אסיר המרצה מאסר עולם מבקש בעתירתו לאפשר לו להתראיין לכלי תקשורת

העותר המרצה מאסר עולם מבקש בעתירתו לאפשר לו להתראיין לכלי תקשורת, לאחר שבקשותיו שהופנו לגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר נדחו. לטענת העותר כל בקשותיו נדחו על הסף מבלי לקיים בהן דיון רציני, והמשיב שגה בשיקוליו בסירובו לאפשר לו להתראיין. לשיטת העותר, תיק הרצח בו הורשע הינו פרשה תקשורתית מפורסמת וצדדים רבים, לרבות עדי תביעה ואנשי פרקליטות התראיינו זה מכבר לטלוויזיה ולעיתונות. העותר טוען כי ההחלטה פוגעת באיזון האינטרסים בין חופש הביטוי לאינטרסים אחרים, כי על פי הפסיקה דרושה סכנה קרובה לוודאות עקב קיום הראיון המבוקש, ומוסיף כי המשיב שוקד זמן רב על גיבוש מדיניות בנושא זה, ואיסור הראיונות על פי הוראת השעה הינו גורף וכוללני. העותר מבקש כי יתאפשר לו לקיים ראיון פרונטאלי ולחילופין ראיון טלפוני, ומוסיף כי כחלק מתנאי מאסרו הוא רשאי לשוחח בטלפון ללא הגבלה אולם נמנע מלקיים ראיון טלפוני עקב המחלוקת בנושא זה. טענות המשיב לטענת המשיב פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] מטילה מגבלות על הקשר החיצוני שיכול לקיים אסיר, ושב"ס רשאי לבדוק ולפקח על הקשר החיצוני שמקיים האסיר ואף למנוע אותו ככל שיש בו כדי לפגוע בביטחון המדינה, בטחון הציבור, משמעת בבית הסוהר, או שיבוש הליכי חקירה ומשפט. עוד נטען כי במאי אשתקד בוטלה פקודת הנציבות 04.42.01 "ראיונות אסירים לכלי תקשורת" אשר הסדירה את הסוגייה שבמחלוקת, וכיום קיימת הוראת שעה זמנית וזאת עד אשר תסתיים עבודת המטה לגיבוש מדיניות שב"ס בסוגייה, וכי היא נמצאת בשלביה הסופיים. לגופו של ענין נטען כי הבקשה נבחנה ע"י מחלקת דוברות שב"ס, ונקבע כי מאחר וענינו של העותר תלוי ועומד בערעור בעליון, קיום ראיון עם כלי התקשורת, בשלב זה בטרם מוצו ההליכים המשפטיים עד תום, הינו אסור מכח עקרון "הסוביודיצה" הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. כן נטען כי במצב הנורמטיבי כיום, על פי הוראת השעה, אין מדובר במקרה חריג בו יש לאפשר ראיון עם כלי תקשורת, וכי ההחלטה התקבלה משיקולים עניניים וצרכי ביטחון. הטענה בדבר צרכי ביטחון הוסברה בכך שלגישת המשיב היעתרות לבקשה תהווה מדרון חלקלק לבקשות דומות אשר עלולות לשבש את הסדר והמשמעת בבית הסוהר. עוד הוסיף המשיב כי אין להתערב בהחלטתו, שכן אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ונבחנת רק סבירות ההחלטה, אשר בעניינו של העותר הינה סבירה וראויה. חופש הביטוי לחופש הביטוי מעמד של עיקרון יסוד במשפט הישראלי. זוהי זכות יסוד הקשורה קשר הדוק לשיטה המשפטית בישראל, למשטר הדמוקרטי, ולחירויות הבסיסיות של הפרט. לחופש הביטוי היבט חברתי הקשור בהגנה על אינטרסים חברתיים המהותיים להליך הדמוקרטי, ולצד ההיבט החברתי, יש לחופש הביטוי היבט אישי ופרטי מובהק, והוא מגן על זכותו של כל אדם לבטא את עצמו, דעותיו, מחשבותיו ורצונותיו, בלשונו, על פי דרכו וללא מורא. את חופש הביטוי האישי יש לראות לא רק ככלי למימוש הזכויות האמורות, אלא כחירות עצמאית, העומדת בפני עצמה, ואשר משמעותה זכותו של אדם לבטא עצמו כרצונו. זכות אשר מולה עומדת החובה שלא למנוע ממנו לממשה אלא אך ורק מכח סמכות מפורשת בדין, לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. מעמדו של חופש הביטוי, והמבחנים הישימים לאפשרות הפגיעה בו נקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין, אשר הקו המשותף להם הוא מעמדה החשוב של זכות זו, הצורך לשמור עליה, וצמצום