עתירה מנהלית כלפי דחיית בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים

עתירה מנהלית כלפי דחיית בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים נקודת המוצא לדיון בענייננו היא "כי בהפעילו את סמכותו למתן אשרות ורשיונות ישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952... מסור למשיב 1 [שר הפנים] שיקול דעת רחב... קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים (בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.09.08), פסקה 8 (להלן - פרשת איבשין); ראו גם: טהבוב נ' מדינת ישראל - שר הפנים (17.09.13), פסקה 11 (להלן - פרשת טהבוב)). בהחלטות שעניינן מתן מעמד מטעמים הומניטאריים, שיקול דעתו של המשיב הוא אפוא רחב ביותר, ועל כן התערבות בהן תוגבל למקרים חריגים ויוצאי דופן. כך, למשל, כשההחלטה נגועה בפגם חמור היורד לשורש העניין, כגון: שיקולים זרים (פרשת איבשין, שם), או כאשר הפעלת שיקול הדעת נעשתה בניגוד לעקרונות המשפט המינהלי - תום לב, שוויון, סבירות ומידתיות (פרשת טהבוב, שם). בענייננו, לא מצאתי כי קיימת עילה להתערבות בהחלטת המשיב לדחות את בקשת העותרת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. העותרים תוקפים את סבירותה של החלטת המשיב, וכן את תקינותו של הליך קבלתה. נפנה עתה לבחינת ההחלטה בשני מישורים אלה. ראשון ראשון ואחרון אחרון. טענת העותרת, לפיה החלטת המשיב אינה סבירה, וכי יש ליתן לה מעמד מטעמים הומניטאריים, היא בעלת שלושה אדנים: סיפור חייה הקשה של העותרת; מחלתה; והטענה לפיה מרכז חייה הוא בישראל. סבורני כי באלה אין כדי להוביל למסקנה כי החלטתו של המשיב אינה סבירה באופן קיצוני. אפרט. נסיבות חייה של העותרת הן טראגיות ומצערות, ואין חולק כי בבואה של הרשות לדון בעניינה של העותרת, שומה עליה ליתן משקל גם לנסיבות אלה. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת בהרנו (שכאמור, עסקה בעניינן של העותרת ועותרת נוספת): "הנסיבות הקשות והחריגות להן טוענות העותרות, בעניינן ובמקרים דומים (ככל שישנם), לרבות אחריות המדינה לנסיבות אלה - אף כי בודאי לא לכל תחלואים חברתיים יש להחזיק כאחראית את המדינה - יכולות וצריכות לשמש שיקול שעל הרשות להתחשב בו בדונן בתיקים פרטניים..." (שם, בפסקה ה'). ברם, על אף שסיפור חייה של העותרת, על כל נסיבותיו, קשה ומצער הוא, אין בו כדי לחייב את המשיב ליתן לעותרת מעמד של קבע בישראל או אף להמשיך וליתן לה מעמד ארעי. במילים אחרות, בנסיבות דנן לא ניתן לקבוע כי לאור סיפור חייה של העותרת, כל החלטה של המשיב שלא ליתן לעותרת מעמד כלשהו בישראל, לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כך במיוחד מקום בו, כאמור, למשיב מוקנה שיקול דעת רחב ביותר, באשר מדובר בהחלטה שעניינה מתן מעמד משיקולים הומניטאריים "ולפנים משורת הדין". אמנם הטעמים ההומניטאריים על בסיסם ניתן לעותרת מעמד ארעי לא השתנו. עם זאת, מתן מעמד שכזה, שניתן לפנים משורת הדין, אינו מחייב את המשיב להמשיך ולהאריכו עד אין קץ. מעמד ארעי אינו מקנה למקבלו זכות אוטומטית להמשיך ולשהות בישראל מעבר לתקופה שנקצבה לו. נהפוך הוא. כשמו כן הוא - ארעי. הנטל