי הגיע להסדר כלשהו עם עיריית בית שאן בנוגע לקרוון ועלותו. התובע טען, כי אין לו מסמכים מאחר וטרם שילם, ברם גם אם אין ברשותו מסמכים כאמור, עדיין יכול היה התובע לזמן מי מעיריית בית שאן לתמוך בגרסתו, כי הקרוון אמור היה לעבור לחזקתו בשים לב שכאמור הקרוון שייך לעיריית בית שאן וכן לגבי הסכום אותו אמור היה לשלם לעיריית בית שאן עבור הקרוון וזאת לעניין גובה הנזק. הימנעות התובע מלזמן נציג מהעירייה למרות שבנקל יכול היה לעשות כן פועלת לחובתו ומעוררת תמיהות. זאת ועוד, התובע אף לא צירף כל מסמך התומך בטענתו, כי עיריית בית שאן מעכבת לו את תשלום הפיצויים להם זכאי לאחר סיום עבודתו וזאת בשל הנזק שנגרם לקרוון. ברי, כי ככל שגרסת התובע לעניין זה נכונה, אזי בגוף מסודר כעירייה אמורים להיות מסמכים המפרטים מועד סיום עבודה, גובה הפיצויים המגיעים לתובע וכן פירוט הסיבה בשלה לא הועברו הפיצויים לתובע למרות שלטענתו זכאי להם על פי דין. יתרה מזאת, התובע טוען, כי מגיעים לו פיצויים מעיריית בית שאן בגובה 48,000 ₪ (עמ' 9 ש' 3) ולטענתו היה אמור לשלם לעיריית בית שאן 35,000 ₪ עבור הקרוון (עמ' 9 ש' 11-12). בנסיבות אלו לא ברור מדוע לא תבע התובע מעיריית בית שאן, כי תשלם לו את ההפרש בסך 13,000 ₪. אוסיף, כי בהמשך חקירת התובע כשנשאל בנוגע למסמכים לגבי קניית המבנה מהעירייה וגובה הפיצויים ענה התובע "נגיד שקיבלתי אותו חינם, זה לא משנה..." (עמ' 9 ש' 16). איני מקבלת עדותו זו של התובע. ברי, כי אם התובע קיבל את המבנה בחינם, אזי המבנה עבר לכאורה אליו, אולם כאמור העיד, כי המבנה שייך לעיריית בית שאן. בנוסף, אם קיבל את המבנה בחינם אזי כל עדותו לגבי הפיצויים ועיכובם על ידי העירייה תמוהה בנסיבות. בהיעדר מסמכים או עדות של מי מטעם עיריית בית שאן מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו, כי הוא הבעלים של המבנה לו נגרם הנזק ועל כן כבר מטעם זה דין התביעה להידחות. התובע העיד, כי הגיע מנופאי ולא הצליח להרים את המבנה והנהג אמר שהוא לא יכול לעשות כלום, אולם אם הוא יוריד את הריצוף, אזי הוא יוכל להרים את הקרוון. התובע המשיך והעיד, כי הביא כמה חברה מהעירייה והם קילפו באותו יום את הריצוף מהקרוון ואז המנוף הצליח להרים את הקרוון, אולם הנחיתו על העמודים ועל כן נפער חור בקרוון. המנוף ניסה להרים שוב את הקרוון ואז הנחיתו על המדרגות ועל הרצפה והמבנה התקפל לשניים. בשלב זה הודיע לו הנהג, כי אינו יכול לעשות יותר כלום וביקש כסף עבור ההובלה והתובע שילם לו שיהיה לו מסמך (עמ' 10 ש' 3-12). התובע הוסיף, כי מלבד העובדים שפירקו את הריצוף, נכח במקום גם נהג משאית הסמיטריילר שהיה אמור להוביל את המבנה (עמ' 11 ש' 9-12). נהג המנוף מר אוחיון (להלן:"אוחיון") העיד אף הוא לפני והכחיש את גרסת התובע. על פי עדותו, הוא הגיע למקום ופתח את המנוף