עתירה נגד החלטת משרד הפנים להרחיק אזרחית סרי לנקה מישראל והחזקתה במשמורת עד להרחקתה. העותרת, אזרחית סרי לנקה, הגיעה לישראל לעבודה בתחום הסיעוד. לטענתה, היא הועסקה אצל מעבידים שונים בעלי היתר, אשר הבטיחו לה כי יסדירו את האישורים הנדרשים לצורך עבודתה אצלם, ונעצרה בעודה ממתינה להסדרת העסקתה. לטענת העותרת, עבדה במועד מעצרה, אצל בני הזוג זינגר, שניהם בעלי היתר להעסקת עובד זר, אשר הבטיחו לה, ביחד עם סוכנות "אגם" שיגישו בעבורה בקשה לועדה לעניינים הומניטריים בירושלים, המוסמכת לדון בעניינם של עובדים זרים אשר חרגו מתקופת השהיה הרגילה שלהם ושוהים בישראל מעל 51 חודשים. יצויין, כי לטענת העותרת, אין על פי נהלי משרד הפנים לנתין זר כל אפשרות להסדרת מעמדו בעצמו, אלא באמצעות לשכה לתיווך עובדים זרים ובעזרת המשפחה המעסיקה בעלת ההיתר. בעת מעצרה של העותרת, יצר נציג רשות האוכלוסין קשר עם בתם של המעסיקים, אשר הכחישה מצידה את העסקתה אצל הוריה. בנסיבות אלה ובעקבות התנערות מעסיקיה ממנה, פנתה העותרת לבית הדין לעבודה בחיפה, ואף קיבלה פסק דין שהוגש לתיק שלפני, וממנו עולה בין היתר, כי בניגוד למידע שנמסר לרשות האוכלוסין בהצהרת בתם של המעסיקים, אכן הועסקה העותרת אצל בני הזוג זינגר, עד מועד מעצרה. עוד טוענת העותרת כי צו המשמורת שניתן נגדה הוצא יום לפני מעצרה והיא הועברה למשמורת בטרם הוצא כלל צו ההרחקה כנגדה, בניגוד להוראות הדין, ולא זו אף זו, אלא שעם הגעתה למתקן המשמורת, הסתבר לה כי נגנבו מתיקה 6,000 דולר ארה"ב ו-2,000 ₪ אותם חסכה בעבודתה. עניין זה צוין על ידה עם הבאתה לפני בית הדין לביקורת משמורת, אשר אף הורה למשטרת ישראל לגבות תלונה ולהודיע בתוך 7 ימים את ממצאי בדיקתה, לרבות נחיצות שהותה של העותרת בישראל לצורך הליכים אלה, ואולם המשיב הורה על גירושה של העותרת כבר ביום 30.8.13, קודם חלוף הזמן שנקצב בהחלטת בית הדין. בד בבד עם העתירה, הגישה העותרת בקשה דחופה לצו ביניים לאי הרחקתה, בקשה שהתקבלה בהחלטת עמיתי כב' השופט א' יעקב מיום 29.8.13 ובה נקבע כי העותרת לא תורחק מישראל עד מתן החלטה אחרת. המשיב הגיש תגובתו ובה עותר הוא לדחיית העתירה. תמצית טענותיו היא כי העותרת מיצתה זה מכבר את תקופת ההעסקה המקסימאלית בישראל ולאחר שפג תוקף אשרתה המשיכה ושהתה בישראל שלא כדין, כ- 3 חדשים נוספים. באשר לניהול ההליכים המשפטיים, מפנה המשיב להלכה לפיה אלה אינם מהווים טעם לעיכוב הרחקה או שחרור ממשמורת, במיוחד נוכח היותה של העותרת מיוצגת. במהלך הדיון שהתקיים לפני, חזרה בה העותרת מעתירתה לאי הרחקתה מישראל, וצמצמה בקשתה, נוכח נסיבותיה המיוחדות והחריגות, לאפשר שחרורה ממשמורת למשך 14 יום בלבד לצרכי התארגנות נאותה לעזיבה, תוך שהציעה מתן כל ערובה נדרשת לעזיבתה את הארץ לא יאוחר מתום 14 יום, לפי שיקול