תביעה להשבת חלק מהיטל ההשבחה ששולם. לטענת התובע, שמאי הנתבעת שגה בקביעת השומה בכך שלא התחשב בתוכנית מסויימת שחלה על המקרקעין (להלן - התוכנית). לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי מטעם התובע, לפיה יש להתחשב בתוכנית האמורה וכי הדבר מביא להפחתת שיעור ההיטל, ותוך התייחסות להחלטות שמאים מכריעים שניתנו ביחס למקרקעין אחרים באזור בשנים שלאחר התשלום על-ידי המנוח. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת התרשלה בכך שלא העבירה לשמאי מטעמה את התוכנית האמורה. נטען כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו עקב כך, שביטויו בתשלום היטל השבחה עודף, וכן להשיב לו את הסכום העודף מכוח דיני עשיית עושר שלא במשפט. 3. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת קיומו של דין ספציפי לתקיפת חיוב בהיטל השבחה, כפי שהוא מעוגן בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), ומשהמנוח לא פעל בהתאם לו, באופן שאף יש לראותו כמי שוויתר על טענותיו והסכים לשומה; מחמת היעדר יריבות מול הנתבעת בשל כך שסכום ההיטל הועבר זה מכבר על-ידה לרשות המקומית הרלוונטית (המועצה המקומית יפיע); ומחמת שיהוי מהותי אשר גרם לה נזק; ובטענה כי שינויים מאוחרים ביחס לקביעת שומות אינם חלים רטרואקטיבית. 4. התובע, מנגד, טוען כי אין התביעה מהווה ערעור על גובה היטל ההשבחה שנקבע ושולם, אלא מדובר בתביעה נזיקית נגד הנתבעת בגין פעולותיה הרשלניות שהביאו לטעות יסודית בשומת השמאי מטעמה. לטענתו, הפסיקה הכירה באפשרות של הגשת תביעות רשלנות בגין גביית היטלים על-ידי הרשות, כאשר טענת הרשלנות נדרשת להיות מהותית ומבוססת ולא נטענת בעלמא. לטענת התובע זה המקרה שבפנינו, שכן התביעה דנן כולה מבוססת על טענת ההתרשלות של הנתבעת, זו מגובה בחוות דעת ואין מדובר בטענה סתמית. 5. הנתבעת בתגובתה לתגובת התובע טוענת, כי פסקי הדין אליהם מפנה התובע באשר לתביעות רשלנות בגין גביית היטלים ותשלומי חובה, אינם מתייחסים להיטל השבחה לגביו חל חוק ספציפי הוא חוק התכנון והבנייה. לטענת הנתבעת, שלא כמו פקודת העיריות ו/או המועצות המקומיות, בהן קיים מסלול חליפי אפשרי מקביל לוועדת ערר, הרי שבחוק התכנון והבניה אין מסלול חליפי אלא אך ורק מסלול אחד - דיון בפני וועדת הערר ולאחריו עתירה מנהלית בפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת לנוכח תיקון 84 בחוק אשר הפקיע לחלוטין את סמכות בית משפט השלום לדון בעניינים של היטלי השבחה, והעביר סמכות זו לידי ועדת הערר להיטלי השבחה ופיצויים. דיון והכרעה: 6. סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה קובע את האופן בו יכול אדם לערער או לתקוף שומת היטל השבחה שנקבעה על-ידי הועדה המקומית ביחס למקרקעיו. בענייננו, רלוונטי הדין כפי שהיה בתוקף בעת האירועים נשוא התביעה (2004), הוא הדין שקדם לתיקון מס' 84 לחוק מיום 10.7.08, אליו מפנה הנתבעת בטיעוניה. בהתאם לנוסח הקודם של סעיף 14 לחוק, לאחר הצגת שומה, רשאי בעל מקרקעין חייבים להגיש לוועדה שומה אחרת שהכין שמאי מטעמו. ככל שאין הסכמה בין בעל המקרקעין לוועדה המקומית ביחס לשומה, ימונה שמאי מכריע. על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע ניתן היה לערער לבית המשפט השלום בנקודה משפטית או בעילה שלא ניתנה למי מהצדדים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע, וזאת בתוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה עליה מערערים. 