תביעה כספית לתשלום 294,000 ₪ בטענה לחוב בגין מתן שירותי ראיית חשבון במוקד המחלוקות עומדות טענות הנתבע שלפיהן אף שחתם עם התובע על הסכמים שלפיהם ישולם שכר התובע על בסיס שעות העבודה שיושקעו, בפועל לא ניתנה לא כל תמורה, התובע לא נתן לו כל שירות ואף התרשל והסב לו נזקים. העובדות התובע הינו רואה חשבון במקצועו. הנתבע הינו איש עסקים אשר עסק במכירת מוצרי שיש, קרמיקה וכלים סניטאריים. בבעלות הנתבע היו מספר חברות פרטיות, ובהן חברה בשם וורונה קלאס שיש בע"מ (להלן: "חברת וורונה"); חברה בשם רוסופאל בע"מ (להלן: "חברת רוסופאל"); חברה בשם רוסטופ בע"מ (להלן: "חברת רוסטופ"); וחברה בשם קרמיקה רוסו בע"מ (להלן: "חברת קרמיקה"). החברות האמורות יכונו ביחד להלן: "חברות הנתבע"). בין התובע לבין הנתבע נוצר קשר ולמעשה לפחות מאז שנות ה- 90 של המאה הקודמת, העניק התובע לנתבע ולחברות הנתבע שירותי ראיית חשבון. שירותים אלו לא כללו שירותי הנהלת חשבונות ואלו ניתנו על ידי מנהל החשבונות משה אדר (להלן: "משה"). המאזן השנתי של חברת וורונה בגין 1997 לא הוגש במועד הקבוע בחוק ואף לא במועדים המקובלים במתן ארכות לרואה חשבון, אלא רק באוגוסט 2001. החל משנה זו אף הועבר לתובע גם הטיפול בהנהלת החשבונות של הנתבע וחברות הנתבע. במהלך אוגוסט 2003, או בסמוך לכך, ברור היה לצדדים כי נדרש טיפול של רואה חשבון בעריכת דו"חות כספיים והנהלת חשבונות של חברות הנתבע ושל הנתבע ואשתו באופן אישי, בגין השנים 1997 עד 2002. הנתבע פנה לתובע כדי שיטפל בכך וביום 12.8.03 נכרת בין הצדדים הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט הראשון"). בהסכם השכ"ט הראשון קבל על עצמו התובע את הטיפול בענייני הנתבע והדו"חות בגין 1997 - 2002 וסוכם שעבור שירותיו ישלם לו הנתבע סך של 110$ לשעה + מע"מ, כאשר שער הדולר לעניין זה לא יפחת מ- 4.4 ₪. עוד נקבע כי לתובע תשולם מקדמה בסך של 5,000 ₪, כי יתרת התשלומים ישולמו עם דרישה, וכי איחור בתשלום יביא לחיוב בריבית חריגה. בסמוך לאחר כריתת הסכם השכ"ט הראשון, הסתבר לצדדים כי מעבר להתמודדות הצפויה בקשר עם ענייני הנתבע מול רשויות מס הכנסה, נדרש טיפול גם מול רשויות מע"מ. הצדדים בקשו שגם ענייני המע"מ יטופלו על ידי התובע וכך נכרת ביום 15.9.03 הסכם שכר טרחה שני (להלן: "הסכם השכ"ט השני"; הסכם השכ"ט הראשון והסכם השכ"ט השני יכונו ביחד להלן: "הסכמי השכ"ט"). הסכם השכ"ט השני כמעט זהה להסכם השכ"ט הראשון אך בפירוט הטיפול נשוא ההסכם מפורטים גם ענייני המע"מ. שכר הטרחה שנקבע בהסכם השכ"ט השני זהה לזה שבהסכם השכ"ט הראשון, דהיינו תשלום לפי שעות עבודה בתעריף 110$ לשעה, אך המקדמה גדלה ל- 10,000 ₪, תוך ציון העובדה שבינתיים שולמה מקדמה בסך 3,000 ₪. התובע החל לטפל בענייני הנתבע כאמור בהסכם השכ"ט השני ובפניות לרשויות המס העלה טענות לעיכוב בקבלת מסמכי הנהלת החשבונות ממשה. התובע הגיש בקשות