התארגנות יורשים לצורך מימוש זכויותיהם במקרקעין

על פי האמור בעתירה, יורשי המנוחה החלו להתארגן לצורך מימוש זכויותיהם במקרקעין רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אותה עת עמדה בתוקף תכנית מס' 3045 שייעדה את האזור בו שוכנים המקרקעין למגורים, ואת המקרקעין עצמם לחלק ממגרש בשטח 9.6 דונם המיועד להפקעה בהתאם לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, לצורך הקמת מבני ציבור (בית ספר, גן ילדים ובית כנסת; ראו סעיפים 10(א) ו-14 להוראות תכנית 3045). לטענת העותרת, מינהל מקרקעי ישראל הסכים בשנת 1983 לשינוי ייעוד המקרקעין לצרכי ציבור מבלי לנסות לאתר את יורשי המנוחה ולהודיע להם על המהלך, אף שחוזה החכירה עמד אז בתוקף. בפועל לא מימשה הוועדה המקומית את המטרה הציבורית, לא הפקיעה את המקרקעין אף שמאז אישור התכנית חלפו כ-30 שנה, ועל המקרקעין לא הוקם מבנה כלשהו. לדברי העותרת, העתירה המינהלית הוגשה במטרה להוציא את המקרקעין מהקיפאון התכנוני בו הם שרויים: מצד אחד, הרשות המקומית אינה רוכשת את הזכויות במקרקעין על פי התכנית התקפה ואינה פועלת להקים עליהם מבני ציבור כלשהם (כאשר לדידה של העותרת, הנתמכת בחוות דעת פרוגרמטית המצורפת לעתירה, אין הצדקה להקמת מוסדות חינוך חדשים במקום). מצד שני, מינהל מקרקעי ישראל החל אמנם לפני מספר שנים בתכנון מחדש של המתחם בו נכללים המקרקעין, ואף מינה לצורך כך משרד אדריכלים אשר הכין תכנית (מס' 14294) שאמורה הייתה להעניק ליורשי המנוחה מגרש חלופי למגורים בשטח שאינו נופל משטח המקרקעין. אף שבתחילה ניתנה הסכמה עקרונית של העירייה לתכנית, החליטה הוועדה המקומית ביום 30.11.11 להתנגד לתכנית, ובכלל זה להקטנת השטח הציבורי אותה הציעה התכנית. בהמשך זנח המינהל את התכנית והפסיק את ההתקשרות עם משרד האדריכלים לגביה. מצד שלישי, ניסיונות העותרת לקדם פעולות תכנון נקודתיות לגבי המקרקעין העלו אף הם חרס. פניית העותרת לקבלת קווי בניין נדחתה בשנת 2012 על הסף על ידי מנהל היחידה למידע תכנוני בעירייה בנימוק שהמקרקעין מהווים חלק ממתחם כולל. גם הגשת תכנית נקודתית לגבי המקרקעין נדונה מראש לכישלון לאחר שביום 20.11.12 החליטה לשכת התכנון של הוועדה המחוזית, במסגרת דיון שקיימה בתכנית נקודתית ביחס לחלקה אחרת במתחם, שלא להמליץ "על הגשת תכניות נקודתיות בשלב זה, כל עוד אין תכנית כוללת לחלק משמעותי מהמתחם". על מנת להיחלץ ממלכוד זה, הפוגע לדברי העותרת באורח בלתי-מידתי בזכותה לממש את קניינה, מתבקשים בעתירה הסעדים הבאים: ראשית, שבית המשפט יקבע כי אין עוד צורך בייעוד הציבורי שנקבע למקרקעין. שנית, שבית המשפט יורה למוסדות התכנון לנקוט בהליכי תכנון שיביאו לביטול הייעוד הציבורי ויאסור עליהם לדחות בקשות להיתר בניה או לשינוי תכנית מתאר בנימוק הנתלה בצרכים ציבוריים או ברצון לבצע תכנון כולל של המתחם. שלישית, שבית המשפט יצווה על מינהל מקרקעי ישראל להמשיך בהליכי התכנון של תכנית 14294, ולחלופין - להעניק לעותרת הרשאה לביצוע תכנון זה במקום המינהל. רביעית, כל סעד אחר אותו בית המשפט ימצא לנכון ולצודק לתיתו. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין היא מגלה, על פניה, עילה להתערבות בית המשפט בשלב הנוכחי, ולפיכך יש לדחותה על הסף כאמור בתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. הסעדים הראשון והשני שלעיל ראויים להידחות בשל אי-מיצוי הליכים. הסעד השלישי ראוי להידחות מחמת העדר סמכות עניינית. כידוע, תנאי להגשת עתירה מינהלית הנו מיצוי כל דרכי הפעולה החלופיות הפתוחות בפני העותר לשם השגת התוצאה לה הוא חותר, ובכלל זה הליכי השגה פנים-מינהליים (בג"ץ 549/83 הופר נ' שר המשפטים, פ"ד לז(4) 24; בג"ץ 3383/02 ינוקשוילי נ' משרד הפנים, מיום 28.7.02; בג"ץ 8611/10 שאקר נ' משרד הפנים, מיום 21.3.11; בג"ץ 761/13 כהן נ' משרד הבטחון, מיום 20.2.13). כלל זה יפה גם לעתירה מינהלית התוקפת החלטה בענייני תכנון ובניה (עע"מ 317/10 שפר נ' סקאל יניב, מיום 23.8.12, פסקה 8; בג"ץ 5006/13 גנימאת נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, מיום 15.7.13). העותרת מבקשת להביא לשינוי המצב התכנוני לפיו המקרקעין, בהם לטענתה מוקנות לה זכויות חכירה, מיועדים על פי תכנית תקפה לצרכי ציבור ולהפקעה. לשם השגת מטרה זו בידי העותרת להגיש לוועדה המחוזית תכנית חדשה שתשתנה את הייעוד האמור. תכנית כזאת לא תיתקל במחסום חוקי, שהרי מטרת ההפקעה טרם מומשה והרשות המקומית לא נקטה בהליך של הפקעה (מהלך שאילו היה מתבצע אכן היה מחייב הגשת עתירה מינהלית לביטול ההפקעה). לא זו בלבד שבפני העותרת פתוחה הדרך של הגשת תכנית מטעמה, אלא שבעתירה מצוין (בסעיף 35) כי בשעתו החליטו חלק מיורשי המנוחה, ובהם העותרת, על "נקיטת אמצעים לביטולה של התכנית המפקיעה ביחס למקרקעין". מאחר שמדובר בתכנית מפקיעה, ולא בהפקעה שהוצאה אל הפועל, הדרך לביטול התכנית חייבת לעבור דרך מוסדות התכנון ואינה יכולה להתחיל בבית המשפט. כדברי השופט (כתוארו אז) גרוניס בעע"מ 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' חונוביץ (מיום 25.3.10, פסקאות 11-10): "ביטול ההפקעה אינו גורר אחריו את שינוי ייעוד הקרקע. הביטול אף אינו מחזיר את ייעוד הקרקע לזה שהיה קיים טרם יועדה הקרקע לשימוש ציבורי. ביטול ההפקעה מחזיר את מצב הדברים שהיה עובר להודעת ההפקעה, היינו הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים. עם זאת, ייעודה נותר כפי שהיה על-פי התוכנית החלה, שהרי ביטול ההפקעה אין משמעו ביטול ההוראה בתוכנית שקבעה את הייעוד הציבורי. לשון אחר, קרקע שיועדה לשימוש כשטח ציבורי נותרת כקרקע שזה ייעודה, אף אם חזרה לידי בעליה. ההחלטה בדבר שינוי ייעוד קרקע הינה החלטה תכנונית, אשר בית המשפט אינו המוסד המתאים לקבלה... מכאן, כי על בעל קרקע אשר מעוניין בשינוי הייעוד לפנות לרשויות התכנון וליזום תוכנית חדשה... ההבחנה בין ביטול ההפקעה לבין שינוי התוכנית שבתוקף אשר קבעה ייעוד ציבורי זכתה לעיגון לאחרונה במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010... התיקון של הפקודה שנתקבל לאחרונה