ראשיתם של ההליכים שקדמו לעתירה זו בתיק הוצאה לפועל שבו היה עותר 1 חייב. לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל מונה כונס נכסים על זכויות עותר 1 בנכס מקרקעין שהיה בבעלותו, וניתן נגדו צו פינוי מן הנכס. מאוחר יותר הודיעו עותר 1 והזוכה על הסדר פשרה ביניהם, לפיו כנגד תשלום חוב הפיגורים בהלוואה יבוטל הפינוי מהנכס. כונס הנכסים מטעם הזוכה הודיע לרשם ההוצאה לפועל כי תשלום החוב בוצע, וצרף להודעתו אישור בדבר ביצוע העברה כספית, וביקש ליתן להסדר תוקף של החלטה. אלא שרשם ההוצאה לפועל הבחין, כי התשלום של עותר 1 לזוכה נעשה מחשבון נאמנות שנוהל ע"י עותר 2 לטובת פלונית, זאת כאשר עותר 2 ואותה פלונית אינם צדדים בתיק ההוצאה לפועל. משכך הורה רשם ההוצאה לפועל לזוכה ולעותר 1 להגיש הבהרות בעניין, לרבות בשאלה האם אותה פלונית הסכימה להעברת הכספים לטובת הזוכה. להוראת הבהרה זו ענה הזוכה כי הוא, מטבע הדברים, אינו יודע מה מקור הכספים ששולמו לו והאם הועברו בהסכמת פלונית. תגובתו של עותר 1 להוראת הבהרה זו הייתה בקשה כי רשם ההוצאה לפועל יפרט מה מקור סמכותו בדין להורות על מתן הבהרה, תוך שהוא טוען כי לטעמו אין מקור סמכות כזה. בעקבות תגובתו של עותר 1, נתן רשם ההוצאה לפועל החלטה מפורטת ומנומקת, במסגרתה עמד על מקורות סמכותו לתת הוראת הבהרה כפי שנתן. בסיכומה של אותה החלטה קבע רשם ההוצאה לפועל כי ככל שלא תומצא הבהרת עותר 1 תוך שבעה ימים ישופעלו ההליכים כנגדו בתיק ההוצאה לפועל, והזוכה ישיב לתיק ההוצאה לפועל את הכספים שהועברו לידיו על חשבון החוב, לכאורה שלא כדין. בתגובה להחלטה זו הגיש עותר 1 הודעה מטעמו, בה חזר על עמדתו כי לרשם ההוצאה לפועל אין סמכות לבקש הבהרות כפי שהורה, וכי אם התעוררו אצל רשם ההוצאה לפועל חששות לגבי התנהלותו או התנהלות עותר 2, עליו לפנות לרשויות החקירה המוסמכות. כן הסביר עותר 1 בהודעתו כי חשבון הנאמנות נפתח על מנת לקבל כספים שנפסקו לטובת לקוחת משרדו, כי הכספים שהועברו לחשבון הנאמנות כללו את שכר טרחתו בעבור ייצוגה של אותה לקוחה, וכי זה המקור הכספי לתשלום שהועבר לזוכה. כן צירף עותר 1 תצהיר לאימות העובדות הנטענות. רשם ההוצאה לפועל החליט להעביר את התיק לעיון היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה, לשם "בחינת הצורך בהפניית הסוגיה לבחינת גורמי החקירה המוסמכים". היועצת המשפטית פנתה אל המשיבה בבקשה לבדוק את התנהלותם של העותרים בתיק. תמצית תלונתה הייתה כי כספים, שהוחזקו בנאמנות על ידי עותר 2 לטובת פלונית, שימשו לכיסוי חובו האישי של עותר 1. לתלונה צורפו מסמכים רבים מתיק ההוצאה לפועל, ובכלל זה התצהיר. המשיבה ביקשה את תגובת העותרים לתלונה. בתגובתם מיום 23.9.2011 טענו העותרים כי תשובתם לתלונה ניתנה כבר בתצהיר, וכי העולה ממנו הוא כי לא נעברה עבירת אתיקה. כן ציינו העותרים כי הגישו תלונה מטעמם בנוגע להתנהלות רשם ההוצאה לפועל. בתשובה לתגובה זו פנתה המשיבה לעותרים בבקשה כי יעבירו לה "דו"ח מלא על כל הפעולות הכספיות שנעשו בתיק