תביעה כספית ע"ס 100,000 ₪. התובעת, ו.ו. זיגוג ומסגור בע"מ, הינה חברה העוסקת בעיבוד זכוכית, מסגור והתקנה. הנתבעת, עיריית חיפה, הינה רשות מקומית הפועלת מכח פקודת העיריות. לטענת התובעת, ביום 14.09.09 שלחה לה הנתבעת דרישת תשלום בגין חוב ארנונה לעסק ע"ס 13,046.36 ש"ח, מיום 09.08.08 עד 08/09, וזאת לטענתה עבור תקופה בה כלל לא החזיקה במושכר ולא ניהלה במקום עסק כלשהו. עוד טוענת התובעת, כי בתחילת ינואר 2010 ביצעה הנתבעת עיקול מנהלי (על פי ס' 4 לפקודת המיסים (גביה)) על חשבונות הבנק של התובעת על סך של 13,778.65 ₪. כמו כן, בוצע עיקול ביום 16.11.10 ע"ס 15,129.85 ₪, כאשר לטענת התובעת בסופו של יום, סכומו עמד על סך של 20,000 ₪. זאת ועוד, התובעת טוענת, כי ביום 18.08.10 עיקלה הנתבעת, בניגוד לחוק, ציוד המשמש אותה לצורך עיסוקה ועבודתה. לטענתה, העיקולים נערכו בגין פניות התובעת לנתבעת במועדים שונים בדרישות לבטל את העיקולים הקודמים. כך למשל מפנה התובעת למכתבה אל הנתבעת מיום 25.08.10 בו נכתב כדלקמן: "היות ומרשתי נטשה את המושכר לגביו אתם דורשים מיסי ארנונה לתקופה שמרשתי לא החזיקה בנכס והדבר אף הודע למר אהרון אליאס, סגן מנהל המחלקה לרישוי עסקים, הרי אין כל הצדקה חוקית, כי תבצעו עיקולים אצל מרשתי. ... ההודעה למר אליאס נעשתה על ידי מרשתי בנוכחות שני עדים מההתאחדות בעלי המלאכה. אחד מהעדים מר יובל נתקה, ימסור עדותו במידת הצורך. מרשתי נאלצה לנטוש את המושכר לעיל, היות ולא התאפשר לה לקבל רשיון עסק, כתוצאה מהעובדה שלנכס המושכר, לא היה היתר כדין, והמשכיר לא גילה למרשתי על הליקויים עובר לתחילת השכירות. לו ידעה מרשתי על ליקויי הבנייה במושכר העסק, היא כלל לא היתה שוכרת את המושכר מלכתחילה". במענה למכתב זה השיבה הנתבעת במכתב מיום 28.10.09 כדלקמן: "...תשומת ליבך מופנית לסעיף 365 לפקודת העיריות (נוסח חדש) לפיו חלה חובה להודיע במועד על חדילת החזקה בנכס. עד למועד פנייתך שבסימוכין לא התקבלה במשרדנו הודעה כי מרשתך עזבה הנכס בתאריך הקודם למופיע ברישומינו. לאור האמור לעיל אין באפשרותנו לבטל חיוב מרשתך בארנונה מתאריך הקודם ליום 31.08.09. הינך מתבקש להנחות מרשתך להסיר חובה העומד כעת על סך של 13,509.83 ₪ ערך 11/09- מצ"ב שובר תשלום". הציטוטים המובאים לעיל במסגרת תחלופת המכתבים בין הצדדים, מהווים למעשה עיקר המחלוקת והטענות המרכזיות בין הצדדים. התובעת טוענת, כי תשובתה של הנתבעת המצוטטת לעיל אינה נכונה והגיונית, מאחר והיא מציינת כי החוב נשוא העיקולים הינו בגין תקופה המתחילה מיום 01.06.01, כאשר ממועד זה החוב התיישן. כמו כן, לטענתה, לא ברור כיצד הנתבעת דורשת חוב בגין תקופה שבה התובעת כלל לא החזיקה במושכר. התובעת מדגישה כי נאלצה לפנות את הנכס בתאריך 31.10.07, היות וכפי שהוברר לעיל, לא התאפשר לה לקבל רישיון עסק וזאת בניגוד להבטחות המשכירה כלפיה. לטענת התובעת, עוד ביום הפינוי, דהיינו ביום 31.10.07 הודיעה לנתבעת בדבר פינוי המושכר וסיבת הפינוי, כאשר ההודעה נמסרה למר אהרון אליאס, סגן מנהל מחלקת רישוי עסקים (להלן: "מר אליאס"), בנוכחות שני עדים מהתאחדות בעלי המלאכה. יש לציין, כי מר אליאס ואחד מהעדים, מר יובל נתקה, מסרו את עדותם בבית המשפט. על כן, התובעת טוענת כי הודעת פינוי נמסרה לנתבעת כדין, והיא מנועה ומושתקת מלנקוט בהליכי עיקול מנהליים. לטענתה, בהתנהגותה ובפעולותיה פעלה הנתבעת באופן בלתי סביר ולא כפי שרשות שלטונית סבירה היתה צריכה לפעול, ולמעשה הפרה כלפיה חובות חקוקות ופגעה בקניינה ובכבודה. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת גרמה לפגיעה במוניטין שלה ובשמה הטוב, כאשר העיקולים שביצעה למעשה מהווים פרסומי דיבה ופגיעה בהתנהלותה הפיננסית בבנק, וזאת בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). לסיכום טוענת התובעת, כי קיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין הנזקים שנגרמו לה, ועל כן תובעת את נזקיה כדלקמן: א. כספי העיקול- 20,000 ₪. ב. הוצאות משפטיות - 20,000 ₪. ג. הטרדה ופגיעה בשם הטוב של התובעת, במוניטין ובהתנהלותה הפיננסית בבנק- 60,000 ₪. הנתבעת מנגד טוענת, כי דין התביעה להידחות, מאחר והעיקולים אשר הוטלו על חשבונה של התובעת בבנק הוטלו כדין ובהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), וזאת לאחר שהנתבעת התריעה מספר פעמים בכתב בפני התובעת על החוב הרובץ לחובתה. הנתבעת מסבירה, כי לתובעת נצבר חוב ארנונה לנכס, כאשר החוב מתייחס לתקופה שבין התאריכים 01.11.07 -30.08.08, ולא כפי שצוין בכתב התביעה. לטענתה, משלא סולק החוב חרף מכתבי ההתראה, ננקטו הליכים מנהליים נגד התובעת ובניהם הטלת עיקולי כספים ועיקולי מטלטלין, וזאת בהתאם לדין ולסמכויות הגבייה הנתונות לה, ובוודאי שאין בכך בכדי להביא לפגיעה בשמה הטוב של התובעת. הנתבעת מוסיפה, כי גם אם יקבע בית המשפט כי העיקולים מהווים לשון הרע, אזי לנתבעת קמות ההגנות על פי סעיפים 14, 15(1)-(3) ו-16 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת מדגישה, כי על פי סעיף 325 לפקודת העיריות, החובה בתשלום ארנונה מסתיימת אך ורק כאשר נמסרת לעירייה הודעה בכתב, כי המחזיק חדל מלהחזיק בנכס (להלן: "הודעת החדילה"). לטענתה, במקרה דנן הודעת החדילה התקבלה אצל הנתבעת אך ורק ביום 09.09.08, במכתב אשר נשלח על ידי הבעלים בנכס- חברת דיקסי קאפ חברה למסחר בע"מ, בו הודיע כי ביום 02.09.08 חדלה התובעת/השוכרת מלהחזיק בנכס, ובמקומה מחזיקה בנכס שוכרת אחרת. הנתבעת מתכחשת לטענת התובעת, כי מסרה למר אליאס הודעת חדילה ולטענתה, גם אם הודעה כזו ניתנה לו, אין בכך כדי לפטור את התובעת ממתן הודעת חדילה בכתב, כמצוות סעיף 325 לפקודת העיריות. זאת ועוד, לטענתה, ההתקשרות של התובעת עם מר אליאס, היתה בעניין מתן רישיון עסק לתובעת, ולא בעניין הסדר חוב הארנונה, שכן אין זה כלל מתפקידו של מר אליאס לפעול לגביית חובות ארנונה, ובפרט אין הוא מוסמך לקבל או להעביר הודעות חדילה בשם מחזיקים בנכס. לטענתה, חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותו של מר אליאס בפני בית המשפט. מר אליאס טען בתצהירו, כי כלל לא זכור לו כי נמסרה לו הודעה כלשהי בע"פ על כך שהנכס פונה על ידי התובעת. לטענתו, אם אכן היתה נמסרת לו הודעה שכזו היה דואג לשלוח למקום מפקחים מטעם מחלקת רישוי עסקים, על מנת לוודא שהנכס פונה מהמחזיק היוצא, ועל מנת לבדוק איזו פעילות עסקית מתבצעת בנכס מאז הפינוי. עוד הוסיף, כי כלל לא ברור לו מדוע סבורה התובעת כי די היה במסירת הודעה לו בדבר כוונתה לפנות את הנכס, שעה שהיא באה בטרוניה על כך שהעירייה המשיכה לחייבה בתשלומי ארנונה- סוגיה אשר לטענתו קשורה