האפשרות לפגוע בה. המבחן הישים לאפשרות פגיעה בחופש הביטוי הינו מבחן האפשרות הקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור או לאינטרס חיוני של המדינה והציבור. ראה בג"צ 73/53 חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פד' ז' 871. "העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. ... עד עתה עמדנו על האינטרס החברתי אשר העקרון של חופש הביטוי בא להגן עליו - האינטרס של בירור האמת. ואולם חשיבותו של העקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו, לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור - להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאים בעיניו (ראה ברקר, שם, ע' 19-14; וכן לסקי, Grammar of Politics, ע' 102, 143, 144). למעשה, מבחינת המגמה של קיום אינטרס מיוחד זה, משמשת הזכות לחופש הביטוי לא רק אמצעי ומכשיר כי אם גם מטרה בפני עצמה, באשר הצורך הפנימי שמרגיש כל אחד לתת ביטוי גלוי להרהוריו הוא הוא מתכונותיו היסודיות של אדם. ... "המטרה הסופית של המדינה היא (בין השאר) לאפשר לבני אדם להיות חפשיים לפתח את סגולותיהם". ב. אם התעכבנו באריכות יתירה על הערכים שהם נשוא הזכות לחופש הביטוי, הרי לא עשינו כן אלא כדי להדגיש את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר ביחד עם בת זוגתה - הזכות לחופש המצפון - מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות". (שם, בעמ' 876-8) "העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא "קרובה לודאי"; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו". (שם, בעמ' 892) מעמד חופש הביטוי יש בו כדי להשפיע על פרשנות הוראה המסמיכה לבצע פעולות אשר משמעותן יכולה להיות פגיעה בחופש הביטוי. ראה בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פד' מח (2) 1, בעמ' 10: "לאור מעמד בכורה זה של חופש הביטוי, יתפרשו חוקים המגבילים את חופש הביטוי "באופן מצמצם ותוך מגמה לתת לזכות האמורה קיום מירבי ולא לסייגה כהוא זה מעל ומעבר למה שמתחייב ברורות ומפורשות מדבר המחוקק" (השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן - פרשת הוצאת עתון "הארץ" [11], בעמ' 295; וראה גם בג"צ 896/87 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רשות השידור ואח' [12])". חופש הביטוי אין ענינו רק השמעת דברים הערבים לאוזן. סלידה מהדברים הנאמרים אין בה לכשעצמה כדי להביא לשלילת הזכות לאמרם. ראה בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות פד1 מא(1) 421, בעמ' 441: "... אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה צריבת לב היא לב ליבה של הדמקורטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם, הערבים לאוזני, כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזניי והצובטים את ליבי". חופש הביטוי של אסיר אין חולק כי הזכות לחופש ביטוי, אשר כאמור מהווה זכות יסוד, קנויה גם לאסיר בעת היותו במאסר. זכויות היסוד של אדם ממשיכות לעמוד בתוקפן גם בהיותו אסיר, למעט הזכות לחופש תנועה, ומגבלות המתחייבות משלילת החירות וכאלו אשר יסודן בהוראה מפורשת בדין. ראה עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד' נ (4) 136 בעמ' 149: "הנחת היסוד היא, שסל זכויות האדם של אסיר מכיל את כל הזכויות והחירויות הנתונות לכל אזרח ותושב, למעט חופש התנועה שנשלל ממנו עקב המאסר. עם זאת ברור, כי המאסר גם משעה את יכולתו של האסיר לממש חלק מחירויותיו האחרות. באשר לכמה מאלו, שהיכולת לממשן