דעת בית המשפט, וכן הודיעה כי אין בדעתה ואף התחייבה שלא להגיש כל בקשה או עתירה נוספת מצידה אשר יהיה בה כדי להכשיל או לעכב את עזיבתה. המשיב סירב למבוקש ועל כן אין מנוס מהכרעה שיפוטית. אכן במישור המשפטי המצומצם, צודק המשיב בעמדתו, לפיה נוכח תקופת שהותה בישראל, אין כיום עקרונית עוד אפשרות להסדיר את מעמדה של העותרת לעבודה נוספת בישראל (נוהל עדכון מקום עבודה לעובדים זרים מס' 5.3.0022). עיון בנוהל האמור ובנוהל הגשת בקשות להארכת רשיונות לעובדים זרים בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים (מס' 5.3.0006) מלמד, כי העותרת אינה עומדת בהוראותיהם ואף לא בתנאי החריגים הקבועים בהם להמשך העסקתה. המשיב אף צודק כי ככלל, אין בהליכים המשפטיים בהם מעורבת העותרת כדי להועיל: בעניין ההליך בביה"ד לעבודה, הרי שזה הסתיים, מה עוד שהעותרת מיוצגת ואין כל פגיעה בזכויותיה בהעדרה. כך גם כל הליך אזרחי אחר, ככל שהוגש כזה על ידה. באשר להליך הפלילי, ממילא אין הדבר עוד בשליטתה, וככל שתדרש עדותה, או שתוזמן לבית המשפט בהליך כלשהו, תוכל לפנות בבקשה מתאימה לקבלת אשרה יעודית בעניין זה. כך או כך, הכלל הוא שניהול הליכים משפטיים אינו מהווה עילה לעיכוב הרחקה מן הארץ. בנסיבות אלה, טוב עשתה העותרת משחזרה בה מעתירה בעניין עצם צו ההרחקה מן הארץ וצמצמה בקשתה, אך לשאלת השמתה במשמורת עד צאתה את הארץ. לעניין זה, לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, סבורני כי נסיבותיה היחודיות של העותרת והמצב החריג אליו נקלעה, מביאים למסקנה כי המדובר במקרה חריג, המאפשר, ולו לפנים שורת הדין, שחרורה הזמני למשך 14 יום, תוך הבטחת תכלית ההליך שהיא עזיבתה של העותרת במועד את הארץ, בלא שיהווה הדבר פגיעה כלשהיא ביתר השיקולים הנצרכים בעניין זה. עיון בעתירתה של העותרת מלמד, כי מדובר באשה קשת יום, המגדלת בסרי לנקה ארבעה ילדים, מתוכם ילד אחד עיוור. בעלה שיכור שאינו דואג כלל לפרנסת הבית, והעותרת נאלצה לשלוח את הכספים המעטים שהשתכרה לילדים, מתוך נסיון לסייע ולהביא מזור לבני המשפחה הסובלים ממצוקה קשה ביותר. זאת ועוד, העותרת נפלה קורבן פעם אחר פעם, להעסקתה על ידי מעסיקים שונים שניצלו את תמימותה לרעה, בצורה קשה וחמורה, הן בהלנת שכרה ואי תשלומו, והן באי הסדרת מעמדה, על אף הבטחה לעשות כן. לעניין הלנת שכרה, מסרה לה מעסיקתה הקודמת שיקים שחוללו בהעדר כיסוי, ובהמשך הודיעה לה, כי אינה מתכוונת כלל לשלם שכרה עקב קשיים כלכליים. בנסיבות אלה פנתה העותרת ללשכת אגם בחיפה שם הובטח לה כי תופנה למעסיק חליפי וכי תוגש בעניינה בקשה לוועדת החריגים בירושלים המוסמכת לאשר העסקה מעבר לתקופת 51 החדשים. לעניין זה יוער, כי בכל מקרה, טרם מיצתה העותרת את תקופת 63 החדשים המקסימלית על פי הנוהל לשהות בישראל. העותרת הקפידה