תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות התובע: התובע , כאמור, שכר בית מהנתבעת למספר שנים. ראשית תקופת השכירות ביום 1.3.06 וסיומה לאחר מספר הארכות ביום 28.2.2010. הסכם השכירות הראשון נחתם בין הצדדים ביום 1.3.06. התובע ממש את האופציה להארכת תקופת השכירות . לאחר שנתיים נחתם הסכם להארכת תקופת השכירות (נספח 4 לתצהיר התובע - להלן "הסכם הארכה" ). בהתאם לתנאי הסכם הארכה מסר התובע לנתבעת ערבות בנקאית בסך של 56,000 ₪. לטענת התובע למרות שמסר לנתבעת את הבית לאחר תום תקופת השכירות במצב שהיה טוב יותר מזה שבו קבל אותו, חילטה היא סך של 27,000 ₪ מכספי הערבות הבנקאית. לטענת התובע יש בכך הפרת הסכם בגינה זכאי הוא לפיצויים בסך 10,000 ₪ בנוסף להשבה של הכספים שחולטו בסך 27,000 ₪. תמצית טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת חילוט הכספים נעשה כדין, שכן התובע החזיר את הבית כשהוא מוזנח וזקוק לשיפוץ. הסכום שחולט איננו מכסה את ההוצאות שנאלצה הנתבעת להוציא לצורך שיפוץ הבית לאחר שהתובע עזב אותו. כתוצאה מכך לא יכלה התובעת להשכיר את הבית לשוכר חדש לתקופה של ארבע חודשים בהם עמד הבית ללא שוכר. לטענתה התובע הפר את הסכם השכירות הן בכך שלא החזיר את הבית , כפי שקבלו, והן בכך שעשה בו שימוש בניגוד לתנאי ההסכם. לטענתה בהתאם לתנאי ההסכם אמור היה הבית לשמש למגורים בלבד (המבוא להסכם וסעיף 2 להסכם), בעוד התובע הפך אותו למשרד ששירות עובדים רבים . לצורך כך התאים התובע את הבית לצרכי משרד וגרם לנזקים נוספים לבית. בנסיבות אלו חילוט הכספים היה כדין ובהתאם לתנאי ההסכם. דיון והכרעה: אין מחלוקת בין הצדדים על כי הנתבעת השכירה את הבית לתובע ובין הצדדים נחתמו מספר הסכמי שכירות. לעניינו תנאי השכירות הרלוונטיים הם אלוה המופעים בהסכם המקורי ובהסכם הארכה. אין מחלוקת בין הצדדים על כי אין כל חובות של דמי שכירות. אין מחלוקת בין הצדדים על כי הנתבעת חילטה סל של 27,000 ₪ מתוך הערבות הבנקאית שמסר לה התובע בהתאם לתנאי ההסכם. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם דמי הערבות הבנקאית חולטו כדין. בהתאם לסעיף 3 להסכם הארכה היה על התובע למסור לנתבעת ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 56,000 ₪, אותה תהיה הנתבעת רשאית לממש, לאחר משלוח התראה, אם לא יעמוד השוכר/ התובע בהתחייבויותיו על פי ההסכם . לאור סעיף זה של ההסכם, הרי שמבחינה עקרונית הייתה הנתבעת רשאית לחלט את כספי הערבות אם נגרמו לה נזקים כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי התובע. מכאן שיש לבדוק אם נגרמו נזקים אם לאו. הנתבעת טענה שהתובע הפר את ההסכם בשני נושאים עיקריים. הפרה אחת ייחסה התובעת לכך שהתובע לא השתמש במושכר למטרת מגורים בלבד כפי שנקבע בהסכם, אלא עשה בו שימוש משרדי. ההפרה השנייה הייתה במצב בו הוחזר הבית