הגיש לבית הדין בקשה לשחרור, המסתמכת על סעיף 13(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ה-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), בנימוק שמתקיים שיתוף פעולה מלא מצדו, ומאחר שהוא מבקש לסיים הכנות רפואיות ולארגן את רכושו [נספח יא' 1 לערעור]. ביום 21/7/13 דחה בית הדין את הבקשה בקובעו ש"סידור עניינים" אינו עילה לשחרור ממשמורת [נספח יא' 4 לערעור]. ביום 11/8/13 הגיש המערער לבית הדין בקשה לשחרורו ממשמורת, המסתמכת על סעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, בנימוק שבחלוף 60 ימים לשיתוף פעולה מלא מצדו של המערער לא קודמה הרחקתו מישראל [נספחים יב', יד' לערעור]. המשיב התנגד לבקשה, וציין כי הבקשה למסמכי נסיעה שמילא המערער אינה נתמכת בכל מסמך מטעמו אשר יסייע לקידום הרחקתו, וכי הבקשה עצמה חסרה פרטים רבים אשר יש באפשרות המערער למסור למשיב. עוד ציין המשיב כי המערער יזומן שוב ביום 17/8/13 על מנת למלא בקשה נאותה אשר תכלול את כל הפרטים הנדרשים [נספח יג' לערעור]. בהחלטתו מיום 19/8/13 [נספח א' לערעור] ציין בית הדין כי התרשם כי המשיב חפץ "לסייע בידי המבקש לממש את רצונו לשוב למולדתו בדרך של הושטת עזרה במילוי הבקשה למסמכי נסיעה בצורה מלאה ושלמה כמו גם הנחיית המבקש באופן מילויה הנכון של הבקשה למסמכי הנסיעה". כמו כן ציין בית הדין כי התרשם כי המערער "נכון לעת זו, משתף פעולה עם הליך הרחקתו". בית הדין החליט לקצוב למשיב עשרים ותשעה ימים, עד ליום 17/9/13, לשם סיום הליך הרחקת המערער חזרה למולדתו, וקבע כי אם לא יורחק המערער למולדתו עד למועד זה, ישקול את שחרורו בתנאים. בכפוף לקביעותיו אלו הורה בית הדין על דחיית הבקשה, ושב ואישר את צו המשמורת בעניינו של המערער בלא שינויים. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, יחד עם בקשה לקיום דיון דחוף בערעור. ביום 9/9/13 התקיים לפניי דיון בערעור. ביום 10/9/13 הוגשה השלמת טיעון מטעם המדינה, שבה הודיעה המשיבה כי עקב שגגה לא זומן המערער ביום 17/8/13 לראיון לקידום הרחקה והשלמת פרטים, אלא רק ביום 10/9/13. להשלמת הטיעון צורף פרוטוקול הראיון שהתקיים ביום 10/9/13. בעקבות כך, ב"כ המערער הגישה מיד בקשה להורות על הוצאת השלמת הטיעון מתיק בית המשפט, ולחלופין על הוצאת פרוטוקול הראיון האמור מתיק בית המשפט, מהטעם שמדובר בראיה חדשה. בהחלטתי מיום 12/9/13 ציינתי כי יש ממש בבקשה של ב"כ המערער, שכן בדיון מיום 9/9/13 הוחלט כי ב"כ המשיב יוכל להשלים בכתב את תגובתו, עד ליום 10/9/13, אך בנוגע לעניין בירור השאלה מה היה ביום שבו המערער אמור היה להיות מזומן לראיות, בתאריך 17/8/13; על כן, החלטתי שלא להיזקק לפרוטוקול שצורף לתגובה המשלימה של ב"כ המשיב ושאין להתייחס להשלמות של ב"כ המשיב שחרגו מההשלמה שהתבקשה. הטענות בערעור לטענת המערער, הוא שוהה במשמורת מיום 11/2/13, ומיום 11/6/13, משך 60 ימים ברציפות ומעלה, הוא משתף פעולה באופן מלא עם הרחקתו, חתם על כל המסמכים שנדרשו ממנו, לא מתקיים כל סייג לשחרורו, ואין כל סיבה להמשיך ולהשאירו במשמורת בחלוף 60 הימים האמורים, בייחוד כשבית הדין