7. הדין בעניייננו קובע איפוא מסלול סטטוטורי ספציפי להשגה וערעור על שומת היטל השבחה. הפסיקה פירשה את הוראות הדין (הקודם) באופן שהוא מקיף הן את נושא החיוב בהיטל השבחה על דרך הכלל והן את נושא גובהו של ההיטל (בג"צ 7129/00 דון-יחיא ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נד(5) 218). כפי שצויין, החוק שונה בשנת 2008, תוך הותרת מתווה תקיפה ספציפי ביחס להיטל השבחה אך שינויו לגופו כך שהשגות מופנות לועדת ערר בהתאם למתווה הקבוע בחוק, והחלטתה נתונה לביקורת שיפוטית של בית משפט לעניינים מנהליים. 8. בענייננו, אין חולק כי המנוח לא פעל להשיג על השומה בהתאם לדין כפי שהיה בתוקף בעת הרלוונטית, לא הגיש שומה נגדית או ערעור לבית המשפט, וממילא לא מונה אף שמאי מכריע. המנוח שילם את היטל ההשבחה שנקבע על-ידי הועדה, ובחלוף כמעט שבע שנים ממועד התשלום הגיש את התביעה דנן בה נטען לחובת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולרשלנות בפעולת הועדה המקומית בהטלת השומה. השאלה העיקרית המתעוררת בענייננו היא האם מתווה מעין זה הוא אפשרי בנסיבות, או האם מנוע התובע, אשר לא פעל לפי המסלול הספציפי הקבוע בדין, להעלות בדיעבד את טענותיו ביחס להיטל ההשבחה במסגרת תביעה אזרחית המוגשת לבית המשפט. 9. שאלת היחס בין מסלולי תקיפה ספציפיים הקבועים בדין ביחס להיטלים ולתשלומי חובה שונים, אל מול סמכותו הכללית של בית המשפט, נדונה לא אחת בפסיקה. התשובה העקרונית שניתנה הינה, כי ככלל, לא ניתן לעקוף מסלול תקיפה ספציפי של החלטה מנהלית כפי שהוא קבוע בדין, על-ידי הגשת תביעה לבית משפט אזרחי. ראו לעניין זה דברי כב' השופט אור בע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד נב(4) 1024: "בדרך כלל, כשנקבעת בדין דרך מיוחדת להשגה על החלטות הרשות המינהלית, לא ניתן לתקוף את ההחלטות בדרך אחרת. אכן, ההליכים לדיון בהשגה המינהלית, ובהם קביעת הפורומים המוסמכים לדון בהשגות כאלה; הרכבם של פורומים אלה; לוחות הזמנים להשגה על פעולות הרשות ודרכי הדיון בהשגות כאלה, אינם הליכים אקראיים או שרירותיים. הם נקבעים בדין, על מנת להגשים באורח מאוזן והוגן את התכלית העומדת ביסוד החקיקה. תכלית זו תסוכל, אם בתי המשפט לא יעמדו על עיקרון ברור, שלפיו אין לשוב ולהעלות בפניהם עניינים אשר הוכרעו בהליך ספציפי ומוגדר שנקבע לדיון בהם". ההלכה בעניין זה נקבעה וחודדה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 48. בהלכה זו, כפי שפורטה בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, נפסק על בסיס ניתוח הראציונלים העומדים בבסיס קביעת מסלולי השגה מנהליים, כי ככלל כאשר הדין קובע מסלול השגה ספציפי, לא ניתן לפעול באותו עניין על דרך של הגשת תביעה לבית המשפט, באופן העוקף הלכה למעשה את ההסדר המיוחד הקבוע בדין. 10. לצד הקביעה האמורה, המשקפת את הכלל, הותירה הפסיקה פתח לחריגים. כך, כאשר התביעה שהוגשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כללית או עקרונית מיוחדת (עניין ייזום לעיל; ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773). עניין זה איננו רלוונטי לעניינו, שכן לא נטען שקיימת חשיבות חריגה או מיוחדת לסוגיות המועלות בתביעה, וזוהי אף המסקנה העולה מבחינת טענות התביעה לגופן. 