התובעים עתרו לחייב את הנתבעת, חברה קבלנית ממנה הזמינו שירותי בנייה להקמת בית מגורים, בתשלום סך של 111,734 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מליקויי בנייה. בישיבה מיום 19.4.12 הופנו הצדדים להליך גישור, ובמסגרת הסכם פשרה שהושג בהליך, הגיעו הצדדים לכדי סיום כל המחלוקות שביניהם, תוך שהם מותירים את שאלת הוצאות המשפט להכרעת בית המשפט. 2. על פי האמור בסעיף 3 להסכם הפשרה (להלן: "ההסכם"), הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: "3.1 הפיצוי המלא והסופי, לסיום כל טענות הצדדים האחד כלפי משנהו בגין נשוא התביעה, לרבות עוגמת נפש, ובכפוף לאמור בסעיף 3.2 להלן, יכומת ויעמוד על סך של 14,500 ₪. 3.2 בית המשפט הנכבד יתבקש לפסוק בעניין הוצאות המשפט שנגרמו לצדדים, לרבות בגין חוות דעת מומחים, על דרך הפשרה, ולאחר שהצדדים יגישו סיכומים לעניין ההוצאות שכל צד זכאי להן, לפי טענותיו, התובעים יגישו סיכומים בתוך30 ימים מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה והנתבעת תגיש סיכומיה בתוך 30 ימים מיום שיומצאו לה סיכומי התובעים". 3. בישיבה מיום 6.8.13, אושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין. באשר לעניין ההוצאות, הצדדים התבקשו לפעול על פי סעיף 3.2 להסכם הפשרה ולהגיש את טיעוניהם בהתאם. טענות הצדדים 4. התובעים טענו כי משעה שהתגלו ליקויים הם פנו אל הנתבעת לצורך תיקונם. הנתבעת שלחה בעלי מקצוע שאינם מן התחום המתאים לצורך התיקונים הנדרשים, ולכן ניסיונותיה החוזרים ונשנים של הנתבעת תיקון הליקויים לא צלחו. לטענת התובעים, במהלך ניסיונות התיקון של הנתבעת הם נאלצו להפסיד ימי עבודה, שגרת חייהם שובשה, הם סבלו מטרדה ואי נוחות עקב מגורים ב"אתר בנייה", וחשו אכזבה ומפח נפש נוכח הליקויים ונוכח התנהלותה של הנתבעת בעניינם. התובעים איבדו אמון בנתבעת וביקשו לתקן את הליקויים באמצעות בעלי מקצוע מטעמם. תביעתם היתה מוצדקת והוגה כמוצא אחרון, ומשכך יש לחייב את הנתבעת לשאת במלוא עלויות ההליך המפורטות להלן: א. עלות משוערכת של חוו"ד מטעם המהנדס יהונתן גושן - 1,066 ₪. ב. עלות משוערכת של חלקם של התובעים בשכר המגשר, המהנדס יוסי לזר - 2,966 ₪. ג. שכ"ט עו"ד - 7,500 ₪. סה"כ 11,532 ₪ (בסיכומי הנתבעים נרשם 11,562 ₪). 5. הנתבעת טענה מנגד כי עשתה כל שניתן וביקשה לתקן את הנזקים על חשבונה אם התובעים לא אפשרו זאת. חוות הדעת אשר הוגשה מטעם התובעים הסתכמה בסכום של 75,794 ₪, כך שהנתבעת נדרשה לשאת בעלות חוות דעת נגדית מטעמה, שאמדה נכונה את הנזקים. התביעה היתה על סך 111,734 ₪ ובסופו של דבר הסתיימה בפיצוי לצרכי פשרה בלבד, בסך 14,500 ₪. הנתבעת טענה כי לו היו התובעים מעלים בפנייה דרישה לתשלום סביר כאמור, לא היה צורך בקיום ההליכים המשפטיים שהתקיימו, בגינם נגרמו לנתבעת הוצאות מיותרות. הנתבעת הפנתה לפסקג דינה של כב' השופטת יעל אחימן בת"א (שלום ת"א-יפו) 26432/08 ורדי ואח' נ' תשלוז השקעות והחזקות בע"מ (10.7.11), שם התובעים חויבו בהוצאות משפט עקב הגשת תביעה בסכום מופרז לאין שיעור מזה שנפסק לבסוף. לאור האמור, טענה הנתבעת כי התובעים צריכים לשאת בהוצאותיה, כדלקמן: א. עלות חוות דעת מומחה - 1,700 ₪. ב. עלות חלקה בשכר המגשר - 2,624 ₪. ג. שכ"ט עו"ד - 6,500 ₪. סה"כ 10,824 ₪. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. עם זאת, מצאתי לנכון לפרט את הנימוקים להחלטה. המסגרת הנורמטיבית 6. סמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות משפט בגין הליכים שהתקיימו בין הצדדים, מוסדרת בפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). באשר לשיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק הוצאות משפט, קובעות התקנות בסעיף 512(ב) לאמור: 512(ב). בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורין יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כך נקבע שבסעיף 514 לתקנות, כיצד בית המשפט רשאי לנהוג, מקום בו צד להליך מאריך את הדיון שלא לצורך: 514. ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם. 7. לעניין הדרך שבה על בית המשפט ליישם את התקנות לצורך פסיקת הוצאות משפט, יפים דברים שנאמרו בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא משרד התעשייה והמסחר (30.6.2005): "כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535, סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השווה Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו W.L.R 2450 1 [2002], Lownds v Home Office, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו". 8. לפסק הדין בת"א (שלום ת"א-יפו) 26432/08, אליו הפנתה הנתבעת במסגרת הסיכומים מטעמה אינו ישים כאן. ראשית פסק הדין שם איננו מחייב את בית משפט זה ואף לא מנחה. לגופו של עניין, המקרה שם איננו זהה למקרה שבפנינו, שכן ההליך שם נוהל עד תום, בעוד שבענייננו פנו הצדדים לפתרון הסכסוך בדרך של גישור, אשר הביא לסיום המחלוקות העיקריות שביניהם, נחסך זמן שיפוטי יקר, כמו גם מזמנם של הצדדים. יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו. אין הנסיבות שם דומות לנסיבות כאן. מן הכלל אל הפרט 9. נקודת המוצא כאמור היא כי התובעים, כמי שזכו בדין, זכאים להחזר הוצאות משפט בשיעור ריאלי. יש לבחון האם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. אני מקבלת את טענת התובעים כי לא היה מנוס מלהגיש את התביעה, לאחר שלנתבעת ניתנה הזדמנות לתקן את הליקויים כנדרש בדין, והיא לא הצליחה לעשות כן. לאחר ניסיון התיקון הראשון אשר כלל הסדרת ריצוף בחדר האמבטיה, ביקשה הנתבעת לבצע עבודות בהיקף נרחב הכוללות בנוסף גם פירוק של רצפת הפרקט ופירוק הריצוף בחדר הסמוך. בנסיבות העניין, בהתחשב במשמעות של שיפוצים בהיקף כה נרחב תוך שהתובעים מתגוררים בדירה, ובשים לב לכך שהתובעים איבדו את האמון בבעלי המקצוע שנשלחו מטעם התובעת, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה לא היה מקום להגיש את התביעה. 10. בנוסף לאמור, לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת לפיהן הסכומים המופרזים בחוות הדעת מטעם התובעים, הביאה להארכת ההליכים וגרמה להוצאות מיותרות, בכך שהיא חייבה את הנתבעת לשאת בעלות חוות דעת נגדית, המשקפת את גובה הנזקים האמיתי. אכן חוות הדעת מטעם התובעים מסתכמת בסך של 75,794 ₪, סכום הגבוה במידה ניכרת מן הסכום של 14,500 ₪, שהושג במסגרת הסכם הפשרה, אך בהגשת חוות דעת זו לא היה כדי להכביד על ההליך, או לגרום להוצאות משפטיות מיותרות. עיון במכתב התשובה של הנתבעת לתלונת התובעים, מיום 1.9.10 (נספח ג' לכתב ההגנה) מלמד כי חוות הדעת מטעם הנתבעת כלל לא הוזמנה עבור ההליך המשפטי כאן, אשר נפתח רק כ- 3 חודשים לאחר מכן. בשלב שבו בחרה הנתבעת לזמין את חוות הדעת, התובעים לא תבעו סעד כספי אלא ביקשו ליתן לנתבעת הזדמנות נוספת לתקן את הליקויים בעצמה. בסעיף 12 למכתב התשובה אף מציינת הנתבעת כי הסיבה שבגינה הוזמנה חוות הדעת, הינה בין היתר לצורך התיקונים הנדרשים, כדלקמן: "באשר לנטען בסעיף 7 למכתבך, הרי שמרשתנו איננה מתכוונת