תביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, בה נדרש פינוי הנתבעים מהבית וכן פיצוי כספי. לאחר הגשת התביעה, פינו הנתבעים את הבית ולפיכך, תוקן כתב התביעה, כך שסעד הפינוי נמחק, והסעד הכספי עודכן. בדיון מיום 6.12.11 הודיעו הצדדים לבית המשפט על עובדות מוסכמות ביניהם: השכירות החלה ביום 1.3.08. הסכם השכירות היה עם הנתבע 1. דמי השכירות עמדו על סך של 23,000 ₪ לחודש. הנתבעים 4-5 חתמו כערבים לנתבע 1. הנתבעים 2-3 הינם שוכרי משנה החל מיום 1.9.09. דמי השכירות כלפי הנתבע 1 היו בסך של 17,000 ₪ לחודש. ממועד חוזה שכירות המשנה, התובעים המשיכו לקבל מנתבע 1 23,000 ₪, אך הנתבע 1 קיבל משוכר המשנה 17,000 ₪. ביום 8.11.09 הפסיק לשלם הנתבע 1 והתובעים התחילו לקבל 17,000 ₪ במקום 23,000 ₪ לחודש. הנכס פונה ביום 24.8.10 והוא מושכר לאחרים שאינם בעלי הדין. השאלה העיקרית השנויה במחלוקת היא, האם העובדה שהחל מיום 8.11.09, קיבלו התובעים סך של 17,000 ₪ בלבד לחודש במקום 23,000 ₪ עבור השכירות בדין יסודה. התובעים טוענים, כי הדבר מנוגד להסכם השכירות ואין לנתבעים על מה לסמוך בהפחתה זו (הסכם השכירות צורף כנספח 2 לכתב התביעה, להלן: "הסכם השכירות"). הנתבעים טוענים מנגד, כי בשל ליקויי רטיבות בדירה, היו רשאים על פי דין להפחית את דמי השכירות המשולמים עבור הבית. טענות התובעים התובעים טוענים, כי משחדלו הנתבעים לשלם את דמי השכירות על פי ההסכם, התרו בהם התובעים בכתב, כי מדובר בהפרת חוזה והערבות הבנקאית שהפקידו, חולטה. התובעים דוחים את טענת הנתבעים לפיה מיד עם תחילת השכירות, ביום 1.3.08, החלה בעיית רטיבות במושכר, שכן הפעם הראשונה שעלתה טענת הרטיבות הייתה במכתב של ב"כ הנתבעים מיום 8.11.09. בזמן שחלף מתחילת השכירות, ביקשו הנתבעים לאפשר להם להכניס שוכרי משנה, נחתם הסכם שכירות חדש על אותו סכום שכירות, מבלי שהנתבעים העלו ולו חצי טענה, כי קיימת בעיית רטיבות. לטענת התובעים, גם העדה מטעם הנתבעים, אישרה כי כאשר קיבלו את החזקה בבית, הוא היה אחרי שיפוץ וראוי למגורים. לטענת התובעים, הסיבה האמיתית והיחידה להפרת ההסכם, היא טעות בכדאיות העיסקה, כלומר הנתבעים סברו שעשו עיסקה לא טובה וכי הם משלמים שכר דירה גבוה מדי ומשום כך, החליטו להפחית באופן חד צדדי את דמי השכירות. לטענת התובעים, גם אם הייתה זכות קיזוז, הרי עליה להיות על סכום קצוב ומוגדר בהסכם, מה שלא היה כן. התובעים הוסיפו, כי הנתבעים הפכו את מרתף הבית לבית כנסת ללא הסכמת התובעים. הדבר גרם לנזקים עצומים למושכר. בנוסף, כאשר פינו הנתבעים את הבית, השאירוהו במצב מוזנח כפי שעולה מחוות הדעת מטעם התובעים. נוכח כל טענותיהם, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות שלא שולמו, חיוב עבור הוצאות המשפט שנגרמו להם לעניין תביעת הפינוי, בעלויות שיפוץ הבית לצורך החזרתו למצבו ערב השכירות, בסך של 54,359 ₪ בתוספת 10% על פי ההסכם ותוספת פיגורים. עוד ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בסך