ועבדה אצל בני זוג בעלי היתר להעסקת עובדים זרים, בפיקוח, ומתוך הסתמכות ברורה וחד משמעית על הבטחות מעסיקיה וסוכנות אגם, כי תוגש בעניינה ללא דיחוי בקשה לועדה לעניינים הומניטריים. למרבה הצער, גם כאן נפלה העותרת קרבן לתמימותה, ומעסיקיה, כמו גם הסוכנות המטפלת בעניינה, לא הגישו את הבקשה המובטחת והיפנו לה עורף תוך הזנחתה, והתכחשות לעבודתה אצלם, והיא נאלצה לפנות לבית הדין לעבודה למיצוי זכותה. בכך לא תמו תלאות העותרת, ובעקבות מעצרה על ידי נציגי המשיב, נפלה קורבן למעשי גניבה חמורים ביותר. לאחר מעצרה ובעת הבאתה למשמורת, נדרשה היא למסור את התיק שלה לנציגי מחלקת ההגירה. בתיק החזיקה העותרת מעטפות כסף מזומן רב שחסכה במהלך תקופת עבודתה בישראל, כסף שחסכה בשנות עבודתה המפרכות, מעבר לכספים ששלחה למשפחתה. כשהגיעה למתקן המשמורת גבעון והועברה לתאה בשעות הלילה המאוחרות, בדקה את תיקה והסתבר לה כי נעלמו מתוכו 6,000 דולר ו-2,000 ₪ וזאת במהלך שלבי מעצרה. מעבר לחומרתו הפלילית לכאורה של המעשה, גרם הוא לעותרת פגיעה אנושה במצבה הכלכלי והאישי והיא נותרה שבר כלי. עניין זה הועלה על ידה ביום 25.8.13 בפני בית הדין למשמורת לפניו הובא, אשר הורה לנציגת משטרת ישראל לגבות תלונה ולטפל בעניין. בהנתן מכלול האמור, ועל אף שעקרונית לא ניתן לומר שנפלה טעות משפטית בהחלטתו של המשיב, נראה לי, כי משצמצמה העותרת, אשר שהתה בישראל כדין משך כחמש שנים את בקשתה אך לשחרור זמני ומוגבל לזמן קצר של שבועיים בלבד, תוך מתן ערובות נאותות לעזיבתה את הארץ בתוך 14 יום, אין זה המקרה בו יש לעמוד באופן דווקני על שהותה במשמורת דווקא לצורך הרחקתה, וניתן לדעתי בהחלט, להשיג את מטרות ההליך בדרך חריפה פחות, אשר תאפשר לה לעזוב את הארץ, תוך התארגנות נאותה לא כאסירה המובאת ממעצר, אלא כאשה הגונה ותמת לב, שעבדה במסירות רבה וכחוק משך שנים עבור מעסיקיה בישראל ונפגעה קשות הן מניצולה לרעה, הן מנטישתה והזנחתה והן מהפגיעה הקשה שבגניבת סכומי חסכונותיה. חיזוק למסקנתי האמורה הוא בעובדה, לפיה אין מחלוקת כי המדובר בעותרת שמעולם לא נעצרה קודם לכן, עבדה בכל שנותיה באופן חוקי ומסודר ותוך שלא נרשמה בעניינה כל הפרת חוק שהיא, מכל סוג שהוא, ואף בעת מעצרה, הועסקה על ידי מעסיק שלו היתר בתוקף להעסקת עובד זר כדין, מידע שככל הנראה לא היה בידי המשיב בעת מעצרה, נוכח הצהרתה השקרית של בתם של מעסיקיה. אין גם כל טענה לפיה אי יציאתה של העותרת מן הארץ נובעת מהעדר שיתוף פעולה מצידה. אדרבא, העותרת מוכנה אף להפקיד בטוחות ממשיות לצורך עזיבתה במועד שנקבע. תכלית אמצעי האכיפה והשמה במשמורת, שלשמה נועד המעצר מכח חוק הכניסה לישראל, היא כידוע הרחקת העותרת. אין צורך לומר כי מטרת המעצר לא נועדה לענישת העותרת אלא להגשמת תכלית מדיניות הפיקוח על השוהים בישראל