כשהוא מוזנח וזקוק לשיפוץ. לעניין השימוש בבית טען התובע שהוא נהג לגור בבית בביקוריו בארץ, וגם אם נעשה שימוש משרדי בבית הרי שאין בכך הפרת ההסכם, אלא אפילו שימוש מזיק פחות לתחזוקת הבית. לעניין הליקויים טען התובע שהחזיר את הבית במצב טוב יותר מזה שקבל אותו. והנתבעת לעומתו טוענת שהסכום שחולט אינו מכסה את כל ההוצאות שנאלצה להוציא כתוצאה מהנזקים שנגרמו לבית בתקופת השכירות. לאחר עיון בכתבי הטענות והעדויות שנשמעו הגעתי למסקנות כדלקמן לגבי ההפרות הנטענות. א. ההפרה המתייחסת לשימוש שנעשה במושכר: במבוא להסכם השכרות מיום 1.3.2006 נקבע במפורש כי מטרת השכירות היא "למגורים בלבד" סעיף 2 להסכם קבע במפורש שכל שימוש אחר מהווה הפרת ההסכם. מכאן שכל שימוש שאינו למגורים בלבד מנוגד לתנאי ההסכם שחתמו הצדדים. נשאלת השאלה האם אכן נעשה שימוש שלא למגורים בלבד על ידי הנתבע. להוכחת הפרה זו טענה הנתבעת בעצמה ובאמצעות עדים שהעידו מטעמה כי מביקורים שנערכו במושכר עולה כי הוא רוהט כמשרד עם שולחנות מתאימים ורשת טלפונים ומחשבים מתאימה, ומאידך לא נמצאה בו מיטה שהינה הרהיט המקובל בדירות מגורים. כמו כן חשבונות המים והחשמל מעידים על שימוש קבוע במושכר ולא שימוש לביקורים קצרים בארץ. הוסיפה וטענה התובעת כי כשעזב התובע את הבית נמצאו בו הרבה כרטיסי ביקור שאינם אופניים לבית מגורים. התובע טען לעומתה, שבעת ביקוריו בארץ שימש אותו הבית לצרכי מגורים, אך הוא התגורר גם בדירתה של אשתו הממוקמת במרינה בהרצליה. הוסיף וטען התובע כי מתוקף עסקיו היו בבית גם תנאים לעבודה משרדית ומכל מקום השימוש שנעשה בבית היה אידיאלי לשמירה על מצבו והנתבעת הייתה צריכה להיות מרוצה מהשימוש הזהיר שנעשה בבית. השאלה הנשאלת לעניינו, איננה אם עדיף לעשות בבית שימוש למגורים או למשרד, אלא מהם התנאים שקבעו הצדדים במועד חתימת ההסכם. במקרה הנדון התנאים ברורים לחלוטין. הבית אמור היה לשמש למגורים בלבד, כל עוד לא נתנה הסכמת המשכירה/ הנתבעת לשינוי מטרת השכירות . לא הוצגה בפניי כל הסכמה בכתב לשינוי מטרת השכירות ואני מניחה שאין כזאת. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים אני מקבלת את טענת הנתבעת כי נעשה במושכר שימוש שלא למגורים בלבד. עדותו של מר רוני חנוקייב שהעיד מטעם התובע בעניין זה הייתה "עדות מתחמקת" (פרוטוקול עמוד 4 שורות 14 - 23). ב"כ התובע שאלה את הנתבעת בחקירה הנגדית בנושא זה "את מסכימה שהבלאי הוא יותר קטן מאשר מגורים של משפחה" ועל כך ענתה הנתבעת: "הבלאי היה יותר גרוע, כי הם בעטו בדלתות ובעטו בחלונות, הם לא היה להם אכפת מהבית, וגז אני נאלצתי לקנות חדש. לא גרה שם משפחה, אלא אנשים שלא אכפת להם מהבית" (פרוטוקול עמוד 8 שורות 28 - 32). דהיינו משאלה זו ניתן להבין שנעשה ניסיון לשכנע את בית המשפט ששימוש משרדי עדיף על שימוש למגורים. כפי שציינתי אינני באה לקבוע