הורשע במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט הצבאי בשומרון בעבירה של זריקת חפצים לעבר אדם או רכוש (שני מקרים) - עבירה לפי סעיפים 212(2) ו-201(א)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע - 2009. כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן בו הודה העותר ועל פיו הורשע, חודשיים טרם מעצרו, כפל חארס או בסמוך לכך, יחד עם אחרים, ידה העותר אבנים לעבר מתיישבים ישראלים. עוד עולה, כי ביום 3.11.11, בשעות הערב בכפל חארס, או בסמוך לכך, הציע העותר לאחר להצטרף אליו על מנת להשליך אבנים והאחר הסכים. בהמשך, בחצות או בסמוך לכך, יחד עם אחרים, ידה העותר אבנים לעבר קבוצת מתיישבים ישראלים שנכנסו לכפל חארס וזאת ממרחק של מספר מטרים. כתוצאה מכך, נפגע נהג הרכב בראשו ובחזהו ונזקק לטיפול רפואי. כן נגרם נזק לרכב בו נסעו המתיישבים. בגין אלה, כאמור, הושתו על העותר 32 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ועונשים נלווים. עם תום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, הגיש העותר בקשה לשחררו שחרור מוקדם ממאסרו. בתאריך 17.6.13, הופיע העותר בפני ועדת השחרורים שבכלא "מגידו" ועתר לשחרורו המוקדם. לאחר ששמעה את טיעוני הצדדים ועיינה בכל החומר הרלוונטי שהוגש לעיונה, החליטה ועדת השחרורים בהחלטתה מיום 17.6.13, לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם. בהחלטתה ציינה ועדת השחרורים, כי בחוות דעת השב"כ שהוגשה בעניינו של העותר צוין, כי העותר ידה אבנים לעבר מתיישבים יהודים וכי עבירות מסוג זה מגלמות בחובן מסוכנות רבה. עוד קבעה ועדת השחרורים, כי לא ניתן לראות במעשי העותר "אירועים ספונטניים", שעה שמעשי העותר מלמדים, כי העותר ידע היטב מה צפוי ואף התכוון לפגוע באורח קשה באזרחים חפים מפשע וזו איננה חייבת להיות הזדהות עם ארגון מסוים, אלא הזדהות עם אידיאולוגיה חמורה, מעוותת ומסוכנת. עוד קבעה ועדת השחרורים, כי העבירות שביצע העותר מעידות על הזדהות עם אידיאולוגיה מסוכנת ומעוותת, המעמידה במרכז את המגמה לפגוע ולרצוח אנשים חפים מפשע ועל כן מעידה היא, כשלעצמה, על מסוכנות גבוהה למדי. בהקשר זה, הפנתה הוועדה אף לפסיקה רלוונטית. לאור האמור לעיל, קבעה ועדת השחרורים, כי מסוכנות העותר גבוהה למדי ולכן, למרות מצבו המשפחתי הקשה של העותר מבחינה רפואית, היא דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי. כנגד החלטה זו הוגשה על ידי העותר עתירה לבית משפט זה נשוא עת"א 33549-07-13. ביום 31.7.13 התקיים דיון בעתירה ובהמלצת בית משפט הסכימו הצדדים, מבלי לפגוע בטענות מי מהם, להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לועדת השחרורים, על מנת שזו תבחן נקודה מרכזית שהינה נושא הפן האידיאולוגי בביצוע העבירות ובהתנהלות העותר גם היום. בהתאם להחלטת בית המשפט, כאמור, התכנסה ועדת השחרורים שוב בעניינו של העותר ביום 15.8.13, שם חזרו ב"כ הצדדים ושטחו טענותיהם. בהחלטה שניתנה באותו מעמד החליטה