להסתמך על חוות דעת כזו או אחרת שהזמינו מרשייך. לצורך התיקונים ובכדי להימנע ממחלוקות עתידיות עם מרשייך, הוזמנה חוות דעת הנדסית חיצונית בלתי תלויה, כשמרשתנו התחיבה לתקן את הליקויים המופיעים בה". מעבר לעובדה שחוות הדעת מטעם הנתבעת הוזמנה לצורך תיקון הליקויים ולא בגין הלהיך כאן, מהמכתב אף עולה כי הנתבעת מיאנה להסתמך על כל חוות דעת אחרת מטעם התובעים, ולא רק על חוות הדעת הספציפית שהעבירו לעיונה, כך שאין זה מעלה ואין זה מוריד שמה נפקא מינה מהו תוכנה של חוות דעת זו. לאור האמור המסקנה המתבקשת הינה כי, על אף שחוות הדעת מטעם התובעים גבוהה ביחס לסכום שהושג בפשרה, היא לא גרמה להוצאות מיותרות במסגרת ניהול ההליך. זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה לו הייתה מוגשת מטעם התובעים חוות דעת בהיקף הקרוב לסכום הפשרה, לא היה צורך בכל ההליכים שהתקיימו, והפשרה בין הצדדים הייתה מושגת באופן מיידי. בטיעון זה אין ממש, שהרי לו סברה הנתבעת מבעוד מועד שהתובעים זכאים לסכום כאמור, והייתה מעוניינת לשלם אותו, חזקה כי היא הייתה מציעה תשלום כאמור לסילוק כל טענות התובעים. 11. בניגוד לאמור לעניין חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעים, מצאתי כי לעניין התנהלות התובעים, בכל הקשור לסירוב ולאחר מכן הסכמה להליך הגישור היה משום טעם לפגם. לאחר הגשת כתב התביעה, ביום 25.1.11 הוגשה מטעם הנתבעת בקשה "להעברת התיק לגישור, לעיכוב הליכים ולהארכת מועד להגשת כתב הגנה", תוך שהנתבעת מציינת כי בסעיף 16(ט) לחוזה ההתקשרות שבין הצדדים נקבע מנגנון של הליך גישור, אליו יפנו הצדדים בטרם כל פנייה לבית משפט. על מנת לחסוך בהוצאות ביקשה הנתבעת לדחות את מועד הגשת כתב ההגנה מטעמה, שכן לאור הליך הגישור שהתבקש, ייתכן ולא יהיה עוד צורך בעריכת כתב הגנה. בסעיף 7 לבקשה ציין ב"כ הנתבעת כי בטרם הוגשה הבקשה, נעשה ניסיון לקבל את הסכמת התובעים אך הם השיבו כי ישקלו הסכמה להליך גישור רק לאחר הגשת כתב הגנה. לאור התנגדות התובעים, בהחלטה מיום 9.1.12 דחה כב' הרשם אפרים צ'יזיק את בקשת הנתבעת לקיום הליך גישור, וזאת מן הנימוק שאין מקום לכפות הליך גישור מקום בו צד להליך איננו מעוניין בו, ויכול בנקל להכשילו. הנתבעת הגישה ביום 29.2.12 כתב הגנה, ובישיבת קדם משפט שהתקיימה בפניי ביום 19.4.12 התבקשו הצדדים להודיע תוך 30 יום האם הם מעוניינים לפנות להליך גישור. ביום 10.5.12 הודיעה הנתבעת כי היא מעוניינת בהליך גישור, ומטעם התובעים התקבלה הודעה כאמור רק כעבור חצי שנה, בישיבת קדם המשפט שנקבעה ליום 18.10.12. מעבר לבזבוז זמנו של בית המשפט ושל הנתבעת, עקב אי העמידה במועדים וקיומה של ישיבת קדם המשפט לריק, בעמידתם של התובעים על הגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת בטרם ההסכמה להליך הגישור, לא היה אלא כדי להכביד על הנתבעת שלא לצורך, לבזבז זמן שיפוטי יקר ולהוסיף על הוצאות ההליך. 12. בסופו של יום, סכום הפיצוי נשוא ההסכם, נמצא נמוך באופן משמעותי מסכום התביעה. אכן כתוצאה מהגשת התביעה על סכום גבוה כאמור לא נגרמו הוצאות מיותרות, היות ולאור הסכם הפשרה שהושג במסגרת הגישור, הושבו לתובעים סכומי האגרה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתביעה הוגשה על סכום מופרז של 111,734 ₪ כשלבסוף זכו התובעים בסך של 14,500 ₪ בלבד. בנסיבות אלו, ובדרך שבה בחרו התובעים להתנהל, יש כדי להשליך על גובה הוצאות המשפט שראוי לפסוק להם. סיכומו של דבר 13. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בניהשירותי בניהקבלן