לרבות כספים שהתקבלו, כספים שנמשכו מהחשבון אם כשכר טרחה, אם כתשלומים לצדדים שלישיים ואם בהעברה ללקוחות והכול בצירוף האסמכתאות המתאימות". כן ביקשה המשיבה לקבל את שמה וכתובתה של הלקוחה, והודיעה לעותרים כי בכוונתה להעביר הנתונים ללקוחה ולבקש תגובתה. העותרים השיבו למשיבה בבקשה משלהם להמצאת אסמכתא חוקית העומדת בבסיס דרישתה לקבל את המידע האמור, וכן עמדו על כך כי העברת מידע זה למשיבה תהווה פגיעה בחיסיון עו"ד-לקוח. חליפת המכתבים בין הצדדים נמשכה, כאשר המשיבה אוחזת בעמדתה כי על העותרים להעביר לה את שמה וכתובתה של הלקוחה, וכי אין במידע זה משום פגיעה בחיסיון, ואילו העותרים, מנגד, מסרבים להעביר מידע זה, אם על שום טענתם כי העברת המידע תפגע בחיסיון, אם בטענה כי פנו ללקוחה והיא סירבה לוותר על החיסיון, ואם משום טענתם כי המידע אודות שם הלקוחה ופרטיה גלוי במסמכי תיק ההוצאה לפועל. סיומה של חליפת מכתבים זו בהודעתה של המשיבה לעותרים ביום 11.8.2013, כי החליטה להעביר את התלונה לדיון בפני בית הדין המשמעתי. כן הודיעה המשיבה לעותרים כי בשל בקשתם לקבלת ארכה לשקילת צעדיהם, כתב קובלנה יוגש לבית הדין המשמעתי תוך 14 ימים. העתירה מכוונת, כאמור, כנגד הודעה זו. הטענות בעתירה העותרים טוענים כי החלטת המשיבה להעמיד את העותרים לדין משמעתי הינה בלתי סבירה בהיותה חסרת יסוד ונגועה בשיקולים זרים ופסולים. לטענתם, אין למשיבה סמכויות חקירה, ודרישתה לקבל פרטים בעניינו של לקוח אינה חוקית. כן טוענים העותרים כי איום בנקיטת הליכים משמעתיים כנגדם ככל שלא ייענו לדרישות המשיבה לספק פרטי הלקוחה מהווה ניצול לרעה של מעמד המשיבה. בהקשר זה טוענים העותרים כי למשיבה אין סמכות לפגוע בחיסיון הלקוחה, וכי הלקוחה עצמה מסרבת שהעותרים ימסרו דבר למשיבה אודותיה. למשיבה נתונה, לטענת העותרים, אך הסמכות להחליט האם בהסתמך על התלונה ותשובת עורך הדין לתלונה נמצאה עבירה אתית בגינה יש מקום לפנות לבית הדין המשמעתי ותו לא. העותרים מוסיפים כי החומר שהונח בפני המשיבה מעלה כי אין עילה לנקוט בהליך משמעתי נגדם. העותרים מביעים תמיהה נוכח עמדתה של המשיבה בעניין, זאת לאור התנגדותה של לשכת עורכי הדין לכל פגיעה או צמצום בחיסיון עו"ד-לקוח. נוכח טענותיהם מבקשים העותרים כי בית המשפט יבטל את החלטת המשיבה להעביר את התלונה לדיון בפני בית הדין המשמעתי. תגובת המשיבה המשיבה, מנגד, טוענת, כי החוק מסמיך אותה לפנות לעותרים בדרישה לפרטים נוספים לצורך בירור התלונה, ומפנה לעניין זה לסעיף 3 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מסירת פרטי לקוח אינה פוגעת בחיסיון עו"ד-לקוח. כן טוענת המשיבה, כי התבטאויותיו של עותר 1 כנגד רשם ההוצאה לפועל והתחמקותו מלמסור לה את הפרטים שדרשה מהווים עבירה אתית, בהיותם התנהגות בלתי חברית שאינה מכבדת את כבוד המקצוע (סעיף 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). לעניין זה מפנה המשיבה לפסיקה רלוונטית, בה נקבע כי אי מתן מענה על ידי עורך דין בתשובה לתלונה שהוגשה נגדו