מותנית בחופש התנועה, השעיית הזכות היא "אינהרנטית" למאסר. חירויות אחרות, שמימושן (למצער החלקי) אינו מותנה בחופש התנועה ויכול להיעשות גם בתא (או מתא) המאסר, מוסיפות לעמוד לאסיר גם בהיותו בבית הסוהר. אם הרשות חפצה להשעות, או להגביל, את יכולתו לממש גם חירויות מן הסוג הזה, מוטל עליה להראות כי סמכותה לעשות כן מעוגנת בדין בהוראה מפורשת." חופש הביטוי אינו בגדר זכות מוחלטת. הפגיעה בחופש הביטוי אפשרית במקרים מסויימים, בהתקיים היסוד של סכנה הקרובה לוודאי לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים. כאשר מדובר בזכויות של אסיר, הרי שבנוסף יש להביא בשיקולים גם עניינים הקשורים בעצם המאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר והאינטרסים החשובים הקשורים בבית הסוהר, לרבות המשמעת בו, ביטחון במסגרתו, הגנה על אסירים ואנשי סגל, צרכי טיפול ושיקום, ושאר שיקולים הקשורים במאסר ובחובות המוטלות על המשיב. "בקביעת היקף ההגנה הניתנת לזכויות האדם של אסיר מובאים בחשבון, מעבר לשיקולים הכרוכים באינטרסים כלליים או מיוחדים אחרים, גם שיקולים הכרוכים במאסר ובחובות המוטלות על שירות בתי הסוהר: צורכי השמירה על כלל האסירים; קיום הסדר והמשמעת בבתי הסוהר; השמירה על זכויותיהם ושלומם של אסירים אחרים; צורכי חינוכם ושיקומם של האסירים; וכן שמירת שלומם והגנת זכויותיהם של אנשי סגל וסוהרים המופקדים על ניהול בתי הסוהר, ושמירה על שלום האסירים הכלואים בהם. היקף ההגנה לזכות האדם של אסיר נגזר מן האיזון המתחייב בין הזכות לבין אינטרסים אחרים, של הפרט או של הציבור, שבנסיבות העניין יש להתחשב בהם. נקודת המוצא היא, כי הזכות ראויה להגנה ויש לכבדה. שלילת הזכות, הגבלתה או פגיעה בה מותרות רק על יסוד נימוקים ענייניים שיש להם עגון בדין." (עע"א 4463/94, שם, בעמ' 150-1) וכן ראה עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' סמיר קונטאר פד' נ (4) 492, בעמ' 501 : "לא זו בלבד שעצם המעמד של אסיר גורר שלילה של זכויות מסויימות, אלא גם הזכויות המוקנות לאסיר, בהיותו אדם, אינן בהכרח זהות בהיקף המוקנות לאדם אחר. המעמד עשוי להשפיע על תוכן הזהות...חופש הביטוי שלו, בהיותו במעמד של אסיר, מוגבל יותר מחופש הביטוי של אדם אחר..." הנימוקים המרכזיים אשר הביאו לשלילת חופש הביטוי של אסיר קשורים בעיקר בצורך לשמור על ביטחון הציבור, והפסיקה הכירה בשיקול זה כאינטרס ציבורי אשר יש בו לצמצם את חופש הביטוי של אסירים. ראה עת"א 17971-02-12 מאיר ז'אנו נ' שירות בתי הסוהר (15.3.2013): "...אלא שעיון בחומר המודיעיני מלמד כי קיימות אפשרויות נוספות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים והגברת האלימות כתוצאה מאותו ראיון.... בהערכת משטרת ישראל ישנה התייחסות לשני סוגי סיכונים. לאחד מהם זיקה לאשר התנהל בהליך המשפטי של העותר עצמו ולסיכון האחר זיקה לסכסוכים בין עבריינים בעולם התחתון. התרשמתי מהמידע המודיעיני שהוצג לעיוני כי מדובר בסיכונים של ממש אשר הראיון יוכל לשמש במה וטריגר להוצאתם אל הפועל." וראה עת"א (מרכז) 54706-05-11 אבנר הררי נ' שירות בתי הסוהר (27.10.2011): "יש ממש בנימוקים שהוצגו להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי של העותר במקרה זה. בשל סירובו של ב"כ העותר להגשת החומר החסוי, לא ניתנה לי ההזדמנות לעיין ולבחון מהותם של המידעים, משכך במקרה זה עומדת לה חזקת התקינות המנהלית לפיה חוות הדעת של המשיב, כרשות מנהלית מבוססת כדבעי על מידעים חסויים, אמינים. מדובר בעותר שזהו מאסרו העשירי. הוא מזוהה עם ארגון פשע, והחשש כי במהלך הראיון יעביר מסרים לעבריינים אחרים, שיעלו כדי סיכון ופגיעה בשלום הציבור, הוא כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. איני יכולה להתעלם מהחשש שהצפת נושא גזר הדין בגינו מרצה העותר מאסר, יעורר מחדש כוונות פגיעה בו ובאחרים." בפקודת הנציבות אשר בוטלה הכיר המשיב בהיות חופש הביטוי כנמנה עם חירויות יסוד של אדם גם בעת היותו במאסר, לצד האפשרות להטיל עליו מגבלות : "1.