נטען כי כניסת עובדי ארגונים בינלאומיים מרצועת עזה לישראל ולגדה המערבית הותרה באופן מפורש בקריטריונים שנקבעו. נטען כי המשיבים מכירים בצורך של ארגונים העוסקים בעבודה הומניטרית, להזמין את עובדי השטח שלהם ברצועת עזה למשרדיו הראשיים של הארגון. נטען כי הבקשה הוגשה בהתאם למתווה המנהלי שנקבע ובמסגרת הזמנים שנקבעו על ידי המשיבים ולמרות זאת, הבקשה לא זכתה למענה כלשהו, בוודאי לא בסד הזמנים שנקבע על ידי המשיבים עצמם. נטען כי החל משלהי שנת 2000 אוכפת מדינת ישראל מדיניות של הגבלת תנועת אנשים מרצועת עזה ואליה דרך מעברי גבול הנתונים תחת שליטתה. המעבר בין עזה לישראל מתאפשר באמצעות משטר של היתרים בהתאם לקריטריונים אשר נקבעו מראש בהנחיות משרד הביטחון ובקובץ פקודות המתעדכן תדיר מטעם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (להלן: "מתפ"ש"). נטען כי בהתאם לקובץ פקודות מטעם מתפ"ש "פירוט סטאטוס ההרשאות ברצועת עזה" המתעדכן כל חודש- חודשיים, בעמ' 13 לקובץ מחודש יולי 2013 שכותרתו "תנועות ארב"ל, זרים ודיפלומטים" נקבעה מכסה של 400 עובדי ארב"ל (ארגונים בינלאומיים), לצרכי הארגונים. נטען כי על אף ש"בצלם" איננו ארגון בינלאומי אלא ישראלי, העובדה שקיימת מכסה גדולה כל כך מלמדת כי ברור למשיבים כי גם עובדי ארגונים פלסטיניים נזקקים לצאת מעזה לשם השתתפות בפעילויות ופגישות עבודה עם מעסיקיהם מחוץ לרצועת עזה. נטען כי הגם כשמדובר בעובדים פלסטיניים של ארגונים ישראלים, הצרכים שלהם ושל הארגון הישראלי המעסיק אותם, זהים לאלה של העובדים בארגונים בינלאומיים. נטען כי במקרה דנן, אי מתן מענה לבקשות העותרים הינו חורג מהנהלים. הנוהל הנזכר לעיל, קבע מסגרת זמנים המחייבת את הרשויות במתן מענה לבקשות שעניינן כניסה לישראל לצורך השתתפות באירועים מתוכננים וידועים מראש. נטען כי לפי הנוהל לבקשה אשר הוגשה לפי הקריטריונים וכוללת את מלוא האסמכתאות הנדרשות, יינתן מענה מראש תוך 5 ימי עבודה, עובר למועד היציאה המבוקש. נטען כי העותרים הגישו בקשתם 14 ימי עבודה לפני מועד היציאה המבוקש, והיא כללה את מלוא האסמכתאות הנדרשות ועמדה בקריטריונים שנקבעו על ידי המשיבים כפי שנכתבו בקובץ הפקודות. נטען כי הנוהל קובע בפירוש כי מסגרת הזמן אמורה להספיק לכל הבדיקות הנדרשות לאישור הבקשה, כולל בדיקות של גורמי בטחון. נטען כי על אף שמסגרת הזמנים צפופה ביותר, היא נקבעה על ידי המשיבים במסגרת בג"צ 4212/06 ולאור המלצות בית המשפט העליון. נטען כי יש להניח שהמשיבים ישבו על המדוכה, טרם כתיבת הנוהל ואיזנו כראוי בין זכויות התושבים הפלסטינים למיצוי הליכים לבין מסגרת הזמן הנחוצה למשיבים, לשם בחינת הבקשות. נטען כי חובתם של המשיבים לפעול על פי הנהלים שהם עצמם קבעו. נטען כי חובותיה ההומניטאריות של מדינת ישראל כלפי תושבי רצועת עזה נובעות ממצב הלחימה וממידת שליטתה של ישראל במעברי הגבול ומהתלות של רצועת עזה בישראל, בשל שנות הכיבוש הארוכות. נטען כי ההגעה להשתלמויות מקצועיות נכנסת בגדר חובת המדינה לאפשר לעותרים, קיום חיים תקינים. נטען כי מתן היתר יציאה מרצועת עזה לישראל לעובדי ארגונים הומניטריים, היא, כשלעצמה, מעידה כי מדינת ישראל מכירה בחובתה זו. בנוסף נטען כי כפועל יוצא מחובתה של ישראל לכבד ברצועת עזה את דיני הלחימה הבינלאומיים, עליה לאפשר לעותר 1, החוקר ומתעד הפרה של דיני הלחימה, להכשיר את העותרים 2-3 על מנת שימלאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. נטען כי השתהות המשיבים במתן מענה לעותרים, פגעה בזכותם להביא את עניינם בפני ערכאות שיפוטיות מוסמכות, לצד הפגיעה בזכותם למיצוי הליכים משפטיים העומדים לרשותם. נטען כי עיכוב ואיחור במתן תשובה עלולה לסתום הגולל על בקשתם של העותרים