של 150$ לכל יום בו לא פינו את הבית, מיום ההפרה ועד יום הפינוי בפועל. טענות הנתבעים הנתבעים טענו, כי על פי סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, קנויה להם כשוכרים תרופה מיוחדת המאפשרת להפחית את דמי השכירות במידה שהמשכיר לא תיקן את הפגם במושכר תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכרים. לשיטתם, בבית היה פגם מהותי של רטיבות ולפיכך הם מימשו את זכותם החוקית, מסרו לתובעים חוות דעת מומחה, ועל פיה הפחיתו סך של 2,100 ₪ לחודש מדמי השכירות. התובעים היו רשאים להתנגד, אך התעלמו מטענת הנתבעים. לשיטתם, מאחר שהתובעים לא התייחסו לטענה זו, יש לדחות את תביעתם. עוד נטען, כי דמי השכירות החוזיים היו גבוהים בעשרות אחוזים ממחיר השוק וגם לאחר שהופחת הסכום עדיין עמד על סכום גבוה באופן משמעותי ממחיר השוק. הנתבע 1 שכר את הבית עבור קבוצות של בנות מחו"ל. הנתבע הוא מנכ"ל עמותת התאחדות נשים למען חינוך, ועובדת של העמותה, גיטי ווינבאום טיפלה מטעמו בכל הקשור לשכירות. הנתבעים האריכו בסיכומיהם על כך, שבבתים גדולים יותר באזור הבית, היו דמי השכירות נמוכים יותר וכי דמי השכירות היו גבוהים בכ-55% מהמקובל באותו אזור. החתימה על הסכם השכירות נעשתה על ידי מיופה כוח, ורק לאחר החתימה, גילה הנתבע, כי מדובר במחיר מופרז. לגרסתם כבר בתחילת תקופת השכירות התגלו בבית בעיות רטיבות קשות, הן בקומות העליונות והן בקומת המרתף. אמנם עוד לפני החתימה כבר נראתה הרטיבות במרתף, אולם התובעים היו לפני ביצוע שיפוץ והתחייבו לתקן גם את הרטיבות. מדובר ברטיבות כרונית משמעותית שהתובעים לא תיקנו, והנתבעים היו רשאים להפעיל את סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה. הנתבעים הודיעו לתובעים במכתב מיום 8.11.09, כי הם מפרים את ההסכם והודיעו על הפחתת דמי השכירות. אולם התובעים התעלמו מחוות הדעת עליה נשענו הנתבעים. לטענת הנתבעים, עדות בתם של התובעים הייתה מגמתית ובלתי אמינה. לשיטתם, מכיוון שהפחתת דמי השכירות נעשתה כדין, התובעים אינם זכאים לקבלת פיצוי כלשהו בגין כך. עוד הוסיפו הנתבעים, כי לאחר הודעתם על הפחתת דמי השכירות, החלו לחפש שוכרים חלופיים שייכנסו במקומם לבית, ובחודש דצמבר 09 פנו לתובעים והודיעו להם שיש עמותה שמעוניינת לשכור את הנכס למשך שבע שנים וכן שוכרים אחרים, אולם התובעים דחו אותם בטענה שהם אינם רציניים. לפיכך, התובעים הפרו את חובתם להקטנת הנזק על פי סעיף 14 לחוק החוזים(תרופות בשל הפרת חוזה) ולכן הפסידו כל זכות לתבוע דמי שכירות מעבר למה שמשולם להם בפועל. בהסכם השכירות שנחתם לאחר תום השכירות, דמי השכירות היו בסך של 16,000 ₪, מה שמוכיח שדמי השכירות של 23,000 ₪ בהסכם המקורי היו מופרזים. לפיכך, טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות מאחר שהנתבעים פעלו על פי הוראות סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, וכן דין תביעת הנזקים להידחות לאחר שחוות הדעת של השמאי פטל כללה נזקים רבים