א חופש הביטוי נמנה עם חירויות היסוד של האדם בישראל לרבות בעת היותו במאסר. יחד עם זאת ניתן להטיל מגבלות על חופש הביטוי של האסיר לשם קיום הבטחון, הסדר המשמעת והניהול התקין של בתי הסוהר, וכן לשמירה על שלומם של האסירים ואנשי הסגל". לאחר ביטול הפקודה בחודש מאי 2012 יצאה מלפני המשיב הוראת שעה לפיה לא יתקיימו ראיונות אסירים לתקשורת למעט חריגים. עוד על פי הוראת השעה - "עד שיופץ נוהל המסדיר את שיקול הדעת והקריטריונים לאישור חריגים, ייבחנו רק מקרים בהם מדובר על בקשה לראיון להוכחת חפות ורק לאחר שמוצו כל ההליכים המשפטיים בעניין זה, כמו כן האישור, באם יינתן, יהיה לפרסום מכתבים וראיונות כתובים בלבד". לפני התייחסות לענינו של העורר, ויישום העקרונות דלעיל על עתירתו, אעיר שתי הערות ביחס להוראת השעה: האחת - כי הוראת השעה גורפת בנוסחה השולל ראיונות למעט חריגים. מדובר בנוסח אשר תחילתו בשלילה והמשכו בחריגים, אשר גם הם מצומצמים לראיון להוכחת חפות ומכתבים וראיונות כתובים בלבד. על פני הדברים אין בהוראה זו כדי מתן הביטוי הראוי למשמעות ומעמד חופש הביטוי, גם של אסיר. ניתן היה להשלים עם הוראה גורפת כאמור אילו היתה היא לזמן קצר בלבד, וענין זה מביא להערה השניה והיא כי התמשכות גיבוש הנוהל מאז חודש מאי 2012 דהיינו זה למעלה משנה וחצי, הינה ארוכה יתר על המידה, בפרט כאשר במשך זמן זה פועל המשיב על פי הוראת השעה האמורה. ב - 27.6.2012 התייחס בית המשפט העליון לגיבוש נוהל חדש, זאת במסגרת רע"ב 601/12 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר, אשר עסק בפרסום מאמרים בכלי התקשורת, וציין כי לאחרונה בוטלה פקודת הנציבות, ומתקיימת עבודת מטה לגיבוש מתווה לטיפול בבקשות אסירים כגון דא "כך שיש לאפשר למשיב להשלים ולמצות את מלאכתו". בית המשפט העליון איפשר למשיב להשלים ולמצות גיבוש המתווה, אולם מאז חלפה כשנה וחצי ועדיין לא הושלם גיבוש נוהל חדש. מן הכלל אל הפרט בענייננו נטען ע"י המשיבה כי החשש בקיום הריאיון נעוץ בשני טעמים - האחד פגיעה בהליך הפלילי המתנהל, קרי עקרון הסוביודיצה, וזאת לפי סעיף 71 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), והשני בטענה כללית אודות מדרון חלקלק שיש בו כדי להביא לבקשות דומות ולשבש את הסדר והמשמעת בבית הסוהר. בחינת שיקולים אלו של המשיב, לשלול את אפשרות קיום הריאיון, באספקלריה של המבחנים הישימים לפגיעה בחופש הביטוי, מביאה למסקנה כי לא מתקיים המבחן של קיום סכנה הקרובה לוודאי לפגיעה באינטרס ציבורי מאלו המנויים לעיל. אין בידי לקבל את נימוקי המשיב ככאלו אשר די בהם כדי לצמצם את חופש הביטוי של העותר באופן גורף עד כדי איסור לראיון לכלי התקשורת, ולהלן אתייחס לשני הנימוקים האמורים. סעיף 71 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), המהווה את הנימוק המרכזי של המשיב לדחיית הבקשה לקיום ראיון, קובע:"לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור". על מנת שתשתכלל עבירה לפי סעיף זה, יש צורך בהתקיימות כל תנאיה - פרסום במטרה להשפיע על המשפט ותוצאותיו, וזאת אם יש בפרסום כדי להשפיע. למטרה להשפיע שקולה ראיית האפשרות כקרובה לוודאי.