לרשויות המס ובעקבות שומות מס גבוהות אף הגיש השגות. במכתב מיום 17.3.05 (נספח 16 בתצהיר התובע) דיווח התובע לנתבע כי חלק נכבד מההשגות שהגיש נדחה, כי עקב דחייתן עומדות רשויות המס על תשלומי של כ- 25,000 ₪ בגין חברת רוסופאל ו- 32,000 ₪ בגין חברת רוסוטופ ואף המליץ לנתבע להגיש ערעור על ההחלטות לבית המשפט המחוזי. במקביל, טפל התובע בענייני הנהלת החשבונות והמאזנים השנתיים השוטפים של חברות הנתבע בשנים 2002 - 2004. בכדי שניתן יהיה לקבל אישור לניכוי מס מופחת במקור אף טפל התובע במהלך 2004 בהקמת חברת קרמיקה ופתיחת תיק עבורה במס הכנסה. האיחור בהגשת הדו"חות אף הביא לנקיטת הליכים נגד הנתבע בידי רשויות המס והתובע טפל גם בכך, כולל פניות לביטול עיקולים במהלך מרץ 2005. מאז נחתם הסכם השכ"ט השני ביום 15.9.03, העביר התובע לנתבע מעת לעת חשבונות לתשלום שכר טרחתו. הנתבע לא עמד בתשלום שכר הטרחה על פי החשבונות שקבל וביום 10.8.04 פנה אליו התובע בכתב בדרישה לתשלום חוב שהצטבר לסך של 16,24$. הנתבע קבל את מכתב התובע ולצד חתימתו על המכתב ביום 29.8.04 כתב "אני מאשר" (נספח 56 לתצהיר התובע). פניות התובע לא הביאו לפירעון החוב ונוכח המשך הטיפול הלך החוב וצמח. ביום 1.5.05 הודיע התובע לנתבע בכתב (נספח 59 לתצהיר התובע) כי החוב הגיע לסך של למעלה מ- 30,825$ וכי נוכח אי תשלום החוב מפסיק התובע את מתן השירותים לנתבע. עוד הודיע התובע לנתבע במכתבו זה, כי ביום 2.5.05 עומד להתקיים דיון בהשגה במע"מ וכי אין בכוונתו להופיע לדיון אם לא ישולם לו סך של 10,000 ₪ + מע"מ על חשבון חובות הנתבע. בו ביום הגיע הנתבע למשרד התובע ומסר לו שיקים מעותדים של חברת רוסוטופ בסך 12,000 ₪, אולם כולם חוללו ולא נפרעו. הניסיונות ליישוב המחלוקות לא צלחו, כולל ניסיון להסכים על בירור המחלוקות בפני בורר, התובע חדל ממתן שירותים לנתבע, והנתבע העביר את הטיפול בענייניו לרואה חשבון אחר. ניסיונות ליישוב המחלוקות לא צלחו והקשר בין הצדדים נותק בתחילת 2006. ביום 10.1.11 הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובע, מאז כריתת הסכמי השכ"ט הושקעה על ידיו עבודה רבה בטיפול בענייני הנתבע. בגין עבודה זו הוצאו לנתבע מעת לעת חשבונות המבוססים על שעות העבודה, אולם הנתבע הפר התחייבותו לתשלום שכר הטרחה בלא כל הצדקה. התובע טוען כי היקף חובו של הנתבע עומד על 294,900 ₪, כולל ריבית חריגה לפי הסכם השכ"ט השני, ועותר לחיוב הנתבע בתשלום זה. לטענת הנתבע, אומנם נכרתו הסכמי השכ"ט, ברם התובע לא עשה דבר לטיפול בענייני הנתבע על יסוד האמור בהסכמים אלו, וכך גם לא הגיש דוחו"ת ולא הגיע לחקירות. התובע אף איים על הנתבע שלא יטפל בענייניו, וכך גם חתם הנתבע על מכתב התובע מיום 6.4.05 למרות הכחשתו את הסכומים הנקובים בו, אך גם לאחר מכן לא עשה דבר לטיפול בענייני הנתבע. טוען לפיכך הנתבע כי ביחסיו עם התובע הוא במצב של "כשלון תמורה מלא", שלכן לא מגיע לתובע דבר ויש לדחות את התביעה. התובע תמך את גרסתו בתצהיר ובקובץ נספחים עב כרס הכולל 70 נספחים. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו הוא. בדיון שנערך ביום 14.6.12 נחקרו הצדדים על תצהיריהם ובתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון מעיון בכתב ההגנה עולה כי למעשה מעלה הנתבע כנגד התביעה טענה אחת עיקרית אשר הכותרת שהוא עצמו נותן לה היא "כישלון תמורה". הנתבע איננו מכחיש כי שכר את שירותי התובע לטפל בענייניו, איננו מכחיש כי חתם על הסכם השכ"ט הראשון, איננו מכחיש כי חתם על הסכם השכ"ט השני ואף אישר בתצהירו כי חתם על דרישת תשלום שכר הטרחה של התובע מיום 6.4.05 (סעיף 39 בתצהיר הנתבע). הנתבע אף איננו כופר בכתב ההגנה בטענות התובע לפיהן לא שולם לתובע כלל שכר טרחה והשיקים שנמסרו לו חוללו (בעדותו הובאה לעניין זה גרסה שונה כאמור להלן). ובכל זאת, טוען הנתבע שהתובע כלל לא קיים את התחייבותו ולא העניק לנתבע את השירותים שלכן אין לתובע זכות לתשלום שכר טרחה כלל. נוכח טענת הנתבע, הנה אשר התברר: הנתבע חתום על הסכם השכ"ט הראשון מיום 12.8.03 והסכם השכ"ט השני מיום 15.9.03. אין בהסכמים אלו ולו רמז לטרוניה כלשהי של הנתבע כלפי השירותים שקבל מהתובע עד לכריתת הסכמים אלו ולא הוצג ולו מכתב תלונה בודד של הנתבע כלפי התובע מלפני חתימתם. עובדות אלו אינן מתיישבות עם טענות הנתבע שלפיהן מחדלי התובע החלו עוד לפני חתימת הסכמי השכ"ט (סעיפים 6 -26 בתצהיר הנתבע). הוצגו מסמכים המראים כיצד זומן הנתבע (במישרין ובאמצעות חברות הנתבע) לבירורים ברשויות המס השונות, מס הכנסה ומע"מ, עובר לחתימת הסכמי השכ"ט עם התובע, ולמשל הזמנה לבירור מיום 17.1.02 (נספח 6 לתצהיר התובע), והזמנה לבירור מיום 12.8.03 (נספח 7 לתצהיר התובע). ניכר גם כיצד נקלע הנתבע למצוקה מול רשויות המס עקב אי הגשת דו"חות במשך שנים רבות, וכך למשל במכתב לרשויות המס מיום 24.1.02 מציין התובע כי "רק לאחרונה" הוגשו דו"חות חברת ורונה לשנת 1997 (!) (נספח 7 לתצהיר התובע). עובדות אלו מסבירות מדוע נזקק הנתבע לשירותי התובע במהלך 2003 ומדוע צפו הצדדים שתידרש עבודה מרובה של התובע להסדיר את ענייני הנתבע מול רשויות המס. הוצגו מסמכים המראים פעולות שבצע התובע עבור הנתבע ממועד חתימת הסכמי השכ"ט ואילך. כך, למשל, הוצגו פניות של התובע לרשויות המס, הוצגו פניות של התובע למנהל החשבונות משה, הוצגו החלטות בהשגות שהוגשו במהלך 2004 והתכתבות של התובע בקשר עם ההשגות, הוצגו התכתבויות של התובע עם רשויות המס בקשר עם הדו"חות התקופתיים, הוצגו מאזנים של חברת רוסוטופ לשנים 2004 ו- 2005, הוצגו התכתבויות של התובע עם רשויות המס בקשר עם ההכנסות האישיות של הנתבע. פעולות התובע בשם הנתבע הובאו לעיל על קצה המזלג בלבד ודי לעיין בתצהיר התובע הכולל נספחים רבים על פני למעלה מ- 450 עמודים, כדי להיווכח שלנתבע ניתן גם ניתן שירות