ועדת השחרורים שוב לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם על תנאי. בהחלטתה בחנה ועדת השחרורים, האם קיים אצל העותר פן אידיאולוגי בביצוע העבירות ובהקשר זה קבעה, כי בגזר הדין שניתן בעניינו של העותר, נאמר, כי העותר ידה בשני תאריכים שונים אבנים לעבר "מתיישבים ישראלים", כאשר באחד המקרים עשה זאת עם אחרים. בהקשר זה, קבעה הוועדה, כי אין מדובר באירוע מקרי וחד פעמי, אלא בשני אירועים חוזרים של כוונת פגיעה בישראלים ולפיכך, ניתן להגיע למסקנה שהיה פן אידיאולוגי בביצוע העבירות. בהתייחס לשאלה, האם קיים גם היום אותו פן אידיאולוגי בהתנהלות העותר, קבעה הועדה, כי אין כל אינדיקציה לכך שהעותר זנח את הפן האידיאולוגי שהיה קיים אצלו בעת ביצוע העבירות. עוד התייחסה הועדה לדברי העותר בפני ועדת השחרורים הראשונה ובהקשר זה, קבעה ועדת השחרורים הנוכחית, כי עסקינן בעותר שהוא סטודנט לכלכלה ובעל השכלה ואין לקבל כנכונים את דבריו, כי לא ידע שזריקת אבנים יכולה לגרום נזק כפי שאירע בפועל, מה גם שבכתב האישום בו הודה העותר נאמר, כי העותר הציע לאחר להשתתף עמו בהשלכת אבנים ולפיכך, הצטרפה לקביעת ועדת השחרורים הקודמת, כי יש בכך כדי ללמד, כי העותר ידע היטב מה צפוי ואף התכוון לפגוע באזרחים חפים מפשע כחלק מאידיאולוגיה חמורה ומעוותת. עוד קבעה ועדת השחרורים, כי מסקנתה ולפיה, לא חל שינוי בעמדתו האידיאולוגית של העותר, נתמכת בעובדה שלא נמצאה בתיק העותר כל פניה מאת העותר למשיב 1 לשנות את סיווגו כ"אסיר ביטחוני", דבר שיכול היה לעשות אם אכן חל שינוי באידיאולוגיית העותר. לפיכך, לא מצאה ועדת השחרורים לשנות מהחלטת ועדת השחרורים הקודמת ודחתה את בקשתו של העותר לשחרור על תנאי. מכאן העתירה שבפנינו. טיעוני העותר לטענת העותר, מסקנת ועדת השחרורים ולפיה, בבסיס העבירות שביצע העותר עמדה אידיאולוגיה עוינת, איננה סבירה. עוד נטען, כי סירוב הועדה לראות בעותר כמי שתיקן את דרכיו ונטש את האידיאולוגיה שיכול וליוותה את מעשיו בעת ביצוע העבירה, איננו סביר. עוד הדגישה ב"כ העותר, כי העותר שבפנינו בניגוד לאסירים ביטחוניים מובהקים, הודה בפני חברי הועדה בביצוע העבירות, השמיע את חרטתו ואת הלקח שהפיק מהמאסר. עוד צוין, כי העותר היה בן 21 בעת ביצוע העבירה, שיתף פעולה עם חוקריו והודה בכתב האישום מתוך לקיחת אחריות, כמו גם נמנע במשך כל תקופת מאסרו מלהשתתף בכל תכנית ו/או יוזמה שנקטו בה חבריו הביטחוניים המובהקים המתנהלים באופן ארגוני בתוך כתלי בית הסוהר. עוד הדגישה, כי אין בעניינו של העותר כל מידע פוזיטיבי לגבי תפיסותיו האידיאולוגיות, המעיד על כך שהעותר עוין את המדינה ומוסדותיה. עוד טענה ב"כ העותר, כי עם כניסת העותר למאסר, נכפה עליו הסיווג כ"אסיר ביטחוני" מעצם העובדה שהורשע בבית משפט צבאי ומשום טיב העבירה שביצע כלפי ישראלים. עוד נטען, כי העותר לא ידע, כי קיימת אפשרות לבקש את שינוי סיווגו שנכפה עליו מן היום הראשון למאסרו וכי גם אם הייתה מוגשת בקשה כזו, הרי שסיכוייה להתקבל