לאגף הגבייה המאוחדת בעירייה, ולא קשורה כלל אליו ו/או למחלקה שבניהולו. מר אליאס הדגיש כי אף לא נמסרה לו שום פנייה בכתב בנושא מטעם התובעת. לעניין הסכומים הנתבעים על ידי התובעת, טוענת הנתבעת כי הינם מופרזים וחסרי על בסיס, כאשר התובעת לא מצאה לנכון לצרף לתביעתה ולו בדל ראיה ו/או מסמך המוכיחים נזקים אלו. דיון והכרעה: השאלה המרכזית בה עוסק פסק דין זה, הינה שאלה משפטית והיא- האם יש לפרש את סעיף 325 לפקודת העיריות בצורה דווקנית, לפיו החייב בתשלום ארנונה מחויב לתת הודעה בכתב לרשות השלטונית על מנת לחדול בתשלום הארנונה, או שמא ישנן דרכים נוספות למסירת "הודעת החדילה"? בסעיף 325 לפקודת העיריות נקבע, כי העירייה רשאית להשית ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת החזקה בנכס. חובת ההודעה על חדילת החזקה בנכס מוטלת על הנישום על מנת למנוע מקרים, שבהם המחזיק החדש בנכס לא יחויב בארנונה. מרוח הפקודה עולה, כי המגמה היא לא להכביד על העירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי נכס מסוים לצורך תשלום הארנונה (ראה ספרם של הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, פנחס גלעד ונורית לב "ארנונה עירונית", ספר ראשון, 274-278 (2001) ). התובעת טוענת בהרחבה בסיכומיה, כי הנתבעת מתעלמת מהראיות שהציגה בפניה לעניין פינוי הנכס והודעתה על כך. לטענתה, נציגי הנתבעת אף ביקרו בנכס והתעלמו מהעובדה, כי הוא מפונה, וכעת לטענתה מבקשת הנתבעת להתבסס באופן פורמאלי, דווקני וחסר תום לב על אי שליחת הודעה בכתב מטעמה על פינוי הנכס. לטענת התובעת, הנתבעת למעשה משתמשת בסעיף 325 לפקודת הראיות כמכשיר טכני בלבד, על מנת להקל עליה בגביית הארנונה, אולם משהובאו והוצגו ראיות על פינוי הנכס, אל לה להתעלם מהן ולהיאחז כאמור בקרנות הסעיף באופן דווקני כדי לגבות ממנה את מיסי הארנונה שאין לחייבה בהם. אינני מסכים עם טענתה זו של התובעת. החובה לתשלום ארנונה באה לקיצה רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: האדם חדל מלהחזיק בנכס ונמסרה על כך הודעה בכתב (ראה ספרם של רוסטוביץ ואח' לעיל, בעמ' 279). הנטל להביא ראיות בדבר מסירת ההודעה על חדילת החזקה מוטל על הנישום, ובמקרה דנן על התובעת. התובעת לא הביאה כל ראיה לכך, כי נשלחה הודעה מסודרת בכתב לנתבעת ולא הציגה בפני בית המשפט מסמך שכזה. אף טענתה של התובעת, כי עוד ביום הפינוי (ביום 31.10.07) הודיעה לנתבעת בדבר פינוי המושכר, באמצעות הודעה, אשר נמסרה למר אליאס, סגן מנהל מחלקת רישוי עסקים בנוכחות שני עדים מהתאחדות בעלי המלאכה, אינה יכולה לעמוד לה. אינני יכול לצפות, כי הודעה שנמסרה לגורם במחלקה אחרת לגמרי בעירייה תגיע ליעדה הנכון- היא מחלקת הארנונה. הודעה שנטען, כי נמסרה למחלקת רישוי עסקים אינה עומדת בגדר הודעה בדבר חדילת חזקה לפי סעיף 325 לפקודת העיריות (ראה ע"א 155/96 עיריית נתניה נ' גרינברג עצים נתניה בע"מ, ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך ג', עמ' 639). וכך אף העיד מר אליאס בפרוטוקול הדיון מיום 18.11.12: "ש: נגיד שבאו אליך בשנת 2007 ואמרו לך את המידע הזה, מה אתה עושה עם זה? אתה שולח פקחים? ת: המידע הזה נמסר עבור התיק שלי. אני צריך לבדוק אם העסק לא קיים שם, אני את התיק שלי סוגר ובודק אחרי תקופה אם לא נכנס שם עסק אחר. ש: אם אתה רואה שזה סגור, אתה מוציא מזכר למנהל מח' ארנונה ומה מנהל מח' רישוי עסקים עושה? ת: בשנת 2007 מנהל מח' רישוי עסקים היה בודק מבחינתו אם העסק פעיל, כדי לבדוק אם התיק רלוונטי או לא. זה לא מועבר למחלקת ארנונה". על כן, משלא הוצג בפני בית המשפט מסמך המעיד על כך, כי נשלחה הודעת חדילה בכתב לנתבעת ולאור העובדה כי נטל ההוכחה הוא על התובעת, אני קובע כי התובעת לא פעלה על פי תנאי סעיף 325 לפקודת העיריות ופעולות הגבייה שנקטה הנתבעת כלפיה לצורך גביית תשלום החוב ננקטו על ידה כדין. הראיות אשר הציגה התובעת בפני בית המשפט לצורך הוכחת טענתה, כי העירייה ידעה על פינוי הנכס אינן הוכחו, אך גם אם היו מוכחות הן אינן מספקות לצורך דרישת הכתב כאמור, המופיעה בהוראת הסעיף, ואשר מהווה עניין מהותי לצורך הוראה זו (ראה ע"א 8765-02-12 אריה בן מור נ' עיריית אשקלון ואח'. אני מדגיש, כי העמידה על הדרישה הצורנית של משלוח הודעה בכתב אינה בגדר דרישה פורמאלית דווקנית גרידא, אלא נועדה למנוע מצב בו מכבידים יתר על המידה על העירייה בהטלת האחריות על כתפיה לאיתור המחזיק הנכון בתשלום הארנונה. הרי אין זה סביר לחייב את העירייה לבדוק בכל עת את המצב לאשורו בנכס ומדובר בציפייה בלתי סבירה ממנה. על כן, אני מורה על דחיית התביעה. משקבעתי, כי העיקולים הוטלו כדין, הרי שאף טענתה של התובעת, כי הינם מהווים הוצאת דיבה ופגיעה בה לפי חוק איסור לשון הרע- אינה עומדת לה. אציין, כי בבואו של בית המשפט לבחון האם הטלת עיקולים כאלו או אחרים על ידי רשות שלטונית מהווים "לשון הרע" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, על בית המשפט ליתן משקל משמעותי לנסיבות הטלת העיקולים, ולשאלה האם אלו הוטלו כדין (ראה פסק דיני בת"א 828-08 הוברמן נ' עיריית עכו, ניתן ביום 05.10.10). למעלה מן הצורך אציין, כי התובעת לא הוכיחה, כי הטלת העיקולים גרמה לה לפגיעה במוניטין, למטרד וטרדה וכרשות שלטונית עומדות לעירייה דרכי גבייה של המס, לרבות עיקולים מנהליים, אשר כאמור, אינם מהווים במקרה דנן פגיעה על פי חוק איסור לשון הרע וכאמור נסיבות הטלתם היו מוצדקות וכדין. יש לציין אף לגופו של עניין, כי לא קיבלתי כל ראייה המתייחסת לרכיב ההוצאות בשיעור של 20,000 ₪ בגין, בין היתר, טענה לנסיעות וטלפונים שנתבעו ע"י התובעת ואף לא לעניין ראש הנזק בגין טרדה, הטרדה, פגיעה בשמה הטוב, במוניטין ובהתנהלות הפיננסית בבנק. אך כאמור, ממילא משקבעתי כי העיקולים הוטלו כדין ואין בהם משום פגיעה בשמה הטוב של התובעת, כך שאין לי אף להיזקק שני ראשי נזק אלו. שקלתי בנושא הוצאות משפט. מצד אחד, התנהלו ראיות בתיק והצדדים אף לאחר שמיעת הראיות ביקשו מביהמ"ש בקשות שונות, הנוגעות בין השאר לחומר מבימ"ש לעניינים מקומיים, שלמעשה לא היה בו כדי לשנות את התוצאה המשפטית. היתה גם בקשה של הנתבעת להביא ראיות נוספות שהייתי נכון לאפשר לה לעשות זאת כנגד תשלום הוצאות גבוהות והנתבעת, בסופו של דבר, חזרה בה מבקשתה זו. לצדדים נגרמו הוצאות, הגם שהיה מקום להערכתי לא לנהל את התיק כלל ולהביא את השאלה המשפטית בפני ביהמ"ש, לאור העובדה שמדובר בשאלה משפטית ולאחר ששקלתי בעניין, החלטתי כי התביעה תדחה ללא חיוב בהוצאות משפט . אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה ללא חיוב בהוצאות. ארנונה (חובות)חובארנונה