וכאשר ניסה להרים את המבנה הוא לא הצליח להרימו, כי המבנה היה כבד מידי. לטענתו, הסתכל בפנים וראה שהמבנה מלא מחיצות ורצפת בטון. לטענתו, התובע שאל אותו אם ניתן יהיה להרים, אם ישבור את המחיצות והוא השיב לו שאינו יודע מה יהיה. לטענת אוחיון, גם לאחר שהם שברו בפנים, הוא לא הצליח להרים את המבנה בשל משקלו וזה לא היה על פי הנתונים שקיבל טרם הגעתו למקום. לטענתו, הוא כלל לא הצליח להרים את המבנה ועל כן הנזק הנטען אינו יכול להיגרם בגללו ואין לו מושג מי שבר את המבנה. עוד טען, כי אם המבנה היה נופל, היה נקרע לו הכבל והיה נגרם נזק למנוף דבר שלא אירע. לטענת אוחיון, כאשר הוא עזב את המקום המבנה היה שלם חיצונית מלבד מה ששבר התובע בתוך המבנה (עמ' 15 ש' 17-30). אוחיון חזר על דבריו גם בחקירתו הנגדית והוסיף, כי הביא למקום מנוף 150 טון על פי ההזמנה (עמ' 16 ש' 12) וכי בעבר הרים המון מבני קרוון וכי מנוף 150 טון יכול להרים קרוון באותן מידות (עמ' 16 ש' 13-20). אולם במקרה בו עסקינן משקל הקרוון היה גדול יותר כ- 25-30 טון ובשל מגבלות המנוף לא הצליח להרים משקל כאמור ואם הוא חורג מהנתונים, המנוף יישבר (עמ' 16 ש' 24-27). אוחיון העיד, כי המנוף מוגבל וממוחשב וברגע שהמנוף לא יכול להרים, הוא לא מגיב, ואם הוא לא מצליח להרים אז הוא לא ירים מהתחלה ואם הוא מרים, הוא לא יכול להרים חצי ולבסוף להפיל, רק אם נקרעות השרשראות או הכבלים (עמ' 19 ש' 13-18). מר אוחיון חזר על עדותו, כי לא הצליח להרים כלל את המבנה (עמ' 19 ש' 20). בין שתי הגרסאות, מעדיפה אני את גרסת מר אוחיון שהותירה עלי רושם אמין יותר וסבירה יותר בעיני. זאת ועוד, על התובע הנטל להוכיח תביעתו, ברם התובע לא עמד בנטל זה. התובע נמנע מלזמן עדים מהותיים היכולים לתמוך בגרסתו והימנעותו פועלת לחובתו. כך, נמנע התובע מלזמן את אותם עובדים שפירקו את הרצפה והמחיצות וכן את נהג הסמיטריילר עליו אמור היה המנוף להעמיס את הקרוון. ברי, כי היה בידי עדים אלו לתמוך בגרסת התובע, כי המנוף הפיל את הקרוון או הניחו במקום הלא מתאים ועל כן נגרם הנזק, למרות שידע או אמור היה לדעת עוד מכתב ההגנה של הנתבעת, כי היא מכחישה שהרימה את המבנה. עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ובנסיבות מצאתי שאיני יכולה להסתפק בה מאחר והתובע אף לא הותיר עלי רושם אמין. התובע אישר, כי פירק את רצפת המבנה ואת המחיצות על מנת להפחית את משקל המבנה. לדברים אלו אין כל זכר בכתב התביעה למרות שמדובר בעובדות מהותיות מאחר ואין ספק, כי לפחות חלק מהנזק שנגרם למבנה נגרם על ידי התובע עצמו. אולם התובע לא גילה זאת בכתב התביעה ויש בכך להשליך על אמינותו. זאת ועוד, אף מעיון בחוות הדעת שצירף התובע לכתב התביעה אין כל ביטוי לנזק שנגרם לפנים המבנה כתוצאה מפעולות מכוונות של התובע, משכך ספק אם התובע סיפר זאת למומחה