ומתן אמצעי יעיל להגשמת מדיניות זו והבטחת ביצועו של צו הגירוש, תוך הפסקה מיידית של השהיה הבלתי חוקית (ר' דברי ההסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8) התשס"א-2000). וכן ר' בר"ם 696/06 זורב אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, ס' 16 לפסה"ד (18.12.06): "מטרת משמורת לצורך הרחקה נועדה לא למטרת כפייה, ולא למטרה עונשית; היא מכוונת, כל כולה, להגשים את תכלית המדיניות לפקח על הנכנסים והשוהים בישראל שלא כדין, ולתת בידי הרשות אמצעים יעילים להגשים מדיניות זו, תוך שמירה על עקרונות חוקתיים והגנה על זכויות האדם". ברור כי השאלה העומדת לפני בענייננו, אינה חוקיות ההליך או קיומה של תכלית ראויה ביסודו. על כך אין מחלוקת וגם העותרת אינה טוענת זאת. השאלה היחידה למעשה הינה שאלת המידתיות. אחד ממרכיבי הבחינה של שאלה זו הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. ככל שהנתון במשמורת מסכל בהתנהגותו את הרחקתו, אכן יש טעם בהשמתו במשמורת. ואולם בענייננו לא נטען כלל שהעותרת היא זו המונעת או מעכבת בהתנהגותה את הרחקתה או אינה מותירה בידי המדינה חלופה ממשית אחרת המאפשרת הגשמת תכלית ההרחקה, מלבד המשך החזקתה במשמורת. מצבה של העותרת בענייננו שונה איפוא במובהק מהעובדות שעמדו ביסוד פרשת אלקנוב הנ"ל, שם הכשילו העותרים בהתנהגותם ובהעדר שיתוף הפעולה מצידם את אפשרות הרחקתם. על כן, לא נראה כי שחרור ממשמורת של העותרת בנסיבות ענייננו, יהיה בו כדי לסכל את מטרת המשמורת ועל כן, בכפוף כאמור להתחייבויות העותרת ולקבלת הבטוחות בעניינה, אני מתקשה לראות בהמשך ההחזקה במשמורת משום האמצעי המחויב בנסיבות הענין כדי להגשים את מטרת החוק. אדרבא, נראה לי שהיחס בין התועלת הצומחת מנקיטת האמצעי על פי החוק אל מול מידת הפגיעה אותה הוא מסב לזכויותיה של העותרת מלמד שעוצמת הנזק לעותרת גוברת על התועלת שבפגיעה בה ואינה מחוייבת לעניות דעתי את המציאות. בנסיבות אלה נראה לי, כי ניתן בהחלט להסתפק בענייננו באמצעי שפגיעתו פחותה, כדי להשיג את התכלית המתבקשת ממנו. לאור כל האמור, הנני מורה איפוא על שחרורה של העותרת ממשמורת בכפוף לתנאים הבאים: העותרת תחתום על התחייבות לעזיבת גבולות ישראל בתוך 14 יום משחרורה, וכן תתחייב כי לא תגיש כל בקשה או עתירה מכל מין וסוג שהוא עד עזיבתה, על מנת שלא לעכבה. העותרת תפקיד במזומן סך של 10,000 ₪ להבטחת התחייבותה האמורה. סכום זה יושב לידיה, בד בבד עם עזיבתה את גבולות הארץ בתוך המועד שנקבע. מובהר בזאת, כי במידה ולא תיחתם ההתחייבות האמורה, ו/או לא יופקד הסכום האמור, לא תשוחרר העותרת ממשמורתה. כמו כן מובהר כי ככל שלא תעזוב העותרת את גבולות הארץ בתוך המועד שנקבע, תהיה רשאית המדינה לחלט את סכום הערבות ולהחזיר את העותרת למשמורת עד הרחקתה. משרד הפנים