להוכיח כי יש להאריך את משך המעמד הארעי, על אף שלא חל שינוי בנסיבות, מוטל על המבקש ולא על המשיב. משכך, אין בידי לקבלת את טענת העותרים לפיה נדרש המשיב לנמק מדוע הגיע להחלטה הפוכה, כביכול, מהחלטתו להעניק לעותרת מעמד ארעי בישראל. בעתירה נטען כי לא רק שאותם טעמים הומניטאריים שעל בסיסם ניתן לעותרת מעמד ארעי מתקיימים גם כעת, אלא מצטרף אליהם טעם הומניטארי נוסף - מחלתה של העותרת. על כן, לגישת העותרים, מקל וחומר יש להעניק לעותרת מעמד ארעי בישראל. ברם, מחלת האיידס אינה מהווה בהכרח טעם הומניטארי. על המבקש לפרוש תמונה מלאה, ברורה ועדכנית על מחלתו, לרבות חומרתה, וכן לפרט מהו הטיפול הדרוש לו בישראל והאם קיימת אפשרות לקבל טיפול הולם במדינת מוצאו (ראו למשל: עע"מ 7635/13 סביטה נ' מדינת ישראל (01.12.13; להלן - פרשת סביטה)); פסק דינה של חברתי, כב' השופטת נ' בן-אור בעת"מ (י-ם) 28369-04-11 אולברייט קאנקם נ' משרד הפנים (01.11.11), וכן פסק דינו של חברי, כב' השופט ד' מינץ, בעת"מ (י-ם) 49420-09-12 פריידי אג'ה נ' משרד הפנים (13.12.12)). בנטל זה לא עמדו העותרים. ראשית, במסגרת עתירה זו לא חזרו עוד העותרים על טענתם לפיה "...הישארותה [של העותרת] בישראל אינה מותרות אלא כורח. את הטיפולים הרפואיים האינטנסיביים לא תוכל לקבל ארגש בשום מקום אחר ולא יעלה על הדעת להפסיק טיפולים אלו" (סעיף 17 לבקשה להארכת אשרה על בסיס הומניטארי - הגב' ארגש גודינה", מיום 26.07.12). ממילא גם לא הביאו כל ראיה או חוות דעת בעניין. חשוב לציין כי באחת מהחלטותיה של ועדת ההשגה לזרים, זו שניתנה ביום 15.08.12, נכתב כך: "לא הובאה כל אסמכתא לכך שעזיבת המשיגה לארצה אכן תעמיד את חייה בסכנה. האישורים הרפואיים אשר צורפו אינם מלמדים זאת, והדבר אף לא נטען מפורשות כדברי המשיגה... ואפילו דברים עמומים אלה לא נתמכו בתצהיר, ולא גובו בכל אסמכתא רפואית או חוות דעת" (סעיף 52 להחלטה). אולם, אף נוכח דברים מפורשים אלה לא עמדו העותרים בנטל המוטל עליהם, ולא צירפו מסמכים כנדרש. יוער כי בעתירה אף לא נטען שהעותרת נתונה ב"מצב חירום רפואי" בגינו קיים צורך להשאירה בארץ לזמן קצוב לשם קבלת טיפול רפואי. העותרת אף לא פנתה למשיב על פי הנוהל המיועד למקרים בהם קיים "מצב חירום רפואי". שנית, בראיון שנערך לה (ביום 01.11.12) בלשכת המשיב בבני ברק, אמרה העותרת כי "פעם ב-6 חודשים [אני] נמצאת במעקב רפואי בבי"ח איכילוב, ואם אני לא מרגישה טוב אני הולכת לקופ"ח" (עמוד 1 לטופס הראיון). דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הנטען בעתירה כי מצבה של העותרת "החמיר עם הזמן והיא מוצאת עצמה נזקקת לטיפול יותר ויותר אינטנסיבי" (סעיף 81 לכתב העתירה). שלישית, בפני הוועדה לעניינים הומניטאריים לא עמדו מסמכים רפואיים עדכניים על מצבה של העותרת, על אף שהמשיב הורה לעותרת להמציאם. יוער, כי מסמכים שכאלה אף לא צורפו לעתירה. מכל מקום, בפני הוועדה לעניינים הומניטאריים עמדו שני מסמכים רפואיים. במסמך הראשון, הנושא את התאריך 04.11.12 (על אף שהוגש ביום 04.09.12) כל שנכתב הוא כי "החולה [העותרת] אובחנה כסובלת ממחלה HIV, כעת בטיפול ובמעקב במרפאת איידס בבית חולים