בקשה להיתר לפיתוח, ריצוף וגידור חצר אחורית הצמודה לדירת העותרת, וכן בבקשה להקמת פרגולה במקום. רקע רלבנטי העותרת היא בעלת שלוש דירות בבית משותף ברח' עץ הדר 5 בשכונת שמואל הנביא בירושלים. מדובר בבניין המורכב משבע כניסות ובו 56 דיירים. היתר הבנייה המקורי שהתבקש על ידי העותרת, שאחת מדירותיה היא דירת קרקע סמוך לכניסה א' של הבניין, הייתה מלכתחילה לגידור החצר ולבניית הפרגולה וגם לתוספת ממ"ד. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ציינה בהחלטתה בנדון שהתקבלו התנגדויות רבות למבוקש בשל טענה שמדובר בפגיעה ברכוש משותף (בכל הקשור לבניית הממ"ד). בכל הקשור לריצוף החצר ובניית הפרגולה - שהם מושא העתירה שלפניי - אישרה הוועדה המקומית את הריצוף ובניית הפרגולה בהתאם לתקנות. אלא שהאישור ניתן ללא היתר לגידור השטח; וכן בתנאי ש"מבקש ההיתר יגיש כתב התחייבות ובו הוא מתחייב שאין באישור הבקשה ובבניית הפרגולה וריצוף החצר משום מניעה לתוספות הרחבה לקומות העליונות בהתאם לתוכנית" (החלטה מיום 7.2.2013). העותרת הגישה ערר על החלטה זו. ועדת הערר לתכנון ולבנייה דחתה את הערר. בכל הקשור לפרגולה בחצר (שבנייתה הותנתה בהתחייבות) וכן לגידור השטח (שסורב) ציינה ועדת הערר את החשיבות התכנונית של חצר הבית המשותף. צוין בהחלטה (תוך אזכור החלטה קודמת) שקיימת בתכנון המודרני התייחסות ספציפית למרחב הציבורי בתחומי הבית המשותף. גריעת חלק מהחצר לטובת דייר זה או אחר מחייבת התייחסות תכנונית מפורשת בתוכנית בניין עיר. בהיעדר התייחסות כזו יש להותיר את החצר לשימוש כלל הדיירים. עוד צוין שחצר הבניין דנן היא חצר משותפת ולכן אין להיעתר לבקשה לגידור החצר. אשר לפרגולה, נקבע שיש "טעם רב" בדרישה לחתימה על "כתב התחייבות". טעם הדבר כפי שנקבע בהחלטה היה שהמיקום המוצע של הפרגולה הוא מעל החצר המשותפת, ומיקום זה "הינו מיקום אידיאלי להקמת תוספת ממ"דים לבנין". ועוד נקבע, שהיה ובעתיד יבוקש להקים עמודת ממ"דים בחצר, היכן שתקומם הפרגולה, הרי ש"אין כל היגיון כי פרגולה עבור דייר אחד תמנע מכלל הבנין אפשרות לנצל ממ"דים". ועדת הערר התייחסה גם לטענה של העותרת שלפיה לדיירים אחרים הותרה פרגולה ללא חתימה על כתב התחייבות. צוין בהחלטה, שאם ניתן אישור כזה הוא היה מוטעה ואין מקום "להנציח את הטעות". העתירה בעתירה שהוגשה לבית משפט זה התבקש להתערב בהחלטת ועדת הערר כדי קבלת הערר ושינוי החלטתה של הוועדה המקומית. העתירה הוגשה רק נגד חלק ההחלטה שעניינו הריצוף והגידור וכן בסוגיית הפרגולה (בלא עניין הממ"ד). לטענת העותרת, ההחלטות שהתקבלו בעניינה הן בלתי סבירות, בלתי מידתיות ומפלות. אשר לפרגולה, נטען שהתניית ההיתר לבניית הפרגולה בהתחייבות הנזכרת לעיל מהווה חריגה מסמכות. זאת שכן שיקול דעתה של הוועדה המקומית לקבוע תנאים בהיתר מצומצם לתנאים