קבע כי המערער משתף פעולה עם הרחקתו. נטען כי החלטת בית הדין להעניק פרק זמן נוסף למשיב, מעבר לקבוע בחוק, אינה יכולה לעמוד, בעיקר כאשר לא ניתן לכך נימוק כלשהו, ופרק הזמן של 29 הימים הוא שרירותי. ב"כ המערער הפנתה לסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, שלפיו מקום ששוהה שלא כדין מוחזק במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות יש לשחררו בערובה, אלא אם כן, ובין היתר, הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצדו להסדרת הליכי הרחקתו מישראל. הודגש כי סוגית שיתוף הפעולה אינו במחלוקת, שכן המשיב לא טען כי המערער אינו משתף פעולה עם הרחקתו, ובית הדין קבע באופן פוזיטיבי כי המערער משתף פעולה. עוד הובהר כי סירובו הקודם של המערער לשתף פעולה נבע בשל כאביו האמיתיים ורצונו בטיפול רפואי מתאים. כיום המערער משתף פעולה באופן מלא עם הרחקתו, הוא עומד בנטל הנדרש לשכנוע כי יצא מהארץ במועד שייקבע לו לאחר שיונפק לו מסמך הנסיעה, וניתן יהיה לאתר אותו בנקל שכן הוא מיוצג. עם זאת הודגש כי סעיף 13ו(א)(4) אינו דורש כי ניתן יהיה לאתר את המוחזק ולהשתכנע כי יצא במועד שייקבע לו. ס"ק 4 הוא סעיף המידתיות ויש לפרשו לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן אין מקום להותיר אדם במשמורת, שאינה עונשית, יותר מ-60 ימים, בהתעלם מקיום חשש שהוא לא יצא מהארץ. הוטעם עוד כי המערער מילא טפסים כמיטב יכולתו ולפי ידיעתו, כי אין בידי המערער מסמכים מחוף השנהב, וכי הוא אינו יכול להמציאם "יש מאין". המשיב לא הפגיש את המערער עם הקונסול של חוף השנהב, אף שהקונסול אמור ליתן מענה במקרים שבהם לנתיני חוף השנהב אין מסמכים מזהים. ב"כ המערער הפנתה לפסקי הדין שניתנו בבר"מ 173/03 מדינת ישראל נ' סלאמה ובבר"מ 7267/09 סומיילי נ' משרד הפנים, וטענה כי בית המשפט העליון פירש את הסמכות לשחרור, באופן המחייב את שחרור המוחזק אלא אם כן קיים "אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש" להותירו עצור, כפי שהצהירה במפורש המדינה עצמה בעניין סלאמה הנ"ל. ב"כ המערער הדגישה כי במקרה דנא המשיב לא טען ובית הדין לא קבע כי קיים אינטרס ציבורי ולו מינימאלי שיש בו כדי למנוע שחרורו של המערער לאלתר, ועל כן הותרתו של המערער במשמורת עומדת בניגוד מוחלט להוראות הדין ולהלכות בית המשפט העליון. עוד נטען כי למשיב עמדו 60 הימים הסטטוטוריים על מנת לקדם את הרחקתו של המערער. קציבת 29 ימים נוספים על-ידי בית הדין, מעבר לכתוב במפורש בחוק, על מנת שהמערער יתקן את בקשתו למסמכי נסיעה ("כי המשיב 'נזכר' לזמנו לעשות כן לאחר 60 ימים", ורק לאחר שהוגשה הבקשה לשחרור ממשמורת), אינה יכולה לעמוד, אינה סבירה והינה בלתי מידתית. עוד נטען כי בבר"מ 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין (18/12/06) קבע בית המשפט העליון כי חובת המדינה היא לעשות את כל הנדרש לשם ביצוע ההרחקה וכי האחריות היא עליה. עוד נקבע כי על המדינה לנסות ולהרחיק אדם גם בהעדר שיתוף פעולה מצדו, ומקום שלא נעשה כן יש לשחררו ממשמורת. על כן נטען כי במקרה דנא, משהמשיב לא פעל להרחקת המערער במסגרת 60 