מטעמו. גם עובדה זו תורמת להתרשמותי. התובע העיד, כי למחרת באו אליו מייד ואמרו לו לפנות את הקרוון, כי זה מסוכן והוא הביא שופל והחל לפנות באמצעות עגלות של טרקטור (עמ' 12 ש' 1-5). בהמשך העיד, כי קודם הגיע השמאי ואחר כך היה הפינוי (עמ' 12 ש' 31). משהופנה התובע לכך שהאירוע היה ביום 17.10.10 ועל פי חוות הדעת, השמאי הגיע ביום 22.10.10 קרי חמישה ימים לאחר מכן, שינה גרסתו וטען, כי אחרי יומיים ביקשו ממנו לפנות אבל הוא ניסה להתחמק ואמר שעד שלא יגיע שמאי הוא לא נוגע בכלום (עמ' 1-5). גם שינוי גרסה זו מוסיף להתרשמותי מאמינות התובע. התובע הוסיף, כי חיכה אחרי שבת מאחר ולא יכול היה לדבר עם השמאי בשבת (עמ' 13 ש' 7-8). מעיון בלוח השנה עולה, כי יום 17.10.10 היה יום ראשון ויום 22.10.10 היה יום שישי. התובע העיד, כי קיזז מע"מ על ההובלה ועל השמאי. לטענתו, אמנם היה שכיר אולם הוא לא סגר את התיק גם כאשר היה שכיר ועל כן מכיוון שזוהי הייתה הוצאה, הוא קיזז מס (עמ' 15 ש' 3-5). גם בדברים אלו, לא הותיר עלי התובע רושם אמין. ראשית, התובע לא צירף מסמך כלשהו לתמוך בטענותיו. שנית התובע העיד, כי היה שכיר כ- 7 שנים בעיריית בית שאן, ולא עבד כעצמאי אותה עת. אין די בכך שלתובע לכאורה תיק פתוח במע"מ על מנת להתיר לו לקזז מס בגין כל הוצאה שהייתה לו שלא במסגרת עסקו ולא לצורך ייצור הכנסה. מלבד עדות היחידה של התובע, הוא מבקש להסתמך על תמונות שצילם, בהן רואים את המבנה כאשר הוא שלם ומחובר לכבלים של המנוף ולאחר מכן רואים את המבנה לאחר שניזוק. אציין, כי בתמונות בהן רואים את המבנה לאחר הנזק לא רואים את המנוף. מצאתי, כי איני יכולה להסתפק בתמונות אלו להוכחת התביעה, לאור כל המפורט לעיל. בנוסף, איני יודעת מתי צולמו התמונות בהן רואים את המבנה הניזוק והאם אכן הנזק נגרם על ידי המנוף. התובע העיד, כי היה צריך לפנות את המבנה ונעזר בטרקטור של מקומיים (עמ' 12 ש' 1-7), כך שלא הוכח לי שהנזק לא נגרם בעת פירוק המבנה על מנת לפנותו מהאיזור. ככל שהתובע רצה להראות, כי הנזק נגרם על ידי המנוף והוא כבר בחר לתעד זאת בתמונות, ראוי היה שיצלם את המבנה הניזוק בטרם שוחרר מהכבלים של המנוף, אם טוען, כי המנוף שמט את המבנה. התובע לא תיעד זאת. כאשר נחקר על כך העיד, כי אינו מומחה לצילום וכי הנפילה הייתה בחושך ( עמ' 11 ש' 28-30). איני מקבלת את הסברו של התובע. התובע בחר לצלם את המבנה כאשר היה מחובר לכבלים של המנוף, כלומר עניין הצילום היה במודעות שלו. חרף זאת, נמנע מלצלם את המבנה לאחר שניזוק בעודו קשור למנוף, למרות שהיה בצילום זה לתמוך בגרסתו שהנזק נגרם למבנה כתוצאה מהרמתו על ידי המנוף. עוד טען התובע, כי העובדה שהמנופאי נשאר במקום שעות רבות משעות הבוקר המוקדמות עד השעה 18:00 יש בה לתמוך בגרסתו, כי נעשו פעולות העמסה רבות. איני מקבלת זאת. המנופאי