מבהיר כי ביטול ההפקעה אינו גורר עימו ביטול של הייעוד הציבורי". על דברים אלה חזר הנשיא גרוניס בעע"מ 9554/10 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה נ' חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל, מיום 29.1.13, פסקה 8: "ביטול ההפקעה הוא סעד שבית המשפט מוסמך לתת כאשר מוכחת לפניו זניחת מטרת ההפקעה. סעד זה הוא במישור הקנייני. על כן כאשר בית המשפט מורה על ביטול ההפקעה הוא אינו מתערב בשאלה התכנונית של ייעוד המקרקעין אלא בוחן את התנהלות הרשות שהפקיעה את המקרקעין, בהתאם לכללי המשפט המנהלי. השאלה המתעוררת, אפוא, בפני בית המשפט אינה השאלה התכנונית של קיום צורך במקרקעין המיועדים לשימוש מסוים במקום מסוים, אלא השאלה של תקינות פעולת הרשות ביחס למקרקעין שהופקעו". במקרה שלפנינו, העותרת אינה נזקקת לסעד במישור הקנייני, שכן ההפקעה טרם בוצעה והמקרקעין לא נלקחו מעמה או מכל יורש אחר של המנוחה. הסעד היחיד לו נזקקת העותרת הוא במישור התכנוני, על מנת שייעודם הציבורי של המקרקעין יבוטל. סעד זה מחייב הגשת תכנית שתידון על ידי הוועדה המחוזית. רק אם הוועדה המחוזית תדחה את התכנית ותסרב לשנות את ייעוד המקרקעין מצרכי ציבור לייעוד בו תחפוץ העותרת, תוכל העותרת להגיש עתירה מינהלית נגד החלטת הוועדה. העותרת טוענת כי החלטת לשכת התכנון המחוזית מיום 20.11.12 מוכיחה כי דלתות הוועדה המחוזית סגורות בפניה וכי "רק צו של בית משפט יוכל לפותחן" (סעיף 53 לעתירה). אין בידי לקבל גישה זאת. ההחלטה מיום 20.11.12 אינה החלטה של הוועדה המחוזית אלא של לשכת התכנון המחוזית. לשכת התכנון המחוזית אינה הוועדה המחוזית, לא מבחינת הזהות הפרסונלית ולא מבחינת סמכויות הפעולה. לשכת התכנון הנה גוף מקצועי, בראשות מתכנן המחוז, המסייע לוועדה המחוזית בבחינה מוקדמת של תכניות ובגיבוש המלצות לגביהן. לעומתה, בראשות הוועדה המחוזית יושב הממונה על המחוז, הרכבה מונה 18 חברים שמחציתם נציגי משרדי ממשלה שונים, ורק אחד מהם הוא מתכנן המחוז. הוועדה המחוזית אמורה לשקול את המלצות לשכת התכנון, אך אין היא מחויבת לקבלן. לכן העובדה שלשכת התכנון חיוותה את דעתה השלילית (לגבי תכנית אחרת ולא לגבי המקרקעין של העותרת) בסוברה כי אין מקום לתכנית נקודתית כל עוד לא הוכנה תכנית כוללת לחלק משמעותי מהמתחם, אינה מהווה טעם מספיק לפטור את העותרת מהחובה להכין, טרם פנייתה לבית המשפט, תכנית לשינוי ייעוד המקרקעין ולהביאה בפני הוועדה המחוזית. לא למותר לציין כי פסקי הדין המובאים בעתירה אינם יכולים לשמש אסמכתה להגשת עתירה לשינוי ייעוד של הפקעה לצרכי ציבור טרם הגשת תכנית מתאימה לוועדה המחוזית. בעע"מ 963/11 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז נ' אבי יצחק (18.8.11) הוועדה המקומית הגישה תכנית לוועדה המחוזית, והדיון עסק בדרישת בעלי מגרשים בתחום התכנית למנות לתכנית ועדה להשלמת תכניות. ברע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' דכה (22.11.09) אושרה לשכונה תכנית פינוי-בינוי אך לא ניתן היה להוציא