הנמצאים בצורה מובהקת באחריות התובעים, שתוקנו לאחר מכן. דיון והכרעה מטעם התובעים העיד שמאי המקרקעין יעקב פטל שערך חוות דעת מטעמם והגב' תמר אלה גרינברג, בתם של התובעים שטיפלה בענייני השכירות מטעמם. מטעם הנתבעים העידה הגב' גיטי ויינבאום, אשר טיפלה בשכירות מטעם הנתבעים והשמאי גרון אשר הגיש חוות דעת מטעמם. לאחר ששמעתי עדויות אלה ולאחר שעיינתי בראיות שהגישו הצדדים וכן- נתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי לא במלוא הסכום הכספי, והכל כפי שיובהר בהמשך. הפחתת דמי השכירות סעיף 5 להסכם השכירות דן בדמי השכירות בו נקבע, כי שיעורם יהיה 23,000 ₪ לחודש וכן קובע מנגנון עדכון שנתי. סעיף 16 להסכם קובע, כי סעיף 5 (נוסף לסעיפים נוספים) הוא סעיף יסודי ועיקרי שהפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם. על פי העובדות המוסכמות בין הצדדים, החל מיום 8.11.09, קיבלו התובעים סכום של 17,000 ₪ עבור השכירות ולא את הסכום המלא עליו הוסכם בחוזה, היינו 23,000 ₪. הנתבעים טוענים, כי בשל בעיית הרטיבות ולפי חוק השכירות והשאילה, הפחיתו את דמי השכירות ומשום כך ההפחתה בדמי השכירות הינה כדין ולא נוצר חוב כלפי התובעים. התובעים טוענים מנגד, כי לא נוצרה בעיית רטיבות המצדיקה הפחתת דמי השכירות. נבחן, איפוא, האם נוצרה בבית בעיית רטיבות המקנה לנתבעים זכות להפחית או לקזז מדמי השכירות. כאמור, בין הצדדים נכרת הסכם שכירות ביום 15.1.08, על פיו החלה תקופת השכירות ביום 1.3.08. סעיף 3 להסכם השכירות עוסק ב"הצהרות השוכר", ובסעיף קטן 4 מצהיר השוכר: "כי ראה את המושכר, בדק את המושכר ומצאו במצב טוב ותקין ומתאים למטרתו וכי השוכר שוכר את הדירה במצבה (AS IS) ומוותר בזאת על כל טענה של מום ו/או ליקוי ו/או אי התאמה". הנתבעים טענו, כי "כבר בתחילת תקופת השכירות התגלו בדירה בעיות רטיבות קשות, הן בקוממות העליונות והן בקומת המרתף" (ר' ס' 5 לתצהיר גיטי ווינבאום). ואולם מהראיות עולה, כי הפעם הראשונה שהנתבעים הזכירו את בעיית הרטיבות הייתה במכתב ב"כ הנתבעים מיום 8.11.09 (כפי שטענו הנתבעים עצמם בסיכומיהם), בו כותב הוא כי בעיית הרטיבות החלה כבר בתחילת השכירות (נספח 4 לכתב התביעה המתוקן). עיון במכתב זה מעלה תמיהה, כיצד במשך 20 חודשים, מאז תחילת השכירות ועד מועד כתיבתו, לא העלו הנתבעים טענה זו של רטיבות, בהיותה כה מהותית, כדבריהם. רבה התמיהה אף יותר, נוכח העובדה שבמהלך תקופה זו, נחתם הסכם שכירות משנה, ביום 1.9.09, ובו לא מופיעה כל הסתייגות או הודעה או הצהרה העוסקת בבעיית רטיבות (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן). הגיונם של הדברים מחייב, כי לו הייתה בעיית רטיבות מהותית, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם שכירות המשנה באופן כלשהו, אך לא כך הדבר. העדה מטעם הנתבעים, הגב' ויינבאום, העידה כי כאשר קיבלו את הבית, היה אחרי שיפוץ וסיוד וכאשר נכנסו לבית, היה ראוי למגורים. לדבריה, לפני חתימת החוזה, ראו שהחלה