ממושך על ידי התובע מאז נכרתו הסכמי השכ"ט. הנתבע טוען כי כלל לא קרא בעיון את הסכמי השכ"ט, כי סמך על התובע וסבר שעליו לשלם רק באם התובע יצליח "לסדר" את ענייני הנתבע ברשויות המס (עמ' 23; ש' 26 בפרוט') אך באותה נשימה ממש טוען שבכלל חתם על הסכמי השכ"ט כאשר התובע "מאלץ אותי לחתום" (עמ' 23; ש' 24 בפרוט'). טענה לפיה הנתבע בטח בתובע ולכן לא קרא את ההסכמים הינה בדיוק ההיפך מטענה לאילוץ וכפייה וניצול מצוקה. ושתיהן לא מתיישבות עם האמור בהסכמי השכ"ט שלפיהם אין כל קשר בין התחייבות הנתבע לתוצאת הטיפול ואף לא עם התנהגות הנתבע בשנים שלאחר מכן בהיעדר כל מחאה נוכח דרישות התשלום. מצב זה מקשה ליתן אמון בגרסאות הנתבע. הנתבע לא הציג ולו מכתב אחד בודד בו הוא מלין כלפי התובע על אי מתן שירותים כביכול. נהפוך הוא. הוצגו חשבונות רבים שנמסרו לנתבע במהלך מתן השירותים (נספח 53 לתצהיר התובע) ואין הכחשה לטענה שנמסרו לנתבע; הוצג מכתב התובע מיום 10.8.04 ובו חתימה מאשרת של הנתבע על חוב סך של 16,244$ (נספח 56 בתצהיר התובע); והוצגו שיקים שמסר הנתבע לתובע ביום 1.5.05 בסך של 12,000 ₪ וחוללו (נספח 60 לתצהיר התובע); ואף מכתב נוסף מיום 16.5.05 בו מזמין הנתבע את שירותי התובע ובלא רמז של תלונה או מחאה (נספח 61 לתצהיר התובע). מודעות הנתבע לחשבונות הנשלחים לו ולא משולמים, היעדר כל מחאה מצד הנתבע, מסירת שיקים ואף הזמנת שירותים נוספים מצד הנתבע - עומדים בסתירה מוחלטת לטענתו בדבר אי מתן שירות על ידי התובע. בעדותו העלה הנתבע גרסה נוספת, חדשה, לאישורו הכתוב לחשבון שקבל מיום 29.8.04 (נספח 56 לתצהיר התובע). לפי גרסת הנתבע בעדותו בכלל הובטח לו שענייניו יסודרו בסיוע פלוני, אדם אשר מתפלל עם התובע בבית הכנסת (עמ' 25; ש' 18 בפרוט'). לגרסה חדשה זו אין זכר בראיות. במהלך עדותו אף הוצגו בפני הנתבע שלל דו"חות חדשיים שערך התובע עבורו מספטמבר 2003 עד 2005. הנתבע אישר שנערכו וטען שבכלל שילם עבורם בנפרד (עמ' 27; ש' 17 בפרוט') וגם לגרסה חדשה זו אין זכר בראיות או בטענות הנתבע. גרסאות חדשות אלו של הנתבע חסרות בסיס ומקשות על מתן אמון בעדות הנתבע. נוכח חומר הראויות, נראה שטענות הנתבע לאי מתן שירות על ידי התובע, טענות שלשיטת הנתבע מבטאות "כשלון תמורה" חסרות כל יסוד. למעלה מכך, העיתוי המאוחר בו הועלו הטענות, היעדר כל טרוניה כלפי התובע במשך שנים ואף מסירת שיקים שחוללו - מלמדים על כך שטענות הנתבע נטענו בחוסר תום לב מוחלט. בניסיון לחמוק מתשלום ותו לא. לטענת הנתבע, דו"חות השעות של התובע, שעליהם התבססו דרישות שכר הטרחה, אינם הגיוניים, מופרזים ומופרכים. שיטה זו של חיוב לקוח בשכר טרחה, המתבססת על תעריף לשעת עבודה וכמות השעות שהושקעו בפועל, איננה חריגה ומוקבלת גם בענפים נוספים, למשל במתן שירותים משפטיים על ידי עורכי דין. ביחס ליחסי עורך הדין והלקוח הבהירה הפסיקה את חובת האמון המיוחדת שחלה על עורך הדין כעורך דין בכלל ובהעמדת הלקוח במצב קבוע של חוסר ידיעה ואי ודאות באשר לשכר הטרחה שיצטרך לשלם בפרט (למשל: ת.