לצאת להשתלמות האמורה מבלי שתהיה להם אפשרות לערער עליה. נטען כי אם בקשתם של העותרים תיענה רק בסמוך למועד היציאה המתוכנן, כי אז תישלל מהם האפשרות לפנות לערכאות כיוון שמועד יציאתם המבוקשת יחלוף ועניינם יהפוך לתיאורטי. נטען כי לגבי העותר 3, אשר בשנת 2006 הושתה עליו מניעה ביטחונית, הדברים נכונים ביתר שאת. נטען כי אי מתן מענה בעניין העותר 3 והעובדה כי לא ניתן להעריך מה תהיה תשובת המשיבים באשר לבקשתו, פוגעת בזכותו של העותר 3 להליך הוגן, כאשר רק בבית המשפט תיחשף בפניו עמדת המשיבים. נטען כי מאז הושתה על העותר 3 מניעה ביטחונית, חלפו שש וחצי שנים ומאז השתנו הנסיבות באזור וכיום נכנסים מדי חודש אלפי פלסטינים לתחומי מדינת ישראל בעילות שונות, ובהם גם עובדי ארגונים בינלאומיים. נטען כי על פי נתונים רשמיים של המתפ"ש בחודש יוני 2013 נרשמו 5,777 יציאות של פלסטינים מרצועת עזה לישראל. נטען כי התנהלות המשיבים פוגעת בזכותם של העותרים לחופש עיסוק שהוא זכות יסוד חוקתית שעקרונותיה חלים על המשיבים בטיפולם בבקשות אלה. נטען כי חופש העיסוק כולל גם את החופש מהכבדה על העיסוק וכן, את חופש התנועה הדרוש לשם עיסוק יעיל והולם במקצוע. נטען כי העותרים מבקשים להצטיין בעבודתם ולרכוש ידע נוסף שיאפשר להם להשתלם בתחומים שלא ניתן לעשות כן מרחוק כל עוד, כך נטען, העותרים לא זוכים להשתלמויות באופן סדיר, נפגעת יכולתם לשרת את הארגון בו הם מועסקים ולהגדיל את כישוריהם. כמו כן, הארגון שואף להעמיק את היכרותם של עובדי השטח עם אופי העבודה במשרדיו, עם מאגרי המידע המצויים במשרדי הארגון וכן להעמיק את קשרי העבודה בין הצדדים. נטען כי אלו הן מטרות חשובות אשר הארגון רואה בהן חשיבות עליונה לתפקוד הארגון כארגון ועל מנת שהעותרים יוכלו להמשיך ולמלא את תפקידם החשוב בשמירה על זכויות אדם של התושבים הפלסטיניים ברצועת עזה. נטען כי האינטרס הציבורי מחייב כי ארגונים כדוגמת "בצלם", יוכלו להמשיך וליישם את חזונם. נטען כי האינטרס הציבורי מחייב כי במדינה דמוקרטית, הרשויות לא יעמידו מכשול בירוקרטי בלתי עביר בפני ארגונים אלה, המביאים בפני הרשויות והציבור מידע ודעות שאינם מושמעים על ידי גורמים אחרים בציבוריות הישראלית. נטען כי זו מהות הדמוקרטיה ויש לעודד את חופש הביטוי. נטען כי ארגוני זכויות אדם מהווים נדבך חשוב בהבטחת זכויות אדם וכי למדינה ולציבור אינטרס מובהק בפעילותם של ארגונים אלו ובקידומם. נטען כי לא אחת, התיעוד שבוצע על ידי הארגון באמצעות העותרים 2-3 סיפק לרשויות הביטחון ואכיפת החוק, מידע חיוני אודות פעולות הצבא והדבר הביא לשיפור עבודתן של רשויות הצבא והיצמדותן לדרישות המשפט הבינלאומי. לסיכום, בית המשפט התבקש להורות למשיבים להשיב לבקשת העותרים ולתאם כניסתם לישראל ביום 18.8.13 כמבוקש בראש העתירה, ולחייב את המשיבים בהוצאות משפט. תגובה מקדמית לעתירה תגובת המשיבים לעתירה התבקשה והתקבלה ולפיה, דין העתירה להימחק על הסף. נטען כי ביום 12.8.13 מוקד פניות ציבור במת"ק עזה, השיב בשלילה לפנייתם של העותרים, בנימוק כי בעת הנוכחית לאור המצב המדיני הביטחוני הנוכחי, לא מותרת כניסתם של תושבי רצועת עזה לישראל אלא במקרים הומניטריים חריגים, בדגש על מקרים רפואיים דחופים. (המשיבים צירפו עותק מן התשובה, לתגובתם). נטען כי בדין סורבה בקשתם של המבקשים, זאת, בהיעדר זכות לעותרים, גם לנוכח המדיניות הנוהגת ובשל כך, שהעותרים לא הצביעו על טעם הומניטארי חריג, המצדיק מתן היתר כניסה לישראל. נטען כי עמדת המשיבה היא כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה. נטען כי לעותרים אין זכות שבדין להיכנס למדינת ישראל. זכות זו, כך נטען, הינה חלק מעיקרון הריבונות של מדינה אשר רשאית לקבוע קריטריונים