רטיבות, והם אמרו לתובעים, וביקשו שהדבר יתוקן לפני כניסתם. כאשר נכנסו נראה המקום יפה ואי אפשר לדעת אם זה מטופל. כשגילתה את הבעיה, התקשרה לגב' גרינברג אשר "תיקנה וטיפלה". מאוחר יותר, אישרה שביקשה מהתובעים להוריד את דמי השכירות, כי היו יקרים עבורם, אולם הם סירבו להפחיתם. גם כאשר ביקשו להכניס שוכרי משנה, הסבירו את בקשתם בכך שדמי השכירות היו יקרים מדי. זאת, לאחר שנה וחצי של שכירות. לא היה בידי הגב' ויינבאום להסביר מדוע לא קשרו את בקשת הפחתת דמי השכירות או הכנסת דיירי משנה בבעיית הרטיבות (ר' עמ' 12-13 לפרוט'). נציגת הנתבעים, לא נתנה הסבר המניח את הדעת גם לכך שהנתבעים הסכימו להשלים את סכום השכירות המקורית, לאחר שהוכנסו דיירי המשנה, אם כטענתם הייתה בבית בעיית רטיבות חמורה. מעדות הגב' וינבאום, כמו מיתר המסמכים שהוגשו שוכנעתי, כי הסיבה להפחתת דמי השכירות על ידי הנתבעים, באופן חד צדדי, איננה בעיית הרטיבות, אלא סברתם שדמי השכירות שעליהם הוסכם בהסכם השכירות גבוהים ביחס לדמי השכירות המשולמים על בתים דומים באזור. כך מסרה הגב' ווינבאום בתצהירה: "דמי השכירות ההתחלתיים נקבעו ל-23,000 ₪. סכום זה (שבהתאם להוראות החוזה עלה בשנה השלישית ל-24,400 ₪ בשנה השלישית), היה גבוה בעשרות אחוזים מהמקובל בבתים דומים באותו אזור, ובזמן שחנן שילם כ- 24,000 ₪ בחודש, עמדו דמי השכירות בבתים גדולים יותר באותו אזור על 15,000 ₪ בלבד..." (ר' ס' 5 לתצהיר הגב' ווינבאום). גם בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי לאחר החתימה גילה הנתבע שדמי השכירות גבוהים בעשרות אחוזים מהמקובל באזור, וניסה לשכנע את התובעים להפחית את שכר הדירה בהסכמה, ולא הצליח. בסיכומי הנתבעים שוב נטענה טענה זו לפיה מדובר בדמי שכירות הגבוהים בכ-55% מהמקובל באותו אזור (ס' 2 לסיכומי הנתבעים). בתמיכה לטענתם, כי בשל הרטיבות הקיימת בבית, רשאים היו להפחית מדמי השכירות, צירפו הנתבעים חוות דעת שמאי מקרקעין מר אבנר מגרון, מיום 2.9.09. בחוות הדעת כתב השמאי: "בקומות העליונות של הבית ניכרים סימנים של נזקי מים שר תוקנו או נמצאים בשלבי תיקון כאלה ואחרים המראים כי בעל הבית מטפל בנזקים כנדרש. יחד עם זאת, עדיין יש לבצע עבודות של תיקוני צבע שהתייבש אך טרם נצבע מחדש. .." (ס' 8 לחוות הדעת). סיכומו של דבר, קבע המומחה, כי ירידת הערך של דמי השכירות הראויים בנכס היא בשווי של כ-2,100 ₪ (ס' 10 לחוות הדעת). על פי חוות הדעת, מפגע הרטיבות העיקרי נמצא בקומת המרתף של הבית, ולפיכך לא ניתן להשתמש ביחידה זו למגורים אלא למחסן או לשימוש שאיננו למגורים. בחקירתו הנגדית בבית המשפט מסר המומחה, כי אינו יודע באיזה מצב נמסר הבית לשוכרים, וכי הוא שמאי מקרקעין ולא הנדסאי ולצורך חוות הדעת הסתייע בהנדסאי בניין. מחוות הדעת ומחקירת המומחה עולה, כי אין בידו לקבוע מה היה מצב הבית כאשר נמסר לידי הנתבעים עם תחילת תקופת השכירות, וגם לו הייתה מתקבלת חוות הדעת, הרי שעל פיה היה על הנתבעים להפחית סכום של 2,100 ₪ ולא 6,000 ₪, כפי שעשו בפועל. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת שמאי המקרקעין ומהנדס הבניין יעקב פטל. חוות דעתו התייחסה לליקויים שנגרמו לבית על ידי הנתבעים, לטענת התובעים. בעדותו נשאל והעיד, כי הבית שופץ באופן יסודי והיה בעת עריכת חוות הדעת, במצב תקין והוא לא מצא רטיבויות (עמ' 7 לפרוט'). גם בתם של התובעים, הגב' גרינברג העידה, כי הבית הושכר לנתבעים לאחר שיפוץ, במצב "חדש לחלוטין" ולא היו בעיות רטיבות. רק בחורף, שהיה גשום מאוד, הייתה רטיבות, אך היא טופלה (עמ' 10 לפרוט'). מכאן, שוכנעתי, כי לא הייתה בבית רטיבות ברמה כזו המצדיקה הפחתה בדמי השכירות. מכל מקום, ומעבר לצורך, אציין, כי גם לפי חוק השכירות והשאילה, עליו הסתמכו הנתבעים בהגנתם, לא הייתה לנתבעים זכות להפחית מדמי השכירות. סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה קובע: "תרופות בשל אי-תיקון (א) לא תיקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר - (1) לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות; (2) להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה". על פי הראיות והעדויות, משפנו הנתבעים לתובעים לתיקון הליקויים, פעלה נציגת התובעים לתיקון ללא דיחוי. כך העידה נציגת התובעים, כי כאשר דיווחו לה הנתבעים על בעיית הרטיבות היא טיפלה בכך "בכל פעם עם המון רצון טוב בכל פעם השוכרים ביקשו דברים אני נעניתי והלכתי בדרכם כדי שיהיה להם טוב בבית. הם ציינו זאת לא פעם" (עמ' 10 לפרוט'). כך העידה גם נציגת הנתבעים: "ש. תסכימי איתי שכאשר התעוררה בעיית הרטיבות התקשרת לתמי והיא מייד טיפלה ואת הודית לה. ת. היא אמרה לי שזו הייתה בעיה. היא תיקנה וטיפלה. ש. ואתם המשכתם לשכור את הבית, לא ביטלתם (צ.ל. ביקשתם) לבטל את השכירות בגלל הרטיבות. ת. לא ביקשנו לבטל את השכירות אלא לטפל בבעיה. ש. בשלב מסויים באת וביקשתם להנמיך את דמי השכירות כי זה יקר לכם ת. נכון" (עמ' 12 לפרוט'). נוכח העדויות והראיות שוכנעתי, כי כאשר ביקשו התובעים מהנתבעים לתקן את הבעיה, נעתרו התובעים לבקשתם ועל כן לא חל בענייננו סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה. משתיקנו התובעים את בעיית הרטיבות, כפי שהעיד גם המומחה מטעמם, הרי שלא קמה לנתבעים הזכות להפחית את דמי השכירות. בנסיבות אלה, ומשקבעתי כי הפחתת דמי השכירות נעשתה ללא הצדק, הרי שאי תשלום מלא דמי השכירות על פי סעיף 5 להסכם מהווה בהפרה יסודית של הסכם השכירות. לפיכך, אני מקבל את התביעה ככל שהדבר נוגע לאי תשלום דמי שכירות המלאים ומחייב את הנתבעים בתשלום החלק שלא שולם. הנתבעים לא התייחסו לתחשיב שערכו התובעים ביחס לחוב דמי השכירות וטענו באופן גורף, כי נוכח בעיית הרטיבות וחוק השכירות והשאילה לא היה עליהם לשלם את יתרת דמי השכירות. משלא מצאתי התייחסות ספציפית לגובה החוב או תחשיב נגדי, אני מאמץ את תחשיב התובעים לעניין זה, ומחייב את הנתבעים בסך של 214,741 ₪ (ר' סעיפים 29 ו-30 לסיכומי