מכוח התכנית המאושרת היתרי בניה בשל העדר תכנית בינוי ועיצוב אותה אין בידי בעל הנכס להגיש בכוחות עצמו. בבג"ץ 3511/02 עמותת "הפורום לדו קיום בנגב" נ' משרד התשתיות, פ"ד נז(2) 102, לא דובר בעתירה בענייני תכנון ובניה - אחרת העתירה הייתה חייבת להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מינהליים ולא ניתן היה להגישה לבית המשפט הגבוה לצדק - אלא בעתירה למתן סעד על פי סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, שהנו, כלשון פסק הדין, "סמכות 'בלתי קונבנציונלית'" המתגברת על דיני התכנון והבניה. סמכות זאת מסורה אך לבית המשפט הגבוה לצדק ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, שהשוואתו לבית המשפט הגבוה לצדק בסעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, מוגבלת "בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי". הגדרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בסעיף 5(1) לחוק האמור, שהנו חוק רגיל ולא חוק יסוד, מחייבת לומר כי בית המשפט לעניינים מינהליים אינו נהנה מאותה סמכותו ייחודית ויוצאת דופן השמורה לבית המשפט הגבוה לצדק בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, לדון "בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר". גם לגבי הדרישה לקבלת קווי בנין והיתר בניה (לא ברור לְמָה: האם העותרת ביקשה להקים במקרקעין מבנה ציבורי וסורבה?) נמנעה העותרת ממיצוי ההליכים: היא לא הגישה לוועדה המקומית בקשה להיתר, ובכל מקרה לא הוגש על ידה ערר על החלטת הוועדה המקומית לוועדת הערר המחוזית כמצוות סעיפים 12ב ו-152(א) לחוק התכנון והבניה. הסעד המבקש לצוות על מינהל מקרקעי ישראל להמשיך בהליכי התכנון של תכנית 14294 או להעניק לעותרת הרשאה לביצוע תכנון זה במקום המינהל, אינו מצוי בגדרי הסמכות העניינית של בית משפט זה, משום שהוא אינו עוסק בהחלטה של רשות מינהלית הממלאת תפקיד ציבורי על פי דין בענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה (סעיפים 2 ו-5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, בשילוב פרט 10(א) בתוספת הראשונה לחוק זה). עתירה מינהלית בענייני תכנון והבניה הנה עתירה התוקפת החלטה של מוסד תכנון או של רשות מוסמכת אחרת לפי חוק התכנון והבניה. מינהל מקרקעי ישראל הנו אמנם רשות ציבורית, ופעמים שאף ניתן לעתור כנגדו לבית המשפט לעניינים מינהליים (כגון בענייני מכרזים). אולם בענייני תכנון ובניה המינהל אינו רשות מוסמכת אלא רשות במעמד של מבקשת או מתדיינת במסגרת עיסוקה בניהול קרקעות המדינה (בנוסף לכך, נציג המינהל משתתף כחבר במספר מוסדות תכנון, אך גם אז הרשות המוסמכת היא מוסד התכנון ולא המינהל). על פי טענות העותרת, מעמדה הוא של מתקשרת חוזית עם המינהל במסגרת הסכם החכירה התקף. לפיכך אכיפת זכויותיה מול המינהל צריכה להיעשות בבית המשפט האזרחי, ומכל מקום לא בבית המשפט לעניינים מינהליים. מטעמים אלה אני מחליט לדחות את העתירה על הסף. משלא התבקשה תגובה מהמשיבים לא ייעשה צו להוצאות. ירושהמקרקעין