התובעת טוענת כי לפי חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך בקשר לתלמידי החינוך המיוחד ולחוק לימוד חובה, זכאי בית הספר לתקציב מלא ממשרד החינוך ומהרשות המקומית, כאשר הרשות המקומית צריכה להשלים את התקציב שלא ניתן על ידי משרד החינוך. לטענת התובעת, חוזר המנכ"ל מחייב את הנתבעת לשלם עבור כל תלמיד של החינוך המיוחד, שלומד במסגרת בתי הספר של החינוך המיוחד שאינו רשמי, את הסכום שמשולם כאגרת "תלמידי חוץ". היינו, הסכום שמשלמת רשות מקומית עבור תלמיד המתגורר בתחומי הרשות ,שלומד במסגרת בית ספר הנמצא בתחום רשות מקומית אחרת. וזאת אף אם מדובר בתלמיד של החינוך המיוחד המתגורר בתחומי אותה רשות מקומית. היינו, התובעות טוענות כי הן זכאיות לקבל את התשלום המשולם עבור "תלמידי חוץ" על כל התלמידים של החינוך המיוחד שלומדים בבית הספר שמפעילה התובעת 2 גם אם הם תושבי ירושלים. יש לציין שהתלמידים משובצים בבית הספר בשיתוף של הנתבעת באמצעות ועדות השמה שנערכות על ידה. סכום התוספת של אגרת תלמידי חוץ בשנת תש"ע עמד על 4,622 ₪ לכל תלמיד. התובעת טוענת כי הנתבעת לא שילמה לה את הסכום שהייתה אמורה לשלם כאגרת "תלמידי חוץ" עבור כל תלמיד בשנים תשס"ג - עד תש"ע ואף לא סיפקה לבית הספר שירותים כפי שסיפקה לבתי הספר העירוניים לפיכך עליה לשלם לתובעת סכום של 480,688 ₪ מתוכם יש לקזז סך של 43,687 ₪ שהועבר על ידי הנתבעת ולפיכך יתרת הסכום לתשלום היא 437,000 ₪ אותם תובעות התובעות מן הנתבעת. הנתבעת טוענת כי האחריות למימון פעילות ביה"ס חלה על המדינה ולא על הרשות המקומית. התביעה מתבססת על חוזר המנכ"ל הדן ב"תלמידי חוץ". תלמידי חוץ הינם תלמידים שאינם מתגוררים בתחום השיפוט של רשות מקומית אך לומדים בה. במקרה כזה חייבת הרשות המקומית שבה מתגורר התלמיד לשלם לרשות המקומית שבה לומד התלמיד את הסכום שנקוב לגבי תלמיד חוץ. ואולם, בנדון דנן, מדובר בתלמידים ירושלמים שלומדים בירושלים לכן אין מקום לחייב הנתבעת בסכומי התביעה. הנתבעת חולקת גם על הסכומים שהתובעות טוענות ששולם להן בפועל. הנתבעת טוענת ששילמה סכומים גבוהים מאלה שטענו התובעות וכן לטענתה שילמה סכומים שהושקעו על ידה בשיפוץ בית הספר שגם אותם יש להביא בחשבון בענין התשלום שהיא העבירה לתובעות. הנתבעת חולקת גם על הסכום של 4,622 ₪ לתלמיד שאותו ציינו התובעות כתשלום שמשולם לתלמידי חוץ. לטענתה מדובר בסכום שונה לכל שנה שאף פעם לא הגיע לסכום הנטען. הנתבעת הוסיפה וטענה שיש לדחות את תביעת התובעת 2 שאין לה כל יריבות עם הנתבעת. התביעה הועברה לטיפולו של כב' השופט שחם אשר החליט, ביום 29.4.2012 , כי יש לקבל את עמדת היועמ"ש לממשלה שיודיע גם אם בכוונתו להתייצב בהליך זה. היועץ המשפטי הגיש תגובה מטעם משרד החינוך בה נטען כי בית הספר לא הוגדר כבית ספר של החינוך המיוחד אלא בית ספר רגיל. בבית ספר רגיל השתתפות המועצה המקומית הינה לפי הוראות סעיף 11(א) לחוק חינוך ממלכתי תשי"ג 1953 ואין מקום לדרוש תשלומים של תלמידי חוץ שכן מדובר בתלמידים ירושלמים שלומדים בירושלים. התיק הועבר לטיפולי עם מינויו של כב' השופט שחם לבית המשפט המחוזי. בדיון שנערך ביום 17.3.13, מאחר שסברתי שאין מחלוקות עובדתיות