11. קטגוריה נוספת של מקרים בהם נקבע כי ניתן יהיה לדון בבית המשפט בתביעה שהוגשה חרף קיומו של מסלול תקיפה/בקרה סטטוטורי ספציפי בנושא התביעה, הוא תביעת רשלנות נגד הרשות המנהלית. לעניין זה נפסק, במסגרת תביעות השבה של ארנונה, כי אין בקיום דין ספציפי כאמור כדי לחסום תביעת רשלנות נגד הרשות (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214; בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל (פורסם במאגרים). יצויין כי בעניין ייזום לעיל, שניתן לאחר פסה"ד בעניין קזס ולה נסיונל, ציין בית המשפט כי הוא איננו רואה להיזקק לסוגייה זו, משלא נטענה טענת התרשלות באותו מקרה. בפסיקה אשר יישמה את פסקי-הדין קזס ולה נסיונל צויין, כי ביחס לתביעות רשלנות מעין אלה יש לבחון היטב כבר בשלב המקדמי את עילת התביעה הנטענת, ואין להסתפק בניסוח כללי של כתב התביעה על דרך של העלאת טענת התרשלות, או בעצם קיומה של טענה לטעות בחיוב (ע"א 3901/06 (מחוזי ת"א) עובדיה נ' עיריית הרצליה (פורסם במאגרים); ע"א (מחוזי תל-אביב) 3541/07 סופר פארם נ' עירית תל אביב (פורסם במאגרים). הטעם לכך הוא נקודת המוצא העקרונית, כפי שצויינה לעיל, לפיה הכלל הינו תקיפה ההחלטה המנהלית במסלול הספציפי שקבע המחוקק, על מועדיו, כלליו וערכאותיו הקבועות בדין, והחשש שהחריג לדרך המלך החקוקה, יהפוך לדרך השגרה מכוח אופן ניסוחם של כתבי טענות. 12. הפסיקה הנזכרת לעיל בעניין תביעות רשלנות נגד הרשות, ניתנה כאמור בתביעות השבה של תשלומי ארנונה כללית. בענייננו מדובר בתביעה בגין תשלום היטל השבחה. בפסיקה נדונה השאלה האם יש להחיל בהקשר זה דין זהה ביחס לארנונה ולהיטל השבחה, נוכח השוני בין מסלולי ההשגה השונים. לשאלה זו ניתנה תשובה שלילית בע"א 2688/99 (מחוזי תל-אביב) דנציגר אריה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד (פורסם במאגרים) (כב' השופטים גולדברג, גרוניס ובר-אופיר), תוך אבחון פסק הדין בעניין קזס לעיל, כדלקמן: "אני מאמצים את עמדתו של השופט הנכבד לפיה הלכה זו ודומות לה (באותו עניין) מצביעות על החריג ולא על הכלל. בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות הנ"ל, נקבעו בסך הכל שלוש עילות ערעור מצומצמות על קביעת ארנונה כללית, ולכן קבע המחוקק מעין "פתח מילוט" נוסף שבאמצעותו יוכל בעל דין לסמוך על עילה נזיקית, כאשר ערעורו איננו בא בגדרו של סעיף 3 הנ"ל. ומנגד ניצב סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה שאיננו מגביל את המערער בערעורו אלא לנקודה משפטית בלבד, בלא לקבוע סייגים כלשהם. כלומר: זכות הערעור מתפרסת על כל נקודה משפטית לכל מגווניה, ולכן ניתן לגדור את הוראתו של סעיף 14 לתוספת השלישית וליישם עליו את הפרשנות של ההלכה הפסוקה שהבאנו אותה בסעיף 2 לפסק דין זה. ובמילים אחרות כפי שאמרנו כבר: לא ניתן לתקוף את גביית היטל ההשבחה אלא בדרך של ערעור, ומי שלא הלך בדרך זו במועד יהיה מן הצועקים ואינם נענים". (ההדגשה הוספה). 