איזה שימוש עדיף, אלא מה הוסכם בין הצדדים. מאחר ובין הצדדים הוסכם על שימוש למגורים בלבד, הרי שכל שימוש אחר מהווה הפרה של ההסכם. בנסיבות אלו אני קובעת כי הייתה הפרה של ההסכם, אך נשאלת השאלה מה היה הנזק שגרמה הפרה זו. בענין זה אני מקבלת את עדות הנתבעת כי נעשו שינויים בבית כדי להתאימו לשימוש משרדי הן בתשתית לצורכי תקשורת והן בהתאמה לצורכי עבודה. התובעת לא צרפה חוות דעת שמאי לאומדן הנזק שנגרם כתוצאה מכך ואף לא צירפה קבלות מתאימות. בנסיבות אלו אני מעריכה את ההוצאות לצורך החזרת הבית למצבו הקודם כתוצאה מהשימוש המשרדי בסך של 6,000 ₪. ב. ההפרה המתייחסת למצב הבית: לאור תנאי ההסכם היה על התובע להחזיר את הבית במצב בו קבל אותו והוא אף היה אחראי לתיקון הנזקים בתקופת השכירות, וכן לטיפול בגינה. התובעת טענה שהיא נאלצה לערוך שיפוץ מאסיבי בבית כדי להשמישו, ואילו הנתבע טען שהבית הוחזר במצב טוב יותר מזה שנמסר. גם לגבי הפרה זו לא צירפה הנתבעת חוות דעת שמאי ממנה ניתן ללמוד בצורה ברורה ומסודרת מה היו הנזקים ומהו האומדן לתיקונים. הנתבעת צירפה רשימה ללא אומדן כספי, שנערכה על ידי בנה, שהינו מהנדס מחשבים במקצועו, כך שאינני יכולה לקבוע מהו גובה הנזק שנגרם בצורה מדויקת. התובע לעומתה טען שהנתבעת בביקוריה בבית בתקופת השכירות לא טענה דבר כנגד תחזוקתו מלבד דרישתה לתיקון דליפה שתוקנה על ידו. הוסף וטען הנתבע כי מדובר בבית ישן והנתבעת מנסה לבצע שיפוץ כללי על חשבונו. התובע צירף קבלות המעידות על תיקום שערך בבית עם סיום תקופת השכירות וזאת בסך של 7,325 ₪. אין ספק שהדרך הנכונה להוכחת נזקים הינה בהגשת חוות דעת מקצועית. ללא חוות דעת כזו כל שניתן לעשות הינו אומדן על סמך העדויות והתמונות שצורפו לכתב ההגנה. לא התרשמתי שמדובר בנזקים מהותיים , ואף התרשמתי כי לפחות חלק מהנזקים נובעים מבלאי טבעי שאיננו באחריות התובע. הנתבעת צירפה לתצהיר מטעמה בעיקר הצעות מחיר וקבלה אחת בסך 499 ₪ עבור כיריים שקנתה בחודש יולי 2010, מספר חודשים לאחר שהתובע עזב את הבית. לפחות לגבי הצעת מחיר אחת ענתה התובעת בחקירה הנגדית כדלקמן: "קנית ארונות חדשים" ת. לא כי האנשים שבאו לגור לא דרשו" (פרוטוקול עמוד 9 שורות 9 -10). הנתבעת אף לא הציגה קבלות המעידות על קניית מקרר חדש או מכונת שטיפת כלים. בנסיבות אלו ובהתחשב בתיקונים שביצע התובע והמגובים בקבלות, אני מעריכה את הנזק הנוסף, בנוסף שסכום שכבר פסקתי בגין הפרת ההסכם עקב השימוש המשרדי, בסך של 3000 ₪ נוספים. סוף דבר: לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הייתה רשאית לחלט סך של 9,000 ₪ בלבד. את יתרת הסכום שחולט תשיב הנתבעת לתובע תוך 30 יום בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.3.10 ועד התשלום בפועל. לאור התוצאות אין צו להוצאות. חוזה שכירותהפרת חוזהחוזהבנקפיצוייםערבות בנקאיתחילוטשכירות