הדורשות בירור, החלטתי כי על הצדדים להודיע אם יש כאלה תוך 20 יום. באותה החלטה נקבע כי אם יתברר שאין מחלוקות הטעונות בירור עובדתי יוגשו סיכומים. משלא נמסרה הודעה על מחלוקות הטעונות ברור עובדתי ניתנה החלטה להגיש סיכומים וכך נעשה. הצדדים הגישו סיכומים ואילו המדינה הודיעה שאין לה מה להוסיף על התגובה שנתנה כפי שפורט לעיל. לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה כפי שהוגשה. התביעה היא, כאמור, לחייב את עירית ירושלים לשלם תשלום של אגרת תלמידי חוץ עבור תלמידים של החינוך המיוחד הלומדים במסגרת בית הספר של התובעים. כאמור, התביעה מתבססת עלחוזר מנכ"ל משרד החינוך הקובע כי אגרת תלמיד חוץ תשולם על ידי הרשות המקומית עבור תלמיד של אותה רשות מקומית הלומד במסגרת מוסדות החינוך של רשות מקומית אחרת וכן תשולם אגרה כאמור לתאגיד המפעיל בית ספר ברישיון הקולט תלמידים מהחינוך המיוחד. היינו, חוזר המנכ"ל קובע תשלום עבור תלמידי חוץ בכל אחד מהמקרים הבאים: א. תלמיד של רשות מקומית אחת הלומד במוסד חינוכי הנמצא בתחום רשות מקומית אחרת. ב. תלמיד של החינוך המיוחד הלומד בבי"ס בעל רישיון, בין אם ביה"ד נמצא בתחום הרשות המקומית השולחת את התלמיד ובין אם לאו. ואולם עיון בהוראות החוק מראה כי חוזר המנכ"ל חורג מההוראות הקובעות בחוק את חובת התשלום של "תלמיד חוץ". החובה לתשלום אגרת תלמידי חוץ מקורה בסעיף 4(ג) חוק חינוך מיוחד. הוראות סעיף זה קובעות כי רשות מקומית ששולחת ילד בעל צרכים מיוחדים למוסד חינוכי מיוחד הנמצא בתחום שיפוט של רשות חינוך מקומית אחרת תשתתף בהוצאות..... . היינו, על פי הוראות החוק החובה לשלם תשלומים של תלמידי חוץ חלה רק כאשר תלמיד מופנה למוסד חינוכי הנמצא בתחום רשות אחרת. כאשר תלמיד מופנה למוסד שבתחום אותה רשות מקומית אין חובה, לפי הוראות החוק, לשלם אגרת תלמידי חוץ. הדבר גם הגיוני שכן כאשר רשות שולחת תלמיד לרשות אחרת היא "חוסכת" לעצמה את העלויות הכרוכות בקיום מוסד כאמור בתחומיה ואולם אם מדובר בתחומי אותה רשות, הרשות לא חוסכת דבר שכן עליה ממילא להשתתף בעלויות החזקת המוסד לכן אין מקום לשלם תשלום של תלמידי חוץ. יש לציין שעמדה זו שלפיה אין לשלם אגרת תלמידי חוץ, כאשר תלמיד חינוך מיוחד מופנה לבי"ס שנמצא בתחומי אותה רשות, היא למעשה עמדת מדינת ישראל כפי שנמסרה בתיק (לבקשת כב' השופט שחם). היינו, המדינה עצמה מבינה שככל הנראה, חוזר מנכ"ל משרד החינוך המחייב תשלום כאמור גם כאשר מדובר בתלמיד הלומד בתחומי אותה רשות, אינה חוקית וסותרת את הוראות החוק. חוזרי מנכ"ל הינם במדרג נורמטיבי נמוך מהוראות החוק ולפיכך ככל שחוזר המנכ"ל סותר את הוראות החוק, יגברו הוראות החוק. בנדון דנן, כאמור, הוראות החוק מחייבות תשלום אגרת תלמידי חוץ רק כאשר תלמיד נרשם במסגרת חינוכית בתחומי רשות מקומית אחרת. לפיכך, חוזר המנכ"ל לא יכול ליצור חובת תשלום בניגוד לחוק. התביעה דנן מבוססת כאמור על החוב הנובע מחוזר מנכ"ל הסותר את הוראות החוק ומשכך לא ניתן על פיו לחייב את הנתבעת לשלם את הסכום הנתבע. התביעה נדחית והתובעות ישלמו את הוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. רשויות מקומיותבית ספרמשרד החינוךדיני חינוך