איכילוב". ממסמך זה עולה אפוא כי העותרת חולה במחלת האיידס, אך מעבר לכך לא פורט בו דבר. המסמך הרפואי השני, מיום 05.02.12, מפרט את הטיפול ומצבה של העותרת נכון לאותו מועד. אולם, חרף בקשתו של המשיב מיום 24.09.12 לא המציאה העותרת מסמכים עדכניים באשר למצבה הרפואי. רביעית, ואף אם נצא מנקודת הנחה שמחלת האיידס היא הסיבה בגינה הוועדה לעניינים הומניטאריים דנה שוב בעניינה של העותרת, הרי שאי אפשר להתעלם מכך שבעיני העותרים עצמם דובר בנסיבה משנית ולא עיקרית. ובלשונם של העותרים: "ניתן להגיש בקשה לוועדה ההומניטארית גם ללא טעמים הומניטאריים נוספים... אלא שכאמור, כן נמצאים בידינו טיעונים הומניטאריים חדשים, ולפנים משורת הדין הוגשו הם בפניך, בתצורת המכתב מרופאה של מרשתנו" (נספח כט' לעתירה; ההדגשות שלי - ד' ח'). כל אלה הביאוני למסקנה כי החלטת המשיב סבירה היא על אף מחלתה של העותרת. העותרים מוסיפים וטוענים כי מרכז חייה של העותרת הוא בישראל, משום שאין לה כל משפחה או מכרים באתיופיה, שפתה היא עברית, ובכל תקופת הבגרות שלה היא חיה בישראל. ואולם, מהראיון שנערך לעותרת עולה כי העותר, אשר שוהה בישראל באופן בלתי חוקי, הוא בן המשפחה היחיד שיש לעותרת בארץ. לבני הזוג ישנם חברים בישראל, אך הקשר ביניהם מתמצה בפגישות במסגרת תפילות שבועיות. ובלשונה של העותרת: "יש לנו חברים אבל אנחנו לא הולכים והם לא באים נפגשים בתפילה" (עמוד 1 לראיון). אין חולק כי את תקופת בגרותה חיה העותרת בישראל. עם זאת, יש לזכור כי שנתיים בלבד מתוך התקופה האמורה שהתה העותרת בישראל כדין, כאשר כבר בתחילת שנת 2007 התחייבה העותרת לצאת מישראל ולא עשתה כן. אכן, לנסיבות הבאתה של העותרת לישראל יש ליתן משקל בבואנו לבחון את מקום מרכז חייה, אך מדובר בשיקול מקל ולא בשיקול מכריע. הוא הדין באשר לשפתה של העותרת. היוצא מכך הוא שגם אם נקבל את טענת העותרת לפיה מרכז חייה מצוי בישראל, אין הדבר מהווה טעם הומניטארי חריג שיש בו כדי להביא לביטולה של החלטת המשיב מחמת חוסר סבירות קיצונית. המשיב רשאי היה ליתן משקל לכך שבני הזוג לא קיימו את התחייבותם לצאת מישראל עוד ביום 29.03.07 ולהימנע מלהגיש עתירות נוספות (ראו גם: פרשת בוטנג, בפסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). התחייבות זו, כזכור, קיבלה תוקף של פסק דין. אמנם, ועל אף ההתחייבות, העניק המשיב לעותרת מעמד ארעי מטעמים הומניטאריים למשך שנתיים. ואולם, ובניגוד לטענת העותרים, סבור אני כי מתן המעמד הארעי, כמו גם הסכמתו של המשיב לכך שהעותר יגיש בקשה לקבלת מעמד, אין משמעותם ביטול התחייבותם של העותרים באופן גורף, ואין בהם כדי להצדיק בדיעבד את שהייתם שלא כדין בישראל. אבהיר. המעמד הארעי ניתן לעותרת רק בשנת 2010, והסכמת המשיב להגשת בקשה מטעמו של העותר לקבלת מעמד ניתנה רק בשנת 2012. יוצא אפוא כי אף אם התנהגותו של המשיב ביטלה את התחייבותם של העותרים, כטענתם, הרי שהביטול חל מספר שנים לאחר מועד מתן ההתחייבות. על כן, בדין קבע המשיב כי הפרת ההתחייבות מצד בני הזוג מהווה שיקול לדחיית בקשתה של העותרת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. כך, במיוחד כאשר מהתנהלותם הכוללת של בני הזוג