ללשכת עורכי הדין מהווה מחדל שאינו הולם את כבוד המקצוע. עוד טוענת המשיבה, כי החלטתה להעמיד את העותרים לדין משמעתי הינה סבירה, וכי בית המשפט לעניינים מנהליים מצמצם את התערבותו במקרים כגון דא אך למקום בו הוכח כי החלטתה נעשתה משיקולים פסולים, כי היא נגועה בחוסר תום לב או שאיננה סבירה באופן קיצוני. לעניין זה מפנה המשיבה לפסיקה, הקובעת כי המבחן להתערבות בשיקולי המשיבה בהחלטה על הגשת קובלנה זהים למבחן ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם להעמיד אדם לדין פלילי. דיון והכרעה אקדים ואומר כי מסקנתי היא כי דין העתירה להדחות, זאת אף ללא דיון במעמד הצדדים, שכן אין היא מגלה עילה על פניה. לשכת עורכי הדין הוקמה במטרה לאגד את עורכי הדין בישראל ולשקוד על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, ובכלל זה קיום משפט משמעתי לחבריה (סעיף 2(3) לחוק). לעניין מידת התערבותו של בית המשפט בהחלטה להגיש קובלנה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין נקבע בפסיקה כי בית המשפט "איננו שם עצמו כאחד הקובלים ואינו שוקל אם הוא היה מגיש קובלנה, לו הייתה באה התלונה לפניו" (בג"ץ 248/81 שמעון ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 533 (1983), סעיף 9 לפסק הדין). עוד נקבע, כי התערבות בסמכויותיה המשמעתיות של לשכת עורכי הדין תעשה באותו אופן ועל פי אותם הכללים המנחים את בית המשפט בהתערבות בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה הנוגעות בפתיחת הליכים פליליים. הווה אומר, בית המשפט לא יתערב בשיקולי המשיבה אלא מקום שנמצא כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין, או בשיקולים פסולים וחוסר תום לב. אמנם, העותרים טוענים כי החלטת המשיבה נובעת ממניעים פסולים כאלה (בסעיף ב.1. לעתירה), ואולם טענה זו נטענה כטענה בעלמא, ללא פירוט של מהות המניעים הפסולים ומבלי שנתמכה בראיה כלשהי התומכת בקיומם של מניעים כאלו. לכך יש להוסיף, כי עיון במכתבי המשיבה לעותרים מלמד ההיפך. התלונה נתקבלה על יסוד פנייתה של היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה, בהמשך לחששות שהעלה רשם ההוצאה לפועל בקשר להתנהלות העותרים. המשיבה פנתה לעותרים בדרך הקבועה בחוק לקבלת תגובתם, וביקשה לקבל מהם פרטים נוספים, גם זאת על פי סמכות המוקנית לה בדין (ס' 3 לכללי סדרי הדין שהוזכרו לעיל). במצב דברים זה הטענה כי נקיטת הליך משמעתי כנגד העותרים נובעת ממניעים פסולים משוללת יסוד. אשר לטענת העותרים כי לא בוצעה על ידם עבירה משמעתית, הרי שעניין זה יעמוד להכרעת בית הדין למשמעת של המשיבה, ולא לי לנקוט עמדה בשלב זה בשאלה האם דרישת פרטי הלקוחה של העותרים מהווה פגיעה בחיסיון עו"ד-לקוח, או האם התבטאויותיו של עותר 1 כלפי רשם ההוצאה לפועל ואי הסכמתם של העותרים להעביר את פרטי הלקוחה למשיבה מהווים עבירות אתיות. העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. עורך דיןדיוןתלונה נגד עורך דיןלשכת עורכי הדין (משמעת)לשכת עורכי הדין