הימים, אין לו להלין אלא על עצמו, ואין הוא יכול לבקש זמן נוסף תוך כדי שלילת חירותו של המערער באופן שרירותי. נוכח המקובץ לעיל עתר המערער לשחררו ממשמורת, תוך קביעת תנאי ערבות מתאימים וקציבת זמן ליציאתו מן הארץ ברגע שבו יקבל את מסמכי הנסיעה. כמו כן עתר המערער לחייב את המשיב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. מנגד טען המשיב, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית הדין המחייב את התערבותו של בית המשפט הנכבד; ההחלטה בעניינו של המערער היא ראויה, סבירה, ניתנה בסמכות ועל בסיס שיקולים ראויים, ובוודאי שאינה חורגת ממתחם הסבירות. ב"כ המשיב הבהיר בדיון כי מאחר שהתוצאה הסופית של החלטת בית הדין הייתה מקובלת עליו, לא הוגש ערעור מצד המשיב על החלטת בית הדין, הגם שלעמדתו של המשיב בית הדין שגה בכך שקבע שהמערער משתף פעולה. לטענת המשיב, הרחקתו של המערער מישראל נמנעת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, ועל כן, כאמור בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, אין לשחררו בערובה. המשיב פירט כי החל ממועד סיום ההגנה הקבוצתית המערער לא התייצב במשרדי המשיבה לצורך הארכת אשרת השהייה שלו ולא פנה ליחידה לעזיבה מרצון. כאשר נתפס המערער, בנסיבות אקראיות, הוא ניסה להתחמק ולברוח מהפקחים, וסירב לחתום על צו המשמורת בעניינו. אף לאחר כניסתו למשמורת סירב המערער לשתף פעולה עם הרחקתו ודרש לקבל טיפול רפואי בטרם יסכים להרחקתו, וזאת אף שבדיקות וצילומי הדמיה הראו כי המערער אינו סובל מכל לקות רפואית ואינו נזקק לטיפול. אשר לטענת המערער כי הוא משתף פעולה עם הרחקתו, נטען כי למערער ניתנו הזדמנויות להמציא מסמכים מזהים, אך הוא נמנע מלעשות כן. כמו כן, המערער לא פעל פוזיטיבית לקדם את הרחקתו, אם באמצעות פנייה לבני משפחה לצורך המצאת מסמכי זיהוי ונסיעה או באמצעות פנייה לצלב האדום. אף באשר למסמכים שאותם מילא המערער, הרי שאלו מולאו באופן חסר ביותר, בלא פירוט של פרטי בני משפחתו המתגוררים לדבריו בחוף השנהב על מנת שיהיה ניתן ליצור עמם קשר, ובכך אינו מאפשר את בחינת הבקשה על-ידי קונסול חוף השנהב. המערער טוען כיום כי יש לו נתינות ג'מייקנית, טענה המתיישבת עם השפה האנגלית המשובחת שבפיו (השפה הרשמית בג'מייקה) ועם העובדה שהוא אינו דובר השפה הצרפתית (השפה הרשמית בחוף השנהב) - אך גם לעניין נתינותו הג'מייקנית לא הציג המערער כל מסמך זיהוי. ב"כ המשיב הבהיר כי קונסול חוף השנהב מסרב לזהות מסתננים, ובכלל לבחון בקשות לתעודת מעבר, בלא הצגת מסמכי זיהוי כלשהם. בנסיבות אלו, מדינת ישראל אינה יכולה להרחיק את המערער לחוף השנהב, אשר נציגה הרשמי אינו מזהה אותו כנתינה. בוודאי שאין כל מקום לשחרור אדם ממשמורת, אשר בפעולותיו או במחדליו מונע זיהויו ומונע כאמור כל אפשרות להרחקתו מישראל. עוד נטען כי נוכח החשש הממשי כי שחרורו של המשיב ממשמורת יסכל את הרחקתו מישראל, לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 13ו(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, שעל פיו ניתן לשחרר שוהה בלתי חוקי בערובה, כאשר הממונה משתכנע כי