א. (ת"א) 59207/00 פרופ' יובל לוי ושות' נ' רובינשטיין רוחמה 10.1.02; (ע"א (ת"א) 1777/08 ד"ר אברהם ציון, עו"ד נ' טביב ירון 22.4.10). חובת אמון במצב בו נעשה החיוב לפי שעות העבודה חלה גם ביחסי נותני שירות אחרים, כגון התובע כרואה חשבון, אף אם באופן שונה מאותה חובת אמון שייחודית לעריכת הדין. גם רואה חשבון המחייב לקוח לפי שעות העבודה חייב להקפיד שלא להפריז בשעות המושקעות ביחס לשווי השירות, חובה עליו לערוך רישום רציף ושוטף של השעות כך שיהא ברור שהן נרשמות בזמן אמת ולא בדיעבד, עליו לדווח על השעות ולהתריע אם מסתבר שההיקף המושקע והחזוי חורג מהצפוי. בעניין דנא, אין לנתבע כל טענה של ממש באשר לאופן בו ערך התובע את רישום השעות לפיו חויב הנתבע. התובע הציג את דו"ח השעות (נספח 53 לתצהיר התובע) ומהראיות ברור שלא מדובר במסמך שנערך בדיעבד, שכן חיובים אלו נשלחו לנתבע באופן שוטף מאוקטובר 2003 (נספח 53 לתצהיר התובע). כך גם העיד התובע שהחיובים נערכו בו ביום ולכל היותר למחרת (עמ' 9, ש' 15 בפרוט') ועדותו זו מתיישבת עם הראיות שלכן לא מצאתי סיבה שלא לקבלה. הנתבע מלין על מספר חיובים בהם חויב. כאשר מתברר שהרישום נערך באופן שוטף ואמין, ברור שהנתבע איננו יכול להסתפק בטענות כוללניות וסתמיות לחיובים שלשיטתו חריגים. הסכמה הכוללת התחייבות לתשלום לפי שעות העבודה כוללת הסכמה מכללא לכך שדו"חות השעות יהוו ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם. אם כך, כאשר מבקש הלקוח לכפור בתוכן הדו"חות, חובה עליו לפרט את טענותיו ולהצביע על אותם חיובים שלשיטתו אינם נכונים. כאשר בוחנים את טענות הנתבע על רקע זה, קשה שלא להקדים ולחוש חוסר תום לב מהתנהגות הנתבע. הרי הנתבע איננו יכול להעלים במחי יד את כל שעות עבודת התובע ואף שיטתו הוא כופרת במקצת בלבד מהחיובים. מדוע אם כך לא שילם הנתבע את שאינו במחלוקת? מדוע לא שילם מאומה? מדוע מסר שיקים שחוללו? נראה שלא בהתחשבנות התעניין הנתבע אלא בהתחמקות מתשלום. זאת ועוד, כאשר מצביע לקוח של עורך דין על חיובים מופרזים, יכול בית המשפט להיעזר בניסיונו לבחינת החיובים, שהרי החיובים בדרך כלל עוסקים במישרין בעניינים בהם עוסק בית המשפט מדי יום. לא כן כאשר אין מדובר בעריכת דין. לבית המשפט הרי אין "ידיעה שיפוטית" על היקף הזמן הנחוץ להכנת מאזנים, דו"חות הנהלת חשבונות שוטפים, דיונים מול פקיד השומה וכיו"ב הפעולות המיוחדות לתחום ראיית החשבון. נתבע המבקש להצביע על חיוב ספציפי של רואה חשבון ולטעון שהוא מופרז ולא סביר, צריך להביא ראיות לכך. למשל חוות דעת מומחה. הנתבע לא עשה כן. הנתבע מסתפק בטענותיו הוא, אך באלו אין די כדי לקבוע שאלו מחיובי התובע מופרזים. גם בחינת הטענות הבודדת הספציפיות שמעלה הנתבע מראה שאין בהן ממש. הנתבע מלין על חיוב