בנוסחו המתוקן של סעיף 71 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) צמצם המחוקק את היקף האיסור, וראה לנכון להטות את כפות המאזניים לטובת חופש הביטוי.ראה לענין זה בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל, (26.4.2011) :"סעיף 71 בלשונו דהיום (לאחר תיקון 32 משנת 2002), הכולל דרישה ליסוד נפשי של מטרה, צמצם באופן ניכר את היקף האיסור (והשוו ללשון הסעיף עובר לתיקון: "לא יפרסם אדם דבר על ענין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו"). אמור מעתה, על מנת לבצע עבירה על פי סעיף 71 לא די שיפורסם חומר אשר יש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט, אלא יש צורך לעשות זאת במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. למותר לציין כי אין מדובר בשינוי של מה בכך, כי אם בהכרעה נורמטיבית של המחוקק אשר ביקש להטות את כפות המאזניים לטובת חופש הביטוי, על חשבון אינטרס ההגנה על טוהר ההליך השיפוטי." לענין עבירת הסוביודיצה ראה גם ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר ( 11.4.2013): "...כך עולה גם מלשון סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט, אשר לאחר תיקונו בשנת 2002 קובע כי העבירה הפלילית תשתכלל רק כאשר ישנה אפשרות קרובה לוודאי להשפעה על ההליך המשפטי. זאת ועוד, בשל האכיפה המועטה, לצד ההתפתחות הטכנולוגית, היו שהציעו לבטל כליל את כלל הסוב-יודיצה (ראו למשל, בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל, פיסקאות 20-17 והאסמכתאות המובאות שם (26.4.2011) (להלן - פרשת שטנגר))."מכל האמור, היקפו של האיסור על פרסום דברים ביחס לענין פלילי הנדון בבית משפט צומצם, והתנאים להשתכללות העבירה שונו באופן המחייב, בין היתר, אפשרות קרובה לוודאי להשפעה על ההליך.מכאן שעל מנת לאסור קיום ראיון ראיון בנימוק של חשש מעבירה לפי סעיף 71 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), יש צורך בראיות של ממש אשר יביאו למסקנה כי אכן קיימת סכנה קרובה לוודאי להשפעה על ההליך המשפטי.אינני מוצא בעניננו קיומן של ראיות המובילות למסקנה זו, ולא מצאתי בסיס ראייתי להנמקת איסור קיום הריאיון בחשש מפגיעה בהליך הפלילי. על פני הדברים חשש כאמור, גם אם היה קיים, הרי שיש לתת את הדעת לכך שכעת אין מדובר בהליך בו ישמעו עדים ויוגשו ראיות, אלא בערעור.עסקינן בשאלה תיאורטית באם עצם קיום הריאיון יש בו כדי סכנה ממשית וקרובה לוודאי לפגיעה בהליך המשפטי אשר עתיד להתקיים בעניינו של העותר, שהוא ערעור בבית המשפט העליון. בהיעדר תשתית ראייתית של ממש לתמיכה בכך, הרי שהתשובה לשאלה הינה שלילית.הריאיון טרם התקיים, ווודאי שלא ניתן לקבוע מסמרות לגבי הנחה כי יש בו כדי לפגוע בהליך משפטי. כדי למנוע גם את החשש המועלה על ידי המשיב לפגיעה כאמור ניתן להשתמש בכלי פיקוח ומידור מסויימים אשר ישמיטו את החשש לפגיעה כאמור, ואין מניעה כי ראיון יתקיים בפיקוח. לענין הטענה השניה כי איסור קיום הריאיון נעוץ בתרחיש בו קבלת העתירה יכול ותיצור מדרון חלקלק שיש בו כדי להביא לפגיעה בסדר ובמשמעת של בתי הסוהר - גם אותה אין בידי לקבל, נוכח עמימותה והיעדר תשתית ראייתית להוכחתה. לא די בהעלאת הטענה באופן כללי, אלא יש להצביע כיצד יהיה בראיון כדי לפגוע בסדר ובמשמעת, ולאן יוביל אותו מדרון חלקלק נטען. ראה עע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד' נ (4) 136 בעמ' 158: "להצדקת הפגיעה בחופש הביטוי (ובכל זכות יסוד אחרת) אין די בהצבעה על קיום אינטרס נגדי המצדיק פגיעה, ואף לא בקיום תקנה המתירה לפגוע בזכות, אלא יש גם להראות כי בין ההוראה הפוגעת לבין האינטרס הנגדי - שלמענו מבקשים לפגוע בזכות - מתקיים קשר של זיקה הגיונית ושל קרבה עניינית. ריחוק או עמימות של הקשר, אות הם לכך שהפגיעה אינה מוצדקת". וכן ראו ע"ש (ת"א) 1252/92 אורי פרנק נ' שירות בתי הסוהר (4.3.1993): "מניעת פגישה עם עתונאים שמשמעותה מניעת חופש הביטוי צריכה לנבוע מסיכון ממשי לשב"ס. להשקפתי, ניתן לקיים את חרות העל של חופש הביטוי בד בבד עם תנאי מאסר. אין זאת אומרת, שכל אסיר יכול להזמין עתונאי לפגישה בכל עת שהוא חפץ. הוראות נציבות שב"ס נתנו ביטוי לאיזון הנאות בין הזכות להפגש עם עתונאים לבין היותו של אדם אסיר. מי שרוקן את ההוראה מתוכן, והפכה להלכה שאין מורין לפיה, היה שר המשטרה דאז. אני מקווה שההוראה הגורפת של איסור פגישה עם עתונאים שונתה, והשאירו על כנה את שיקול הדעת האינדיבידואלי בכל מקרה על פי נסיבותיו. אין בפגישה עם עתונאים כדי לפגוע בבטחון בית הסוהר או בסדריו, אם הראיון מתקיים לאחר בדיקה מוקדמת בתנאים שיכול לקבוע מנהל בית הסהר. משמע ניתן לקיים את הזכות של חופש הביטוי בד בבד עם היותו של אדם בבית הסהר, וזאת כמובן, בהתאם למגבלות שרשאית המשיבה להטיל בהתאם לנסיבותיו של כל אסיר ואסיר, ובהתאם למידת הסיכון שיכול לגרום ראיון כזה." בענייננו, המשיב מבסס החלטתו על שני נימוקים אשר אין לקבלם כמאפשרים למעשה לרוקן מתוכן את זכותו של העותר לחופש ביטוי שיכול וילבש צורה בדמות ריאיון על כלי תקשורת. אין מניעה כי ראיון יהיה מפוקח על ידי המשיב באופן אשר יאפשר הגנה על אינטרסים ציבוריים חשובים המפורטים לעיל, עליהם מופקד המשיב. אני מוצא את נקודת האיזון בין רצונו של העותר לקיים ראיון לבין הצורך בשמירה על האינטרסים הציבוריים האמורים, במתן אפשרות לקיום ראיון, בפיקוח ומיגבלות אשר יהיה בהם כדי לאיין את החשש מפגיעה בהם. כך, בעת"א (מרכז) 50169-12-10 אביטבול (אסיר) נגד שירות בתי הסוהר (24.2.2011) התיר בית המשפט קיום ראיון תוך קביעה שהראיון יתקיים בנוכחות איש שב"ס ומתן הזכות לפסול אמירות מסויימות. ביחס לאופן ביצוע הראיון - ראיון במסגרתו יגיע עיתונאי לבית הסוהר לראיין את העותר, ראיון טלפוני, או אף ראיון בכתב, ענין זה הינו לשיקול דעתו של המשיב. עסקינן במימוש הזכות לחופש ביטוי, מימוש אשר יכול להתבצע גם בראיון טלפוני, כמו גם בראיון בכתב. יש לאפשר למשיב לשקול את אופן ביצוע הראיון הואיל והדבר כרוך בהיערכות מתאימה, במסגרתה גם שיקולים אחרים אשר עליו להביא בחשבון כגון ביטחון, כח אדם לצורך זה, ואפשרות הפיקוח.מובן כי מימוש זכותו של העותר, כמו גם זכותם של אסירים אחרים לחופש הביטוי, משמעותה היערכות של המשיב, והקצאת משאבים וכח אדם לכך. השמירה על זכות יסוד כרוכה לעיתים במחיר אשר חברה מוצאת לנכון לשלם מתוך הכרה בערכי יסוד שלה ובחובה לשמור עליהם. מכל האמור דין העתירה להתקבל ועל המשיב לאפשר לעותר קיום ראיון עיתונאי. הראיון יבוצע באופן, במקום ובתנאים שייקבעו על ידי המשיב, בין במפגש עם עיתונאי, בטלפון או בכתב. המשיב רשאי לקבוע כי הראיון יתקיים בנוכחות נציג מטעמו, ואם מדובר בראיון טלפוני אזי תוך שנציג המשיב יקח חלק בשיחה. למשיב תהיה הזכות להפסיק את הראיון או לפסול כל אמירה אשר יהיה בה, לפי שיקול דעתו, כדי להקים סכנה קרובה לוודאי לפגיעה במי מהאינטרסים עליהם מופקד המשיב. נוכח קבלת העתירה, אני מורה על פטור מאגרה. בית סוהר / כלאאסיריםמאסרכלי התקשורת