השוהה ייצא מישראל בתוך המועד שנקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא ייצא בעצמו. בהקשר זה הודגש כי המערער שהה בעבר באופן בלתי חוקי בישראל משך תקופה ארוכה, וכי נוכח העדר שיתוף פעולה מצדו עם מאמצי המשיב להרחיקו מישראל, מתעורר חשש ממשי כי שחרורו ממשמורת יסכל את הרחקתו מישראל, כאמור. דיון והכרעה סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל קובע כי: מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן. סעיף 13א(ב) לחוק הכניסה לישראל קובע כי: שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת... סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל קובע כדלהלן [ההדגשות הוספו]: (א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: (1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; (2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע; (3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; (4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; (2) יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; אלא אם כן מתקיים בו האמור ברישה לפסקה (3) לסעיף קטן (א), ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו. (ג) שחרור ממשמורת יותנה בתנאים שקבע ממונה ביקורת הגבולות, לרבות בערובה, לשם הבטחת התייצבותו של השוהה שלא כדין לצורך יציאתו מישראל או הרחקתו ממנה במועד שנקבע, או לצורך הליכים אחרים לפי חוק זה; ממונה ביקורת הגבולות רשאי, בכל עת, לעיין מחדש בתנאי הערובה אם התגלו עובדות חדשות או אם השתנו הנסיבות ממתן ההחלטה על השחרור בערובה. בבר"מ 173/03 מדינת ישראל-משרד הפנים נ' סלאמה (9/5/05), נקבע כי: "אכן, ככלל - וכך הצהירה גם המדינה לפנינו - יורה הממונה, כל אימת שמתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 13ו(א)(4) לחוק, ואין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק, על שחרור המוחזק. עם זאת, בהתחשב במטריה הנדונה, רשאי הממונה להביא, במסגרת שיקול דעתו, במקרים המתאימים, את דבר קיומו של אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש, המחייב את המשך החזקת השוהה במשמורת לתקופה שאינה חורגת מהסביר. שיקול דעתו של הממונה, זאת יש להדגיש, כפוף לביקורת מעין שיפוטית של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ואף החלטותיו של זה האחרון נתונות לביקורתו השיפוטית של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים" (בפסקה 9 לפסק הדין). כמו כן, בבר"מ 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת משמורת (18/12/06) נקבע כי: "...הוראת החוק בסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל עומדת במבחן החוקתי. עם זאת, מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך להקפיד הקפדה יתירה על אופן השימוש בסמכות הארכת המעצר מטעמים של התנהגות המוחזק במשמורת, ולבחון בחינה מתמדת, מעת לעת, האם עדיין מתקיימים התנאים המצדיקים את המשך המעצר" (בפסקה 21 לפסק הדין). לאחר שבחנתי את טענות המערער מזה ואת טענות המשיב מזה וכן את מכלול החומר