בשעות "הקלדה" ומבקש להבחין בינן לבין שעות "מנהל חשבונות". יש היגיון בניסיון לטעון שאין לחייב בשעות של רואה חשבון עבודה פקידותית גרידא, אך הנתבע איננו מפרט בכמה שעות מדובר, אינו מסביר מה התחשיב האלטרנטיבי ואיננו מביא אסמכתא לאבחנה שכזו ספציפית לעניין כלשהו מהחיובים. התובע הסביר שאין זו עבודת קלדנית (עמ' 9, ש' 33 בפרוט') ולא הובאה כל ראיה לסתור טענה זו. לעצם החיוב בגין שירותי הנהלת חשבונות של עובדי משרד התובע יצוין שהסכמי השכ"ט אינם מתייחסים לכך אך בחשבונות שנשלחו לנתבע פורטו חיובים בגין שעות עבודה שכאלו בתעריף של 30$ לשעה (חשבונות מיום 10.8.04 ו- 6.4.05). לא מצאתי מחאה של הנתבע או גרסה שונה באשר לחיובים בגין שירותים אלו, ונראה שבכך הסכים הנתבע לחיובים בתעריפים אלו. הנתבע מלין על כך ששעות עבודה בגין דו"ח 2002 חויבו ב- 2005 אך מתעלם מהסברי התובע שלפיהם יש אבחנה בין דו"חות שנערכו לחברות הנתבע לדו"ח אישי של הנתבע (עמ' 13, ש' 6 בפרוט'). הנתבע מלין על כך שחויב ב- 5 שעות עבודה על עריכת "דו"ח אפס" שכן לשיטתו עריכתו כרוכה במילוי טופס בלבד וצריכה לארוך חצי שעה, אלא שגם בעניין זה הסביר התובע בעדותו שהכנת דו"ח שכזה מחייבת הזנת נתונים שאורכת זמן (עמ' 13, ש' 23 בפרוט'). גרסת התובע סבירה ולא הובאה כל ראיה להפרכתה. הנתבע מלין על חיוב רב שעות בגין כתיבת מכתבים אך מתייחס למעשה למכתב אחד מיום 18.3.05 (עמ' 18 בפרוט') ומכתב נוסף של עמוד (עמ' 19 בפרוט'). גם בעניין הסביר התובע שעיתים מכתב קצר הוא פרי הכנה מרובה (עמ' 18; ש' 11 בפרוט'). ההסבר הגיוני ואין ראיה להפרכתו. הנתבע מלין על חיובים בגין השעות שהושקעו כאשר סייע לו התובע למכור את ביתו וטוען שלא מדובר בראיית חשבון. אך האם ציפה הנתבע שבעניין זה יעבוד התובע בהתנדבות? האם סוכם ביניהם על שכר אחר? ואם לא - חזקה על שניהם שהסכימו שהחיוב ייעשה על בסיס אותם הסכמי שכ"ט. כך מסתבר שהנתבע איננו מביא ראיות כלשהן לפסול אפילו חלק מחיובי השעות של התובע ואיננו מביא ראיות לכך שאי אילו מהחיובים היו מיותרים ובכלל נועדו לביצוע של פקידה. הנתבע איננו מציג חוות דעת אשר יכולה לבסס את טענותיו ואף לא מציג חישוב אלטרנטיבי של החיוב לשיטתו הוא. הנתבע איננו עושה כן ואיננו משלם אף את מה שלא יהיה במחלוקת לפיו תחשיביו שכן לא בהתחשבנות מבקש הנתבע אלא אי תשלום כלל. עוד העלה הנתבע טענות כלפי טיב השרות שקבל מהתובע, טענות להזנחת הטיפול בנתבע וכישלון שהביא לכך שהנתבע חויב בתשלום "סכומי עתק" לרשויות המס. טענות אלו הינו מסוג הטענות שלמעשה מבקשות לייחס לתובע רשלנות במתן השירותים להם התחייב. נקודת המוצא בבחינת טענה שכזו הינה מחויבות רואה החשבון להעניק את שירותיו ללקוח במיומנות, במקצועיות, בנאמנות ובמחויבות להעמיד את כישוריו לטובת הלקוח. לקוח הטוען שרואה החשבון הפר התחייבות זו והתרשל במתן השירותים, חייב להראות ולהוכיח את אותה התרשלות