בעניין, קל וחומר כשמדובר בכניסתם של תושבי רצועת עזה הנשלטת על ידי ארגון טרור הנוקט בפעולות איבה נגד מדינת ישראל. נטען כי ב-עע"מ 4620/11 קישאוי נ' שר הפנים (הרשות השופטת, 7.8.12) נדחתה בקשה של תושבי רצועת עזה להיכנס לישראל לצורך קיום פולחן דתי, בין היתר מהטעם, שאין להתערב במדיניות המשיבים, בכפוף לכך שבמסגרת הפעלת שיקול הדעת של הרשויות המוסמכות ביישום המדיניות, ניתן משקל הולם לשיקולים הומניטאריים. נטען כי לאור המצב המדיני-ביטחוני הנוכחי, לא מתאפשרת כניסת פלסטינים מרצועת עזה לישראל אלא במקרים בהם יש בידי העותרים, להצביע על צורך הומניטארי חריג, בדגש על מקרים רפואיים דחופים. נטען כי במקרה דנן לא קיים צורך הומניטארי חריג המצדיק התרת כניסתם לישראל ועל כן הגורמים המוסמכים רשאים היו לדחות את בקשת העותרים. נטען כי אין כל הצדקה להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים אשר בוחנים את המדיניות, הן באופן כללי והן באופן פרטני וכי העותרים בבקשתם מבקשים, הלכה למעשה, מבית המשפט להתוות מחדש את המדיניות במקום הגורמים המוסמכים האמונים על כך. נטען כי מדובר בסוגיה בה למדינה נתון שיקול דעת רחב ובית המשפט אינו נוטה להתערב בו. נטען כי טענות דומות הועלו על ידי ארגון "גישה" בפני בית המשפט העליון ונדחו פעם אחר פעם, תוך שבית המשפט מסרב להחליף את שיקול דעתם של המשיבים, בשיקול דעתו. נטען כי עתירה דומה של עו"ד שהינו יועץ משפטי בארגון וביקש להיכנס מרצועת עזה לאזור יהודה ושומרון, דרך ישראל, כדי להשתתף בכנס מקצועי ברמאללה - נדחתה במסגרת הדיון בבג"צ 2748/12 [רפיק מסלם נ' מפקד כוחות צה"ל (טרם פורסם, 16.4.2012)]. נטען כי המדיניות הנוכחית מאפשרת כניסה לישראל ולרשות הפלסטינית של עובדים בארגונים בין לאומיים מוכרים על ידי משרד הרווחה, הפנים או החוץ וכן לעובדים של נציגויות דיפלומטיות- שגרירויות, קונסוליות ונציגויות דיפלומטיות של מדינות בעלות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אף לצורך מעבר לאיו"ש או לחו"ל. נטען כי ארגונים בין-לאומיים מוכרים, הינם ארגונים דוגמת הצלב האדום הבינ"ל, תוכנית הפיתוח של האו"ם וכיו"ב אשר פועלים ברצועת עזה ובאיו"ש למטרות סיוע הומניטארי ומדובר בעניין הנתון לשיקול דעתן של הרשויות. נטען כי המדיניות בכללותה וההחלטה הפרטנית שניתנה בענין העותרים, אינן בלתי סבירות במידה המצריכה התערבות של בית משפט זה. נטען כי מבירור שערכה המשיבה עולה כי בקשתם של העותרים להיכנס לישראל הועברה למת"ק עזה ביום 30.7.13, בציר הרשמי באמצעות הועדה האזרחית הפלסטינית. נטען כי הבקשה נבדקה ונקבע, כי היא אינה עומדת בקריטריונים הנוהגים והודעה על כך נמסרה לנציג הוועדה האזרחית הפלסטינית ביום 5.8.13. נטען כי חרף זאת, העותרים שבו ופנו זו הפעם באמצעות ארגון "גישה", פנייה שנשלחה בפקס ונושאת תאריך 29.7.13 אך התקבלה בפועל על ידי מת"ק רק ביום 31.7.13. זאת לאחר שנציג ארגון "גישה" וידא באופן טלפוני את הגעתה. נטען כי המת"ק מקבל עשרות רבות של פניות ובקשות בפקס ונהוג כי הפונים יוודאו בסמוך לאחר שליחת הבקשה, קבלתה אצל נציגי מת"ק. נטען כי הגם ששתי הבקשות שהוגשו, עניינן זהה, נבחנה החלטת הסירוב בשנית, שכן בפנייה השנייה באמצעות ארגון "גישה" נמסרו פרטים נוספים. לאור העובדה כי חג עיד אל פיטר חל באותם ימים, סוכם בין רמ"ד תיאום אזרחי במת"ק לבין רכז ארגון גישה כי מענה סופי יינתן לאחר החג, ביום 11.8.12. ביום 12.8.13 נשלחה תשובה השוללת כניסתם של העותרים. נטען כי העותר 2 נכנס בפעם האחרונה לישראל בינואר 2010 כאשר בידי המשיבים, לא עלה לבחון זהות הגורם המזמין ומטרת הכניסה לישראל, אולם, כעולה מהעתירה, ההזמנה לא נעשתה על ידי הארגון. באשר לעותר 