אפסיים. כן הדגישה, כי למרות שהעותר שוהה באגף ביטחוני, הוא לא השתתף ביוזמות כגון שביתות רעב ובפעולות מחאה וכי בעובדה זו, יש כדי ללמד, כי אין עסקינן במי שמחזיק באידיאולוגיה של ארגון הפת"ח או כל ארגון אחר, או למצער, כי העותר שינה מתפיסותיו. עוד הדגישה ב"כ העותר, כי עסקינן בבחור צעיר, סטודנט, אשר זהו מאסרו הראשון, אשר ביצע את העבירה בספונטניות וכי התנהגותו בבית הסוהר הייתה ללא דופי. עוד ציינה, כי חומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר, אולם אין עסקינן בחזקה ובוודאי שלא חלוטה. את מידת הסיכון הגלומה באסיר המרצה מאסר בגין עבירות ביטחוניות, יש לבחון כשם שבוחנים את מידת הסיכון הגלומה בכל אסיר, בעיקר בכל הקשור לחשש, כי האסיר יחזור ויבצען. עוד טענה ב"כ העותר, כי ועדת השחרורים שגתה כאשר התעלמה גם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העותר, מעברו הנקי ומהעובדה שהוא שילם את הקנס והפיצויים שהושתו עליו. בדיון אשר התקיים בפנינו ביום 21.10.13 חזרה ב"כ העותר על עיקר טיעוניה כפי שפורטו בעתירה וכפי שהובאו לעיל. טיעוני המשיבים בכתב תשובתם טענו המשיבים, כי דין העתירה להידחות. כך הדגישו המשיבים, כי עסקינן בעותר המסווג כ"אסיר ביטחוני", תושב הכפר כפל חארת שבשומרון, המרצה את מאסרו הראשון לתקופה של 32 חודשים, בגין שני אירועים של ידוי אבנים לעבר ישראלים, כאשר האירוע השני הסתיים בנזק לגוף ולרכוש. עוד פירטו המשיבים את ההליכים שהתקיימו בעניינו של העותר והפנו לכתב תשובתם המקורי, אשר הוגש בהתייחס לעתירה הקודמת שהגיש העותר, כפי שפורט לעיל. עוד טענו המשיבים, כי שתי ועדות שחרורים, בהרכבים שונים לחלוטין, שמעו באריכות את טיעוני העותר והתייחסו אליהם בהחלטותיהן והגיעו למסקנה, כי אין לשחרר את העותר שחרור מוקדם. גם בזאת יש כדי להעיד, כך לטענת המשיבים, על "סבירות" ההחלטה וממילא העותר לא מרים את הנטל הנדרש על מנת להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטה זו. בכתב תשובתם המקורי ציינו המשיבים, כי במהלך מאסרו, בחודש מאי 2013, נרשמה לחובת העותר הפרת משמעת, בגין השחתת ריהוט או רכוש אחר של בית הסוהר. עוד הפנו המשיבים לחוות דעת השב"כ שהוגשה בעניינו של העותר, אשר פירטה את נסיבותיה החמורות של העבירה, העובדה, כי מדובר בעותר שהשתתף בזריקת אבנים במספר הזדמנויות וכי מעשיו הובילו לפציעה של אדם, שעה שהודגש, כי מדובר במעשה המקביל בחומרתו לפיגוע טרור. עוד נטען, כי החלטת הועדה סבירה ונסמכת על התשתית העובדתית המלאה שהונחה בפניה, תוך התייחסות למכלול השיקולים הצריכים לעניין. העבירות שביצע העותר בוצעו מתוך הזדהות אידיאולוגית שיש בה כדי לסכן את הציבור עם שחרורו והנטל מוטל על העותר להוכיח לועדה, כי הוא זנח אידיאולוגיה זו ובנסיבות שהוצגו, לא הרים העותר נטל זה. עוד נטען, כי הועדה נתנה את דעתה לנסיבותיו האישיות של העותר, עברו הנקי, מצב בריאות משפחתו ומצבו הכלכלי וקבעה, כי אין בהם כדי להצדיק את שחרורו המוקדם ולגבור על