אישר, כי ניסה בהתחלה להרים את המבנה ללא הצלחה ולאחר מכן הגיעו עובדים ופירקו את הרצפה ואת המחיצות וברי, כי פעולות אלו לוקחות זמן ואז הוא שוב ניסה להרים את המבנה ללא הצלחה (עמ' 17 ש' 22-23). אוחיון הסביר, כי זה לא פשוט לפתוח מנוף עם כל הציוד (עמ' 17 ש' 31) וכי הוא בא לבצע עבודה ולכן לא עזב, כי מחובתו לבצע את העבודה, אם המזמין מבקש ממנו לחכות ושינסה לשבור את המחיצות ולפרק את הריצוף אז הוא נשאר, כי ממילא קיבל תשלום עבור יום שלם (עמ' 18 ש' 16-18). למעלה מהדרוש אציין לעניין הנזק, כי התובע צירף חוות דעת מטעמו לפיה הנזק הינו עלות מבנה יביל כ- 45 מ"ר במצב משומש. המומחה לא צירף לחוות דעתו מסמך כלשהו המלמד כיצד למד מה עלות מבנה יביל במצב משומש. לעניין זה אציין, כי התובע העיד שהוא פירק את הרצפה של המבנה וכן את המחיצות, כך שבוודאי שוויו של המבנה היה נמוך יותר מהאמור בחוות הדעת, אולם אין לכך ביטוי בחוות הדעת. משכך, נותר ספק כאמור, האם התובע אמר למומחה, כי לחלק מהנזקים בתוך המבנה הוא אחראי. אוחיון העיד, כי המבנה האמור היה מבנה שירותים (עמ' 16 ש' 29). גם לכך אין ביטוי בחוות הדעת והמומחה כלל אינו מתייחס לשוויו של קרוון ששימש כשירותים לעומת קרוון אחר. המומחה גם לא צירף לחוות דעתו תמונות המתארות את מצב הקרוון בתוכו ומבחינה חיצונית. התובע דרש פיצוי עבור העלויות שנגרמו לו בגין פינוי המבנה לאתר פסולת ועלות שיקום הנזקים בשטח. התובע נמנע מלצרף אסמכתאות לכך. התובע גם לא הציג מסמכים כלשהם או תמונות באשר לנזקים שלטענתו נגרמו בשטח והוכחות על ההוצאות השיקום שנגרמו לו, למרות שמדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה משלוש שנים ולטענת התובע, העירייה טענה שיש לפנות את המבנה באופן מיידי מאחר ומסוכן. התובע דרש פיצוי בגין עלות המתנה של משאית בסך 1,500 ₪. גם לכך לא צירף התובע כל אסמכתא להוכחת הנזק הנטען. לאור כל המפורט בהרחבה לעיל, אני קובעת שהתובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו. עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין שלא הותירה עלי רושם אמין. התובע לא הוכיח את בעלותו במבנה ונמנע מלזמן עדים רלוונטיים שבנקל יכול היה לזמנם להוכחת גרסתו לפיה מוטלת אחריות על הנתבעת לפצותו. אי לכך, מורה על דחיית התביעה. מאחר והצדדים הגיעו להסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה קובעת, כי כל צד יישא בהוצאותיו. משנדחתה התביעה העיקרית, מורה אף על דחיית ההודעה לצד שלישי ובנסיבות קובעת, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות הצד השלישי. אי לכך, איני עושה צו להוצאות גם במסגרת ההודעה לצד שלישי. משטרם הגענו לדיון בהודעה לצדדים שלישיים, ניתן פטור מהמחצית השנייה של האגרה במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מנוףמבנה