3 - בעבר עמדה נגדו מניעה ביטחונית פרטנית. נטען כי השאלה האם קיימת נגד העותרים מניעה ביטחונית לכניסה, טרם נבחנה וזו, מחייבת בירור נוסף. נטען כי בירור כאמור, טרם נעשה, הואיל ובקשתם של העותרים אינה מקיימת אחר דרישות הסף, המאפשרות כניסה כאמור. נטען כי מאז ספטמבר 2000 מתנהל נגד מדינת ישראל עימות מזוין מצד ארגוני טרור פלסטיניים וכי עימות זה לא פסק ואף התגבר לאחר יציאת כוחות צה"ל מרצועת עזה, ביטול הממשל הצבאי ותום שליטתה האפקטיבית של מדינת ישראל ברצועת עזה בשנת 2005. נטען כי הצורך הביטחוני בצימצום התנועה מרצועת עזה לישראל ולאיו"ש נובע מארועים ביטחוניים שהתרחשו בחודש יוני 2007 במהלכם איבדה הרשות הפלסטינית את שליטתה ברצועת עזה וזו עברה לשליטה בלעדית של שלטון החמאס. בעקבות אירועים אלה נתקבלה ביום 19.9.07 החלטה ב/34 של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי אשר הגדירה את רצועת עזה כ"שטח עויין" והטילה מגבלות על תנועות אנשים וסחורות מרצועת עזה ואליה. נטען כי למדינה סמכות רחבה לקבוע מי ייכנס בשעריה. נטען כי עיקרון זה נובע מכללי המשפט הבינלאומי לפיהם, מכוח עיקרון ריבונות המדינה, זו רשאית להחליט מי ייכנס בשעריה, ואף מדיני הכניסה לישראל המקנים לרשות המבצעת שיקול דעת רחב ביותר באשר לכניסת זרים לתחומה. נטען כי במסגרת החקיקה הראשית, המסדירה כניסה לישראל, קיימת התייחסות מפורשת לעניינם של תושבי רצועת עזה וזאת בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג - 2003. נטען כי לעותרים אין זכות שבדין לקבל היתר כניסה לישראל. נטען כי לכל היותר המדובר באי מתן פריבילגיה, שנתינתה ושלילתה מסורות לשיקול דעתו המוחלט של המפקד הצבאי. נטען כי שיקול הדעת המוקנה למפקד צבאי, לצורך בחינת כניסה לישראל לצרכי עבודה, מסחר ומטעמים אחרים, הינו שיקול דעת רחב ביותר, בדומה לשיקול הדעת הנתון לשר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל. הלכה פסוקה היא, כך נטען, כי לזרים, ובכלל זה לתושבי רצועת עזה, אין זכות קנויה להיכנס לישראל כדי לעבוד בה או לכל צורך אחר. נטען כי היתרי כניסה לישראל ניתנים לפנים משורת הדין ומכוח שיקול דעתו המוחלט של מפקד האזור. נטען כי מכך נגזרת היקפה של הביקורת השיפוטית על החלטות המשיבים בתחומים אלו. בית המשפט, כך נטען, לא ייטה להתערב במדיניות המשיבים, המבוססת על טעמים מדיניים וביטחוניים ולא ישים שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הגורמים המוסמכים. נטען כי לאור העדר זכות להיכנס לישראל, אין לתושב רצועת עזה עילה שבדין לדרוש כי בית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיבים למנוע ממנו כניסה לישראל מטעמי ביטחון או מטעמים אחרים, כל עוד אין מדובר בהחלטה שמקורה בשחיתות או בטעמי פסלות אחרים. נטען כי מדינת ישראל מתמודדת עם נסיונות ארגוני טרור לבצע פיגועי טרור בתחומי מדינת ישראל במסגרת העימות המזויין, בין היתר, באמצעות צמצום התנועה מרצועת עזה לישראל ומרצועת עזה לאיו"ש וההיפך. נטען כי בהתאם להחלטת ועדת השרים שנזכרה לעיל, המדיניות הנוהגת ביחס לכניסת תושבי עזה לישראל ולאיו"ש הינה מצמצמת ומייחדת עצמה רק למקרים הומניטריים וחריגים בלבד וכאשר לא מתקיימת מניעה ביטחונית ביחס למבקש. נטען כי דין העתירה להידחות, שכן, המשיבים הפעילו סמכותם באופן ראוי וסביר לאחר ששקלו את מכלול העובדות והנתונים שהוצגו בפניהם ומכל מקום, אין המדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. יצויין כי בעקבות דיון שהתקיים בפניי ביום 18.8.13, ביקשו המשיבים להשלים את התייחסותם למבוקש ובקשתם נעתרה. תגובה משלימה מטעם המשיבים - במסגרת תגובתם המשלימה, טענו המשיבים כי אין לומר שחל שינוי מהותי במדיניות