13. בהתאם לפסיקה זו, אין מקום איפוא לאפשר תביעה בדיעבד מהסוג שבפנינו, תוך עקיפת המסלול הספציפי שנקבע בחוק, וזאת בשים לה לייחודו של מסלול התקיפה והערעור על היטל השבחה כפי שהיה בעת הרלוונטית, בהשוואה לזה החל ביחס לארנונה. לאמור לעיל ניתן להוסיף, כי כשמדובר בהיטל השבחה, עשויה להיות חשיבות מיוחדת לסוגיית המועדים לתקיפת החיוב, וזאת בשל כך שהגורם המחייב והגובה (הועדה המקומית) איננו בהכרח הגורם "הנהנה" מהתשלום, אלא התשלום/חלקו מועבר על-ידי הועדה לרשות המקומית, באופן שמחדד את הצורך בוודאות מצד הרשות הגובה באשר לקיומה או היעדרה של מחלוקת ביחס לחיוב/גובהו, בסמוך לאחר התשלום ובהלימה ללוח הזמנים שנקבע בחוק לערער על השומה. הדבר מודגם בנסיבות ענייננו; הנתבעת דכאן היא ועדה מרחבית. לפי העולה מטיעוניה, היטל ההשבחה שנגבה על-ידה מהמנוח, הועבר לפני שנים למועצה המקומית הרלוונטית (מועצה מקומית יפיע). לו היה המנוח פועל בהתאם לדין, והיה נמצא צודק בטענותיו לעניין השומה שנקבעה על-ידי הנתבעת, הוא לא היה משלם את הסכום שלטענתו הוא עודף. ככל שהיה משלם ומגיש ערעור במועד - ניתן היה להורות על השבה. מנגד, בנסיבות דהיום ושנים לאחר ששולם החיוב והועבר לרשות המקומית, אין מדובר למעשה "בהשבה" ביחס לנתבעת, כי אם בחיוב עצמאי - ראשוני. 14. אוסיף ואציין, כי אף אם אניח שעקרונית יש להחיל על ענייננו את הפסיקה באשר לתביעות רשלנות נגד הרשות להשבת תשלומי יתר של ארנונה, סבורני כי בנסיבות המקרה אין מדובר בתביעה הבאה בגדר אותה פסיקה. כפי שצויין לעיל, כאשר ביסוד התביעה עומד חיוב כספי שהדין קובע לגביו מסלול תקיפה ספציפי, לא די בעצם העלאת טענה להתרשלות כלפי הרשות כדי להביא את התביעה בשערי בית המשפט. בעניין זה יש צורך בבחינה מהותית, גם בשלב המקדמי, של הטענה, והאם אין מדובר למעשה בערר או השגה מאוחרים במסווה של תביעת רשלנות (ראו פס"ד עובדייה לעיל). בענייננו, הטענה הקונקרטית להתרשלות הנתבעת המועלית בכתב התביעה הינה למחדל רשלני של הנתבעת בכך שנמנעה מלהעביר את התוכנית הרלוונטית לשמאי מטעמה. אלא שלפי העולה מהתביעה, מדובר בתוכנית מאושרת, כך שהיא פורסמה ופומבית לכל. בנסיבות אלה, קיים על פניו קושי לראות בסוגיית העברתה או אי-העברתה על-ידי הנתבעת כמוקד לטענת התרשלות. מקריאת התביעה נראה כי במהותם של דברים, היא נסבה על טענה לטעות בשומה. טענה זו מקומה להתברר הוא במסגרת הליכי ההשגה והערעור הקבועים בדין. הליכים אלה מאפשרים לנישום, בתוך קציבת לוחות זמנים מחייבים ובמסלול מקצועי ומשפטי מתאים, להעלות את טענותיו בדבר טעויות בשומת הרשות. דיון כיום בתביעה שביסודה טענה לטעות בקביעת השומה כפי שנערכה בשנת 2004, תביא הלכה למעשה לעקיפת המסלול הסטטוטורי. השוו לעניין זה הדברים שנפסקו בה"פ 1038/01 (מחוזי - ת"א - יפו) רפי כהן חברה לבנין, פיתוח ועבודות הנדסיות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר - סבא (פורסם במאגרים) (2002), מפי כב' השופט ישעיה (באותו מקרה - לעניין ניסיון לתקיפה ישירה של השומה שלא על-פי המתווה שבחוק), כדלקמן: "מה משמעות הטענה כי הועדה לתכנון ובניה שגתה או טעתה בהוצאת השומה, אם לא תקיפת החיוב בהיטל השבחה עצמו - תקיפה שעל פי ס' 14 (ג) הנ"ל יש להעלותה או לטעון אותה בפני בית משפט השלום. אף אם למבקשת טענות בדבר אי חוקיות ההחלטה, או טענות תקיפה מנהליות אחרות אין לה אלא להפנותם לערכאה שאותה קבע המחוקק באופן יחודי וספציפי, לגבי היטל השבחה, היינו לבית משפט השלום, אשר בתחום סמכותו נמצא הנכס, במועד שנקבע בחוק". 15. נוכח כל המפורט לעיל, מסקנתי היא כי יש לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, וכך אני מורה. 16. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן ישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין. היטל השבחה