שהוא טוען לה. הנתבע לא עושה כן. כך, למשל, טוען הנתבע בסיכומיו כי התובע לא הגיש דו"חות בזמן ועקב זאת הוטלו קנסות על הנתבע (סעיף 8 בסיכומי הנתבע) אולם הנתבע איננו מצביע על דו"ח ספציפי שהוגש באיחור, איננו מנסה לקשור בין מעשי או מחדלי התובע לאיחור, מתעלם משלל מסמכים שמראים שאיחורים שהיו נבעו בכלל ממחדלי מנהל החשבונות, ואיננו קושר בין האיחור לקנס שהוטל. כך, כדוגמא נוספת, טוען הנתבע כי התובע "סבך אותו" בהקמת חברה חדשה (סעיף 10 בסיכומי הנתבע), אך מתעלם מההסברים לפיהם הקמת החברה החדשה נעשתה בלית ברירה ונוכח הסירוב ליתן פטור מניכוי מס לחברות קודמות. הנתבע אף איננו מסביר כיצד עצם הקמתה של חברה חדשה, מעשה של יום יום, מביא לסיבוך כלשהו או לנזק. ועוד טוען הנתבע כי טעות של התובע מנעה ממנו את האפשרות לקזז מע"מ על חשבוניות שקבל מהרשות הפלשתינאית (סעיף 24 בתצהיר הנתבע; סעיף 14 בסיכומי הנתבע), וגם בעניין זה לא טורח הנתבע להסביר לאילו חשבוניות הוא מתכוון, מתי נמסרו לנתבע, מתי הועברו לתובע, כיצד ארע המחדל וכד'. הנתבע אף מתעלם מהסברי התובע בעדותו לפיהם מדובר במחדל של הנתבע עצמו ובאירוע מסוף 2003 (עמ' 21; ש' 27 בפרוט'). הסברי התובע הגיוניים, בפרט בהיעדר גרסה מפורטת נוגדת ובהעדר הסבר להיעדר כל מחאה של הנתבע בעניין זה במשך שנים. למעשה, הנתבע לא מצביע ולו על טענה עובדתית בודדה שניתן ללמוד ממנה על רשלנות של התובע. הנתבע מסתפק באסופת הכפשות כוללניות ותו לא. זאת ועוד, שלא די לו ללקוח (ובמקרה שבפני - הנתבע) להוכיח כי רואה החשבון התרשל והפר את חובתו כלפי הלקוח. על הלקוח להוסיף ולהוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין תוצאת הייצוג. על הלקוח להראות ולהוכיח, ברמת ההסתברות המקובלת במשפט אזרחי, כי אלמלא הייצוג הרשלני הייתה התוצאה משתנה לטובתו. אף זאת לא עושה הנתבע כך שאפילו היה נמצא דופי באופן מתן השירותים לנתבע (ולא נמצא כזה) דין הטענה היה להידחות בהיעדר ראיה לנזק או לקשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. ודוק, עצם החלטת רשויות המס להשית על הנתבע תשלומי מס בסכומים גדולים ודאי שאין בה כדי להצביע על הפרת התחייבויות התובע, שהרי התובע לא התחייב כלל לתוצאה, בהסכמי השכ"ט אף מצוין במפורש: "אין אני מתחייב להצלחה כלשהי", וההיגיון הצרוף תומך במסקנה כי רואה חשבון איננו יכול להתחייב מראש שפעולותיו יניבו תוצאה של היעדר חבות במס. לטענת הנתבע הוגשה התביעה בשיהוי ניכר, בסמוך לפני חלוף מרוץ ההתיישנות. עובדתית, אכן השתהה התובע בהגשת התביעה. התובע התפטר מייצוג הנתבע עקב אי תשלום שכר טרחתו בסוף 2005 אך התביעה הוגשה רק ביום 10.1.2011. אלא שהשתהות בהגשת תביעה איננה לבדה טענת הגנה המצדיקה את דחייתה. בהתאם להלכה הפסוקה, שיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום בו מתברר שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. תורת