עולה הרושם לפיו לעיתים הם נקטו בהליכים משפטיים שאין בהם ממש לשם הארכת שהייתם בישראל (פרשת סביטה, בפסקה 8). חשוב להעיר כי בנותנו לעותרת מעמד ארעי מטעמים הומניטאריים, חרף התחייבותה לצאת את הארץ, נהג המשיב כלפיה לא רק לפנים משורת הדין אלא לפני ולפנים משורת הדין. מכאן לשאלת תקינות הליך. מלשונה של החלטת הוועדה לעניינים הומניטאריים לומדת העותרת כי הראיות שהביאה על אודות מחלתה כלל לא נדונו על ידי הוועדה. דומה כי זהו לב טענותיה של העותרת באשר לתקינות ההליך. מעיון בהמלצת חברי הוועדה לעניינים הומניטאריים, כמו גם בהחלטתו של יו"ר הוועדה, עולה כי הם אינם כוללים התייחסות מפורשת למחלתה של העותרת. כך, למשל, בסופה של החלטת יו"ר הוועדה נכתב כך: "על אף שכל ההליכים שפתחה נדחו כולם בזה אחר זה, ולאחר שכל בקשותיה השונות סורבו, בחרה המבקשת לפעול בניגוד לנהלים ולהחלטות שניתנו בעניינה זאת חרף התחייבותה בפני בית המשפט הנכבד ליציאה מישראל, המשיכה לשהות בישראל בניגוד לחוק תוך שהיא עושה דין לעצמה ומזלזלת באופן בוטה בהחלטת בית המשפט הנכבד. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי מתקיימים טעמים הומניטאריים מיוחדים ו/או חריגים המצדיקים מתן מעמד בישראל, החלטתי לקבל את המלצת חברי הוועדה הבין משרדית ולסרב לבקשה זו". אכן, מחלתה של העותרת לא קיבלה ביטוי מפורש בהחלטתו של יו"ר הוועדה, כטענת העותרים. ואולם, עיון בפרוטוקול הוועדה מצביע על כך שעובדת מחלתה של העותרת הובאה בפני חברי הוועדה. מפרוטוקול הדיון עולה כי בפני הוועדה הונחו הראיון והמסמכים הרפואיים של העותרת. עוד עולה כי עובדת מחלתה של העותרת, כמו גם סיפור חייה הקשה, הוצגו בפני הוועדה במסגרת הצגת בקשת העותרת (מיום 23.07.12) להארכת אשרתה על בסיס הומניטארי. כן דומה כי הדגש בהחלטת יו"ר הוועדה לעניינים הומניטאריים הושם על הפרת התחייבותה של העותרת, עשיית דין עצמי ועל כך, כלשונו, שהעותרת "מנסה בכל דרך להכשיר את מעמדה ומעמד בן זוגה בישראל". ברם, פרישת מלוא התשתית העובדתית בפני הוועדה, מובילה למסקנה כי יו"ר הוועדה לא התעלם בהחלטתו ממכלול הנסיבות והראיות שהובאו בפניו ובפני הוועדה (והשוו: פרשת בוטנג, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). לאור זאת, לא מצאתי טעם להידרש לטענת העותרים לפיה הוועדה לא התייחסה למסמכים הרפואיים בדבר מחלתה של העותרת בשל שיקולים זרים. לא ראיתי גם להידרש לטענות העותרת באשר לפגיעה בזכויותיה הדיוניות מול ועדת ההשגה, באשר טענה זו לא פורטה כדבעי. כך, למשל, העותרת לא פירטה האם בעקבות המצאת הפרוטוקול קיימים בפיה טענות חדשות אשר ראויות להישמע בפני ועדת ההשגה ולא נשמעו. ומכאן לעותר. לאור התוצאה אליה הגעתי בעניינה של העותרת, לא ראיתי מקום להורות על שחרורו של העותר ממשמורת, כמו גם לדון בבקשתו לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיו. זאת, משום שבקשתו לקבלת מעמד בארץ נשענת כולה על מעמדה של העותרת בישראל. סופו של דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות. הצו הארעי שניתן בתיק זה ביום 22.09.13 - מבוטל בזה. הסדרת מעמדמשרד הפניםשהייה בישראל מטעמים הומניטארייםעתירה מנהלית