הישראלית הנוהגת כלפי רצועת עזה, כל שכן ביחס לתנועת אנשים ממנה או אליה. נטען כי טענות העותרים עומדות בניגוד למדיניות הנוהגת אשר אושרה, פעם אחר פעם, על ידי בית המשפט העליון, תוך דחיית טיעונים זהים לאלו שהועלו על ידי ב"כ העותרים. נטען כי טענות העותרים שהועלו בדיון אינן מחדשות דבר ואינן אלא חזרה, כמעט זהה, על טענות שעלו ונדונו בבית המשפט העליון ונדחו ושבו ונדחו. נטען כי העותרים פעלו בחוסר תום לב, בהסתירם העובדה כי טיעונים אלה, שהועלו על ידם, נטענו מספר פעמים בפני בית המשפט העליון וזה דחה אותם, פעם אחר פעם. המשיבים טענו כי המדיניות הנוהגת, מבוססת על החלטת ועדת השרים לביטחון לאומי משנת 2007, אשר קבעה, כי יוטלו מגבלות על תנועת אנשים מרצועת עזה ואליה. נטען כי רכיב זה שבהחלטה, לא שונה, מאז ועד היום. נטען כי מסמך המדיניות מתפרסם ברבים באתר האינטרנט של מפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים. נטען כי בניגוד למרבית העתירות בענייני בקשות כניסה לישראל של תושבים פלסטיניים, לעתירה שבנדון לא צורף מסמך המדיניות ורק במהלך הדיון, הוא הוצג לבית המשפט. אכן קיימת בנדון החלטת ועדת שרים לביטחון לאומי מיוני 2010 (ב/44, נספח ז' לתגובה), שקבעה כי ישראל תאפשר העברת טובין לרצועת עזה, למעט אותם טובין שהעברתם לרצועה יוצרת סיכון ביטחוני ולצד כך נקבע, כי יש "לייעל את מדיניות הכניסה והיציאה של אנשים מסיבות הומניטאריות ורפואיות, ושל עובדי ארגוני סיוע בינלאומיים מוכרים על ידי ממשלת ישראל. ככל שישתפרו התנאים, ישראל תשקול דרכים נוספות להקל על תנועת אנשים אל ומתוך עזה". נטען כי השינוי בכמות היוצאים מרצועת עזה לישראל, המשתקף בנתונים שהציגו העותרים לבית המשפט הנכבד אינו אלא ביטוי ליישומה של החלטה ב/44 לעיל ואין בו להעיד על שינוי דה-פקטו, במדיניות הישראלית. נטען כי מסמך המדיניות אכן קבע כי מעבר לאותם מקרים הומניטאריים חריגים (כגון כניסה לטיפול רפואי, השתתפות בחתונה ולוויות), תתאפשר כניסתם של סוחרים מהרצועה, כדורגלנים, עיתונאים ועוד, כאשר מדיניות זו הינה נגזרת של שיקולים נוספים המצויים במרחב שיקול הדעת הרחב של הועדה ובכלל זה, אלו הנוגעים למדיניות חוץ ויחסים בין לאומיים. נטען כי כדי לאפשר יישומה של החלטה ב/44, מדינת ישראל מתירה מעבר של סוחרים מרצועת עזה לישראל, על מנת שאלה יוכלו לנהל קשרי מסחר תקינים עם סוחרים מחוץ לרצועה וכדי לאפשר הגדלה בפועל של כמות הטובין הנכנסים לרצועה. נטען כי מדובר בסוחרים שלהם היקף פעילות עסקית גבוה ובוודאי שאין לומר, כי כל בעל עסק ברצועה, זכאי להינות מזכות זו. נטען כי כחלק מיישום ההחלטה הנ"ל, הוחלט להרחיב קידומם של פרויקטים במימון ובמעורבות בין-לאומית בתוך הרצועה. נטען כי החלטה זו נבעה, בין היתר, מיחסי הגומלין השוטפים בין ממשלת ישראל לבין האו"ם ויתר הארגונים הבין לאומיים, וזאת כחלק משיקולי מדיניות החוץ וכחלק מהמדיניות הכלכלית כלפי הרצועה. נטען כי לצורך קידום ההחלטות ושיתוף הפעולה, נדרשת כניסה ויציאה של עובדים בארגונים בינלאומיים המעורבים בפרויקטים אלה ובפעילויות הומניטאריות ישירות אחרות. נטען כי בהקשר זה, שמור למדינה שיקול דעת נרחב להחליט, כי תותר הכניסה רק לעובדים של ארגונים בינלאומיים מוכרים זאת, מטעמים הנוגעים גם למדיניות החוץ של ישראל, שהוכרו בפסיקת בית המשפט העליון כמקובלים ותקפים. נטען כי החלטה ב/44 לעיל, ביקשה להרחיב את קידומם של פרויקטים בין לאומיים ברצועה ולשם כך, נדרשת כניסה של עובדי הארגונים הללו. נטען כי אין חולק שהעותרים 2 ו-3 אינם מועסקים על ידי אחד מהארגונים הללו. באשר לטענת העותרים כי גם לפי הפרסומים הרשמיים של מתפ"ש, ארגון ישראלי יכול להגיש בקשה למת"ק עזה לצורך מתן היתר