התובעים). התובעים ביקשו לחייב את הנתבעים, נוסף לתשלום חוב דמי השכירות, בתשלום של 150$ לכל יום בו לא פינו את הבית מיום ההפרה. סבורני, כי עמידת התובעים הן על תשלום דמי השכירות והן על תשלום יומי, היא דרישה שאינה בתום לב ולא עומדת במבחן המקובל בדיני החוזים. שימוש במושכר כבית כנסת התובעים טענו, כי הנתבעים עשו שימוש בחלק מהמושכר כבית כנסת, בניגוד להסכם השכירות. הנתבעים טענו, כי הדבר היה מותר וצירפו נספח המעיד על כך לטענתם לתצהיר הגב' ויינבאום. ואולם, עיון בתצהיר מעלה, כי מדובר בנספח להסכם השכירות עם שוכרים חדשים, ששכרו את הנכס לאחר תום תקופת השכירות בה עסקינן, ומכאן שאין בו כדי להתיר את השימוש שעשו הנתבעים במושכר כבית כנסת (נספח ז' לתצהיר הגב' ויינבאום). הסכם השכירות שבין הצדדים אינו מאפשר שימוש במושכר כבית כנסת, כפי שהעידה גם הגב' גרינברג, ומשום כך שימוש שכזה מנוגד להסכם השכירות. טענת התובעים בעניין זה מקובלת עלי ומתיישבת, כאמור, עם הוראות ההסכם. פיצוי בגין נזקים למושכר התובעים טענו עוד, כי הנתבעים גרמו לבית נזקים רבים וביקשו לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך של 54,359 ₪ בגין כך ובהתאם לחוות דעת השמאי מטעמם, מר יעקב פטל. על פי חוות הדעת, לאחר תקופת השכירות, נותר הבית במצב "לקוי ומוזנח" (ס' 1.3 לחוות הדעת). הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית לעניין הליקויים בבית. יחד עם זאת, אין בידי לאמץ את חוות הדעת מטעם התובעים במלואה, ואפרט. המומחה בחוות הדעת כלל רכיבים שונים של עבודות שיש לבצע במושכר, כאשר לא ברור מדוע הנטל לביצועם מונח לפתחם של הנתבעים. כך, ביחס לבניית מחיצות בלוקים בין הסלון לחדר השינה(ס' 3.2 לחוות הדעת), עבודות ריצוף וחיפוי (סעיף 3.4 לחוות הדעת). עבודות רבות נוספות שהמומחה קבע כי יש לבצע, נראות כתיקונים והשלמות של ליקויים שהם בגדר בלאי סביר כתוצאה משימוש בבית ולא שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבעים בביצועם. כך ביחס לעבודות הנגרות, עבודות אלומיניום ואינסטלציה (סעיפים 3.6, 3.7, 3.8 להסכם). המומחה קבע גם, כי על הנתבעים לבצע עבודות של הצמדת יריעות, התקנת כובעי אוורור בגג- גם כאן לא ברורה רלוונטיות של עבודות אלה לשכירות ולשוכרים (ס' 3.10). לא היה בידי המומחה לשפוך אור על סוגיות אלה בעת עדותו בבית המשפט. ביחס ליתר העבודות המפורטות בחוות הדעת, הקשורות בגינה ומדרגות חוץ, מחסן המשמש כישיבה וסיוד וניקיון הדירה, שוכנעתי כי השמאי נקט בסכומים גבוהים יתר על המידה. לפיכך, אני מעמיד את גובה הפיצוי בגין ליקויים במושכר, על סך של 10,000 ₪ בלבד. סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובעים את הסכום של 224,741 ₪ בערכם כיום. כמו-כן יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעים עבור הליך המקורי בו נתבע גם סעד הפינוי וכן עבור הליך זה ובנוסף ישלמו שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. סדר דין מקוצרפיצוייםפינוי