הרלוונטי (כאמור, תוך התעלמות מטענות שנטענו בתגובה המשלימה של המשיב ומהפרוטוקול שצורף לה), הגעתי למסקנה כי בית הדין שגה בכך שהתרשם כי המערער "נכון לעת זו משתף פעולה עם הליך הרחקתו". עם זאת, התוצאה הסופית שאליה הגיע בית הדין, דהיינו הותרת המערער במשמורת למשך 29 ימים נוספים, הינה תוצאה ראויה וסבירה בנסיבות העניין; ועל כן, דין הערעור להידחות, והכול מהטעמים שיפורטו להלן. אקדים ואבהיר כי אם אמנם היה ממש בטענת המערער ובהתרשמות בית הדין שלפיה המערער משתף פעולה (באופן מלא) עם הרחקתו, לא היה מקום כי בית הדין יורה על המשך שהייתו במשמורת לאחר שכבר שהה במשמורת 60 ימים. עם זאת, בנסיבות המקרה דנא אינני סבור כי יש להורות, לעת זו, על שחרורו של המערער ממשמורת, כפי שהובהר לעיל וכפי שיוטעם בפירוט להלן. על המערער לשתף פעולה באופן פעיל ומלא עם המאמצים להרחקתו, ולא לשבת בחיבוק ידיים, בלי שיתרום למאמצים להרחקתו על אף שיש באפשרותו לסייע לעצם הרחקתו. זאת, כאמור, הוא לא עשה. בנסיבות המקרה דנא, שוכנעתי כי המשיב אינו יכול להרחיק את המערער בהעדר שיתוף פעולה מצדו של המערער, שכן כאמור בתשובת המשיב, קונסול חוף השנהב (וכך גם קונסול ג'מייקה, ועל כך ראו להלן) מחייב המצאת מסמכי זיהוי רשמיים כלשהם (או העתק שלהם) לשם בחינת בקשות לקבלת תעודת מעבר (לצורך הרחקה מישראל לשם). המערער לא המציא מסמך זיהוי כלשהו, או העתק שלו, ולא פעל להמציא מסמכי זיהוי וכן לא הציג נימוק משכנע מדוע הוא אינו יכול לפעול להביא מסמכי זיהוי כאמור. בנסיבות אלו, אי שיתוף הפעולה המלא של המערער מהווה אבן נגף ממשית בפני הרחקתו מישראל לחוף השנהב (ראו והשוו, להבדיל, את עניין אלקנוב הנ"ל, בפסקה 23, שבה צוין כי מדינת גרוזיה הסכימה לקבל לתחומה את המבקשים). כמו כן, המערער אינו משתף פעולה באופן מלא (וכן) אף בכל הקשור לאפשרות להרחיקו למדינת ג'מייקה. כאמור לעיל, המערער ציין כי היה ברשותו דרכון ג'מייקני, אך הוא טען כי זרק אותו לפני שנעצר. המערער כלל לא פעל על מנת להשיג העתק של דרכונו האמור, או על מנת להשיג כל אישור אחר ממדינת ג'מייקה בדבר זיקתו אליה. כאמור, גם קונסול ג'מייקה (כמו קונסול חוף השנהב) מחייב המצאת מסמכי זיהוי רשמיים כלשהם (או העתק שלהם) לשם בחינת בקשות לקבלת תעודת מעבר (לצורך הרחקה מישראל לשם). סיכומם של דברים, במקרה דנא אין שיתוף פעולה כן ומלא מצד המערער, כי אם שיתוף הפעולה הוא חלקי, לא-כן, מן הפה ולחוץ, ולמראית עין בלבד; ולא שוכנעתי כי המערער עשה ככל אשר ביכולתו על מנת לקדם את הרחקתו מישראל, בין באופן עצמאי, בין באמצעות עורכי הדין המייצגים אותו, ובין באמצעות בני משפחתו. אוסיף כי גם אם יכלה המדינה לפעול מהר יותר על מנת לנסות לקדם את הרחקתו של המערער מישראל, ואיני רואה לקבוע מסמרות בעניין זה, הרי שכלל התנהלותו של המערער מצביעה על כך שהאחריות בגין המשך שהותו במשמורת ואי-הרחקתו מישראל, בין אם לחוף השנהב ובין אם לג'מייקה, מוטלת בראש ובראשונה על כתפיו הוא. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 5,000 ש"ח. משרד הפניםחוקי הכניסה לישראלכניסה לישראלשחרור עובדים זרים ממעצר