כניסה לתושב פלסטיני - המשיבה אינה מכחישה הטענה וברי כי כל בקשה, לרבות מטעם ארגון ישראלי, שתגיע למת"ק עזה, תיבחן באופן פרטני, אלא שבחינה זו תיעשה, לאור המדיניות הנוהגת. בנוסף נטען כי כניסתם של כדורגלנים - החברים בנבחרת הכדורגל הפלסטינית והנבחרת האולימפית הפלסטינית, מרצועת עזה לישראל, אליה הפנו העותרים, מתאפשרת לאור היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית ובהתאם לבקשות מפורטות מטעמה והן לאור בקשות של ארגון הכדורגל העולמי FIFA וגם זאת אך במסגרת שיקולים הנוגעים למדיניות החוץ וקידום אינטרסים חיוניים למדינה. נטען כי חרף הנתונים שהציגו העותרים בדיון, לפיהם בחודש יולי נכנסו מרצועת עזה לישראל כ-5,776 פלסטינים תושבי הרצועה, המדובר בפרומיל אחד בלבד מסך כל התושבים המתגוררים ברצועה. נטען כי חלק ניכר מהנכנסים לישראל הינם פלסטינים בעלי היתר כניסה לצרכים רפואיים וכן לצרכים הומניטריים אחרים כגון, ביקור חולה מקרבה ראשונה אשר יש חשש לחייו, השתתפות בחתונות ובלוויות של קרובי משפחה ובלוויות של קרובי משפחה ראשונה וכדומה. מדינת ישראל פועלת באופן האמור על מנת לקדם את האינטרסים והיעדים הלאומיים שלה ובלי לגרוע מהתחייבויותיה, שלא לפגוע במינימום ההומניטרי הנדרש עבור תושבי הרצועה ובכלל זה, מתן היתרי תנועה במקרים הומניטאריים מתאימים. נטען כי בכל המקרים בהם הועלו טענות העותרים כלשונן או באופן דומה, הן נדחו על ידי בית המשפט העליון וכי בנדון, קיימת הלכה פסוקה ומחייבת. באשר לטענה בדבר "סטיות מן המדיניות המוצהרת", שלטענת העותרים מבססות טענה בדבר אפליה, מפנה המשיבה לפסיקת השופטת מ' נאור בעניין קישאוי, לפיה למדינה שמורה הפררוגטיבה לאפשר כניסה לישראל כדי להגשים יעדים שהיא מעוניינת מטעמים שונים ועל פי שיקול דעת נרחב. נטען כי יש להרהר בקול, האם קיימת חובה של המדינה לנהוג בשוויון ביחס לזרים המבקשים להיכנס לשטח המדינה, אלא שזו אינה העת להידרש לכך. באשר לעניינם הפרטני של העותרים 2 ו-3 - נטען כי בעת הדיון הצביעו העותרים על כך שביחס לעובד ארגון "גישה" שאוזכר היתה סטייה מנוהל המדיניות, כך שהותרה כניסתו, הגם שהוא אינו עונה על הקריטריון הנזכר בסעיף 11 למסמך המדיניות. נטען כי מבירור שנערך מול מת"ק עזה נמצא, כי אכן ניתנו למר מוחמד עזאיזה, רכז השטח של ארגון גישה, היתרים במהלך שלוש השנים האחרונות וזאת, בהתאם לבקשות הארגון. נטען כי משנודע למשיבה על הסטייה האמורה, היא הבהירה כי בקשות אלו אושרו לפנים משורת הדין וסטייה זו, לא תחזור על עצמה ומכאן ואילך היא תעמוד על יישום קפדני ומוקפד של סעיף 11 להנחיות. המשיבה טענה כי אין לכפות עליה ליישר קו עם מקרה חריג ויוצא מן הכלל, ככל שמדובר היה בסטייה ממדיניות כללית וסבירה. נטען כי על פי ההלכה בבג"צ 8634/08 שם טוב אלחננוב ואח' נ' משטרת ישראל - אגף משאבי אנוש (תק -על 2010 (4) 1456, פסקה 26 לפסק הדין) ככל שמדובר בסטייה ממדיניות נוהגת, יש לתקן הסטייה באופן מיידי, לבל תועצם הסטייה והיא כשלעצמה, אינה יוצרת אינטרס הסתמכות לגיטימי, העשוי להצדיק המשך הסטייה. נטען כי אופן הצגת "האפליה" הנטענת, לוקה בחסר ובחלקיות שכן, כנגד עניינו של אותו מוחמד עזאיזה, קיימים מקרים רבים שבקשות מסוג זה סורבו. טענות אפליה המבוססות רק על השוואה מקרית בין שני מקרים בודדים מתוך אלפי מקרים שנידונו - אינן מבוססות כראוי. העותר 2, כך נטען, הגיש בקשות להיכנס לישראל לצורך פגישת עבודה במהלך השנים האחרונות אולם בקשותיו סורבו באופן עקבי ע"י מת"ק. (פניותיו למת"ק עזה מימים 13.7.11, 18.7.11 ו-10.9.12). התייחסות משלימה של העותרים - בהתייחסותם המשלימה לתגובה המשלימה של המשיבים, שבו העותרים וטענו כי העותרים עומדים בקריטריונים המאפשרים