האינטרס הציבורי של שמירה על שלום הציבור. עוד הדגישו המשיבים, כי הביקורת השיפוטית על החלטת ועדה השחרורים מצומצמת לשאלת הסבירות. החלטת הועדה, כך לדידם, סבירה וראויה בנסיבות העניין ולפיכך, עותרים המשיבים שלא להתערב בה ולהורות על דחיית העתירה. בדיון אשר התקיים בפנינו ביום 21.10.13 חזרה באת כוח המשיבים על נימוקי התשובה המפורטת וכן הגישה לעיוננו את תיק הועדה. דיון והכרעה לאחר שעיינו בנימוקי העתירה, בכתבי התשובה (זה המקורי וזה המשלים), בתיק הועדה ושמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות. ההלכה היא, כי הביקורת השיפוטית על החלטות ועדות השחרורים מצומצמת לשאלת הסבירות. אין תפקידו של בית משפט זה לבוא בנעלי הועדה לעניין שיקול הדעת המופעל לצורך קבלת ההחלטה והוא הבוחן האם שיקול הדעת הופעל בסבירות ובאופן מידתי. השאלה איננה מה היה בית המשפט עושה אילו הוא היה פועל כועדת השחרורים, אלא אם החלטת ועדת השחרורים נופלת בגדר מתחם הסבירות. ראה בעניין זה בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים. במקרה דנן, החלטת הועדה הינה סבירה ונסמכת על התשתית העובדתית שהונחה בפניה, תוך שהיא התייחסה למכלול השיקולים הרלוונטיים והצריכים לעניין. בהקשר זה, התייחסה ועדת השחרורים גם להחלטת ועדת השחרורים הראשונה שדנה בעניינו של האסיר וכן בחנה במשנה תוקף את שתי הסוגיות המשמעותיות שהונחו בפניה, בזיקה להחלטת בית המשפט מיום 31.7.13. ועדת השחרורים נתנה דעתה לאלה, תוך בחינת מכלול הנתונים, עובדות והשיקולים הצריכים לעניין. באשר לשאלה, האם היה קיים אצל העותר פן אידיאולוגי בביצוע עבירות, ראוי להפנות, כפי שעשתה ועדת השחרורים, לאמור בגזר הדין שניתן בעניינו של העותר. נוסיף אנו ונפנה בהקשר זה גם לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה העותר. מאלה עולה, כי בשני אירועים שונים ומאובחנים עשה העותר כדי לידות אבנים לעבר מתיישבים ישראלים, כאשר האירוע השני הסתיים בנזק לגוף ולרכוש. זאת ועוד, כעולה מעובדות האישום הראשון שבכתב האישום העותר חבר לאחרים בעשותו כן. מעובדות האישום השני עולה, כי העותר הציע לאחר להצטרף אליו על מנת להשליך אבנים ובהמשך היום, יחד עם אחרים, ידה העותר אבנים לעבר קבוצת מתיישבים ישראלים וכתוצאה מכך נגרם נזק לגוף ולרכוש. באלה יש כדי ללמד, כפי שראתה לקבוע ועדת השחרורים, כי אין מדובר באירוע מקרי וחד פעמי, אלא בשני אירועים חוזרים של כוונת פגיעה בישראלים ולפיכך, המסקנה ולפיה, היה פן אידיאולוגי בביצוע העבירות, הינה מסקנה סבירה בהחלט. מקום בו באה ועדת השחרורים לכלל מסקנה, כי עסקינן במעשים ובעבירות שביצע העותר תוך הזדהות עם אידיאולוגיה ושעה שקבענו, כי מסקנתה זו סבירה היא, הרי שעל העותר מוטל הנטל להוכיח לועדה, כי הוא זנח אידיאולוגיה זו. בהקשר זה, התייחסה ועדת השחרורים לסוגיה הנוספת הנדרשת ואשר עניינה, האם קיים גם היום אותו פן אידיאולוגי בהתנהלות העותר. בהקשר זה, באה הועדה לכלל מסקנה, כי אין כל אינדיקציה לכך, כי