ההשתק מכוח מצג מונעת מאדם מלהתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה. כך גם בטענת שיהוי. לביסוס טענת השיהוי יש להוכיח כי התנהגות התובע במהלך השנים יצרה מצג לפיו זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. תנאי שלישי נדרש, הינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. עוד נקבע כי השימוש באמצעי השיהוי מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבה גדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פד"י נז(5) 433). עם זאת, טענה לשיהוי עלולה להביא לחסימת דרכו של אדם מלבוא ולתבוע זכויותיו בבית המשפט, שלכן לא תדיר תתקבל הטענה ורק בנסיבות חריגות, בשקילת העובדות הרלוונטיות, האינטרסים של בעלי הדין ואף מאזן הנזק האפשרי ביניהם. התובע הסביר את השתהותו בנסיבותיו האישיות, כולל בעיות רפואיות (עמ' 8, ש' 5 בפרוט'), טענה שנתמכת במכתב שנכתב לרשויות המס ביום 18.3.05 (נספח 15 לתצהיר התובע). הנתבע מצידו, לא טען כלל וודאי שלא הוכיח כי סבר שהתובע זנח את תביעתו, או שהתובע יצר כלפיו מצגי שווא בחוסר תום לב או שמצבו של הנתבע השתנה לרעה בגין ההשתהות. ובהעדר ראיות לכך - אין בסיס לטענת השיהוי. עם זאת, אף שאין הצדקה לכך שזכויות התובע יפגעו עקב עיתוי הגשת התביעה, אין הצדקה לכך שהנתבע לבדו יישא בעלויות הנובעות מכך. בהסכמי השכ"ט נקבע כי איחור בתשלום יישא חיוב בריבית חריגה, ברם אין היגיון ואין הצדקה לכך שחיוב שכזה יחול במשך שנים כה ארוכות רק בגין זאת שהתובע עיכב את הגשת התביעה. התובע טען כי הפרשי ריבית אלו נועדו לשמור על ערך הכסף, אך לכך נועדו הוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (ע"א 330/78 המהפך אגודה שתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה פ"ד לה (2) 499, 504). הריבית החריגה שנקבעה בהסכמי השכ"ט לא נועדה לשמור על ערך שכרו של התובע אלא כוללת תוספת שנראית כפיצוי עונשי. אם בקש התובע לאכוף פיצוי עונשי זה, שומה היה עליו שלא להשתהות בהגשת התביעה ובמצב זה של השתהות נראה כי עמידה על זכות חוזית זו מהווה שימוש חסר תום לב בזכות חוזית (ראו למשל ת"א 2035/00 מזל זיתוני נ' חברת בינוי והשקעות ש.ט.א.י בע"מ, 11.4.05). לפיכך, נוכח השתהות התובע, יתווספו לסכומי החוב הפרשי הצמדה וריבית כדין. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. כך לא נותר אלא לסכם ולקבוע שאין לנתבע כל טענת הגנה כנגד חובתו לשלם לתובע את שכרו על בסיס הסכמי השכ"ט, אך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכומי קרן החוב המפורטים בסעיף 18 בכתב התביעה, כאשר לכל תשלום מתווספים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החשבון ואילך. כמו כן אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע, באגרת בית משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. מיסיםחוברואה חשבון