כניסה לישראל, בין אלו הכתובים לבין אלו הנוהגים מתוך התנהגות. נטען כי מדיניות המשיבים באשר לכניסת תושבים פלסטיניים לישראל היא אכן מדיניות מצמצמת, אולם זו אינה מצמצמת, במידה המוצגת על ידי המשיבים. כמו כן נטען כי בקשת העותרים היא קריטריונית ולכן התרת מעברם איננה סטייה מן המדיניות, אלא היא חלק מן המדיניות, זאת כעולה ממסמכי ההרשאות. נטען כי המשיבים לא דנו כלל בבקשתם הפרטנית של העותרים, אלא דחו אותה על הסף, כבקשה שאיננה קריטריונית. נטען כי חל שינוי במדיניות ישראל לאחר חודש יוני 2010 ושינוי זה, נמשך על אף הצהרות ברורות של נציגי המשיבים. כך למשל, מספר היוצאים גדל באופן ניכר ולאו דווקא מטעמים הומניטאריים, אלא במקרים המוגדרים "אחרים" וכן, על סמך מסמכים רשמיים של המשיבים המרחיבים את קטגוריות היוצאים. נטען כי מדובר בשינוי ניכר של המדיניות הנוהגת. באשר למדיניות הנוהגת, נטען כי במסמך "פירוט סטאטוס הרשאות ברצועת עזה מיום 13.7.13", מפורטים קריטריונים ליציאת אנשים מרצועת עזה כאשר מלבד חריגים הומניטאריים דחופים ואחרים קיימים קריטריונים רבים נוספים שהוכנסו למסמך, שמקורם בשיקולים של מדיניות חוץ וביטחון, אך בוודאי שאינם הומניטאריים או רפואיים, כך למשל הותרה כניסתם של כדורגלנים, כניסה לאירועים וכנסים של הרשות הפלסטינית. נטען כי מספר הקטגוריות והיקף המכסות, נמצאים במגמת עליה שהלכה והעצימה משנת 2012 וגדלה ביתר שאת, בשנת 2013. נטען כי אמנם מקרים הומניטאריים חריגים ומקרים רפואיים דחופים עדיין מושלים בכיפה. עם זאת, כדבר שבשגרה וכעניין שבמדיניות, יותר ויותר תושבים פלסטיניים בקטגוריות החורגות מן המקרים ההומניטאריים והרפואיים, מותרים בכניסה לישראל. באשר לעובדי שטח של עמותת "גישה", נטען כי משנת 2007 ועד 2013 נכנסו עובדי שטח פלסטינים של עמותת "גישה" לישראל לצרכי השתלמויות ופגישות עבודה במשרדי עמותת גישה בתל אביב. נטען כי באף לא אחד מן המקרים בהם הותרה כניסה של עובד גישה לישראל, לא נכתב כי הבקשה אושרה לפנים משורת הדין. נטען כי האישורים היו לאקוניים ולא כללו כל התייחסות לנימוקי האישור. נטען כי קיומו של טופס שמכונה "טופס הגשת בקשה מטעם ארגון ישראלי לכניסת פלסטינים לישראל" אשר הוגש בדיון, מלמד כי הבקשה קריטריונית ומוכרת על ידי המשיבים כבקשה סטנדרטית ולכן, אינה יכולה להוות סטייה מהמדיניות. נטען כי לולא כן לא היה בנמצא טופס כזה. נטען כי העובדה שעובדי שטח של עמותת גישה נכנסים לישראל באופן קבוע מאז שנת 2007, עולה כדי נוהג. נטען כי במשפט הציבורי נדרש נימוק משכנע כדי לבטל נוהג. מה גם, שדווקא העובדה כי כניסה לישראל נתונה לשיקול דעת רחב של הרשויות, מקשה על המשיבים לטעון שמתן היתרי כניסה לישראל לעובדי שטח של עמותת גישה, 8 פעמים ברציפות, מזה שש שנים, מקורו בטעות, בסטייה ובפרשנות שגויה. נטען כי כל עוד ניתנו היתרים על סמך פירוש אפשרי של החוק והנהלים, התנהגות רווחת זו, יכולה היתה להפוך ולו בדיעבד, למציאות ראויה ורווחת. העותרים קובלים על תגובת המשיבים לפיה ההיתרים שניתנו לעובד גישה מהווים סטייה מהמדיניות הנוהגת. לטענת המשיבים קשה להימנע מהתחושה, שאלמלא הוגשה העתירה, עובד השטח של עמותת גישה היה מקבל היתרים להיכנס לישראל במהלך שנת 2014. נטען כי הדבר מצביע על התנהלות מינהלית שאיננה תקינה, זאת בלשון המעטה. אמנם למשיבים נתון שיקול דעת רחב באשר לכניסה לישראל, אולם זה אינו כולל הרשות לנהוג בשרירותיות ובנקמנות. נטען כי קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בהחלטה פרסונלית לגופו של ארגון "בצלם" ולא לגופו של עניין. שלא לדבר על החשש כי השימוש באמצעי זה, נועד על מנת להעניש גופים או גורמים שפעילותם היתה לצנינים בעיני המשיבים. נטען כי