העותר זנח את הפן האידיאולוגי שהיה קיים אצלו בעת ביצוע העבירות. הועדה בחנה בהקשר זה את דברי העותר בפני ועדת השחרורים הקודמת (ביום 17.6.13), שם אמר העותר את הדברים הבאים: "אני מצטער על מה שעשיתי. בזמנו לא ידעתי כי לזרוק אבנים זה יכול לגרום לכזה נזק. מתקופת המאסר שריציתי למדתי שמה שעשיתי לא היה נכון ולא הייתי צריך לעשות את זה". בהקשר זה קבעה ועדת השחרורים, כי אין היא מקבלת את דברי העותר כנכונים. כך ציינה הועדה את נתוני העותר ואף הפנתה לקביעות ועדת השחרורים הקודמת בהקשר זה. כך אימצה ועדת השחרורים שבפנינו את קביעות ועדת השחרורים הקודמת באשר לגילו של העותר בעת ביצוע המעשים (שהיה כבן 22), כמו גם העובדה שהעותר הציע לאחר, כעולה מהאישום השני, להשתתף עמו בהשלכת אבנים, עובדות המלמדות ומצביעות על כך שהעותר ידע היטב מה צפוי ועשה את מעשיו במטרה לפגוע באזרחים חפים מפשע כחלק מאידיאולוגיה חמורה. לפיכך, באה הועדה לכלל מסקנה, כי דברי העותר, כאמור, אינם אמינים ובנסיבות העניין ובזיקה להנמקות שפורטו לא ניתן לומר, כי מסקנתה זו לוקה בחוסר סבירות ושאין לה על מה שתסמוך. חיזוק נוסף למסקנה, כי לא חל שינוי בעמדתו האידיאולוגית של העותר מצאה ועדת השחרורים בעובדה, כי למרות שהעותר מסווג כ"אסיר ביטחוני", לא פנה העותר למשיב 1 על מנת לשנות סיווג זה. שמנו ליבנו, בהקשר זה, לטיעוני באת כוח העותר בדבר העדר ידיעה של העותר, כי הוא יכול לפנות בבקשה, כאמור ובדבר סיכוייה של בקשה כזו להתקבל ואולם, במבחן התוצאה, בקשה כזו לא הוגשה. כך גם אין בטענה ולפיה, העותר לא השתתף בשביתות רעב ובפעולות מחאה כדי ללמד קטגורית ולהרים את הנטל להוכיח, כי הוא זנח את האידיאולוגיה שעמדה בבסיס המעשים. בכל אופן, על בסיס הנתונים שעמדו בפני ועדת השחרורים ושנשקלו על ידה, לא ניתן לומר, כי מסקנת ועדת השחרורים, כי העותר לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח לועדה, כי הוא זנח אידיאולוגיה זו אינה סבירה ובוודאי שאין היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותנו כאן. אף אנו מודעים לכך שעסקינן בעותר, אשר הינו בחור צעיר, אשר זהו לו מאסרו הראשון, בעל נסיבות אישיות, משפחתיות ורפואיות ונעדר הרשעות קודמות. עוד שמנו ליבנו לכך, כי התנהגות העותר במהלך מאסרו על דרך הכלל הייתה ראויה, זולת עבירת משמעת שנרשמה לחובתו בעניין השחתת ריהוט או רכוש של שב"ס מיום 26.5.13. יחד עם זאת, נוכח מהות המעשים שביצע העותר ומסקנת ועדת השחרורים בדבר הפן האידיאולוגי העומד בבסיסם, כמו גם מסקנת ועדת השחרורים, כי העותר לא הרים נטל ההוכחה הרובץ לפתחו להוכיח, כי הוא זנח אידיאולוגיה זו, הרי שמסקנת ועדת השחרורים, כי שחרור העותר יסכן את הציבור היא סבירה, עומדת במבחן הסבירות והמידתיות, לאחר ששקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין ואין מקום להתערב בה. סופו של יום, נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית. משפט פליליצבאהסדר טיעון (עסקת טיעון)משפט צבאי