במסגרת עתירה זו, העותרים אינם מבקשים לטעון כי יש לפתוח לרווחה את שערי עזה וליתן לכל דיכפין להיכנס לישראל אלא, מטרת הבקשה לאפשר לשני עובדי שטח של ארגון בצלם להיכנס למדינת ישראל לצורך פגישות והשתלמות אצל מעסיקם, מתוך הנחה שבקשה זו עומדת בקריטריונים, בהעדר נימוק היכול להצדיק אבחנה בין עובד פלסטיני של ארגון בינלאומי לעובד פלסטיני של ארגון ישראלי, ואף מתוך ניסיון העבר של עמותת גישה ביחס לעובדי שטח מטעמה. יצויין כי נוכח הארכות שנתבקשו וניתנו למשיבים לצורך השלמת התייחסותם, הודיעו העותרים כי מועד ההשתלמות שונה וכי נקבע מועד חלופי בין 8.12.13 ועד 12.12.13. דיון כנזכר לעיל, בפסק דין מיום 26.11.13 קבעתי כי דין העתירה להידחות, כאשר לצד קביעה אופרטיבית זו נמנו עיקרי הנימוקים העומדים ביסוד הכרעתי. לעת הזו, במסגרת פסק דין משלים, ראיתי לנכון להוסיף ולומר כי פרשנות העותרים למסמך ההרשאות אינה מקובלת עלי, בהיותה בלתי סבירה בעליל. העובדה כי המשיבים ראו לנכון להכיר בזכותם של ארגונים בינלאומים, אך לא של ארגונים ישראליים, מדברת בעד עצמה ובוודאי שאינה בגדר טעות קולמוס או השמטה מחמת העדר שימת לב. להבנתי, בחירתם של המשיבים להכיר בזכותם של ארגונים בינלאומים לצאת מתחומי הרצועה, מלמדת עד כמה אין המדובר בקביעה שרירותית או חסרת יסוד. כפי שנאמר, לא אחת, למשיבים השונים החובה והסמכות לקבוע כללים המכוונים להגשים וליישם ריבונות המדינה, תוך התחשבות בשיקולי מדיניות חוץ וביטחון. אין צורך להכביר מילים בדבר הצורך המדיני והבטחוני לאפשר לגופים בינלאומים מוכרים מעבר כאמור, וניתן בהחלט להצביע על קו מבדיל ומאבחן בין גורמים בינלאומיים מוכרים לבין ארגונים ישראלים, הפועלים בתחומי רצועת עזה. אינני סבורה כי יש בטענות העותרים משום הצדקה לקבוע כי הבדלה ואבחנה זו אינם סבירים ו/או אינם ראויים, זאת גם אם מתן היתר כניסה לארגונים בינלאומיים אינו בהכרח לצרכים הומניטריים - רפואיים. כל שכן, שאין לקבל טענת העותרים כי הואיל ומדובר בקבוצה מצומצמת של אנשים (בסך הכל שלושה תושבי עזה העובדים בארגונים ישראליים) לא נמצא הצדק לגיבושה של קטגוריה נפרדת. להבנתי, מסמך ההרשאות בא לעולם מתוך הסתכלות צופה פני עתיד, כאשר זה לא נועד להסדיר מתן הרשאה פרסונלית או כזו הישימה אך במקרה פרטני. אם מצא לנכון גורם מוסמך להכיר בזכותם של גופים בינלאומיים דווקא, אין זה ראוי ואף בלתי סביר לאפשר עקיפה של מגבלה זו בטענה, הנוגעת לגודלה של הקטגוריה האחרת. כפי שציינתי, עקרון הריבונות המדינתית הינו עקרון-על במשפט הבינלאומי, ולמדינה ולרשויותיה המוסמכות שיקול דעת רחב ונרחב לקבוע מיהם אלו הרשאים להיכנס בשעריה. נכון אמנם כי שיקול דעת זה, אופן ישומו והיקפו, נתונים לביקורת שיפוטית, אולם העובדה כי רשויות המדינה ראו לנכון להטיל מגבלות על זכות הכניסה לישראל, היא בוודאי אינה עניין לביקורת שיפוטית ולו בהסתמך על עקרון הריבונות, כאמור. ניתן בהחלט לומר, כי בית המשפט העליון קבע, ושב וקבע, כי לא מתקיימת זכות כניסה קנויה. איני סבורה כי עלה בידי העותרים לבסס טענתם בדבר קיומם של שיקולים זרים או בלתי סבירים העומדים ביסוד הסירוב לאשר כניסתם של העותרים 2 ו-3 לתחומי המדינה. בנוסף, איני סבורה כי די בהיתר שניתן בעבר לעובד "גישה" על מנת לחייב מתן אישור על אתר לבקשתם של העותרים 2 ו-3 להיכנס לתחומי המדינה. בהקשר זה יש לציין, כי ספק רב, אם מדינה מחוייבת לנהוג בשיווין כלפי זרים המבקשים להיכנס לתחומה. מכל הטעמים שנמנו בהחלטה מיום 26.1.13 ובהחלטה זו, באתי לכלל דעה כי דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, סברתי כי נכון יהיה להימנע מלעשות צו להוצאות. העתירה נדחית, אין צו להוצאות. משפט בינלאומיפלסטינים