טכניים בלבד. בנייה עתידית של ממ"דים במקום איננה בגדר תנאי "טכני", במיוחד כאשר אין כל תכנית "נכון להיום" להרחבת הקומות העליונות. עוד נטען שכבר בוצעו תוספות הרחבה בעורף הבניין (תב"ע 3809), ולא ברור מדוע סבורה הוועדה המקומית כי הרחבה עתידית נוספת תתבצע דווקא בעורף הבניין. העותרת הוסיפה וטענה שבכל מקרה לא ניתן יהיה לבצע את הבנייה של הממ"דים בלא הסכמתה שכן דירתה היא דירת הקרקע ומעל לדירה זו דירה נוספת שגם היא בבעלותה. בכל הקשור לגידור החצר ולסירוב הוועדה המקומית להיעתר למבוקש בעניין זה נטען שכלל לא מדובר בחצר משותפת. החצר אינה בשימוש של כל דיירי הבניין. המציאות בשטח היא שדיירים רבים גידרו את החלקה הצמודה לדירותיהם. מעבר לכך מדובר באפליה היות שמדיירים אחרים לא נמנע גידור החלקה כולה. אפליה קיימת גם בכך שהתאפשר לאותם דיירים להקים פרגולה בחצר הצמודה לדירה בלא חתימה על התחייבות כלשהי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים במהלך שני הדיונים שהתקיימו בהליך זה (האחד דיון מקדמי והשני לאחר הגשת כתב תשובה), מסקנתי היא שדין העתירה להידחות, מן הטעמים הבאים: הפרגולה בכל הקשור להתניית היתר הבנייה של הפרגולה בחתימה על ההתחייבות, הרי שלא מצאתי ממש בטענות העותרת בנסיבות העניין נגד תנאי זה. תחילה יצוין בנדון, שכפי שהתגלה רק מהתגובה המקדמית של המשיבה 2, התנהל הליך קודם לפני ועדת הערר, הליך שהעותרת הייתה צד לו. באותו המקרה שכנה של העותרת הגישה בקשה לקבלת היתר לבניית ממ"ד בעורף המבנה, והעותרת היא שפנתה לוועדת הערר בערר על ההיתר שניתן ותוך שהיא מתנגדת לו. באותו המקרה, וכעולה מפרוטוקול הדיון באותו ערר שהוגש לבית המשפט רק במהלך הדיון ומבלי שהעניין פורט בעתירה (ובכך כשלעצמו יש קושי ממשי), נמחק הערר בהסכמה. צוין בהחלטה שמומלץ שלבקשה להיתר תיתוסף "תוכנית צל" להקמת ממ"דים בכל יחידות הדיור בעורף המבנה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 30.9.2013 השיב בא כוח העותרת בתשובה לשאלת בית המשפט, שמשמעות האמור לעיל היא ש"העותרת במחיקת הערר הסכימה שייבנה ממ"ד בעורף המבנה" (עמ' 3 שורה 1). אכן, מכלול נתונים זה מקשה עד מאוד על טענת העותרת לפניי בעניין אי סבירות התנאי שנקבע על ידי הוועדה המקומית בסוגיית ההתחייבות; ועל החלטת ועדת הערר בנדון. כמוסבר לעיל, החלטת הוועדה המקומית וכן החלטת ועדת הערר בעניין התחייבות העותרת התבססו על המיקום של הפרגולה בעורף הבניין כמקום "אידיאלי" להקמת ממ"דים בעתיד. שיקול זה הוא בבחינת שיקול תכנוני לגיטימי, המגלם התחשבות באינטרס הציבורי. משמעות ההליך הקודם שהיה לפני ועדת הערר - אשר כאמור לא צוין בעתירה - היא שסוגיית הקמת הממ"דים בעורף המבנה אינה תיאורטית כלל ועיקר. היא מהווה בסיס להיתרים שמתבקשים. ועדת הערר באותו הליך המליצה על הכנת "תוכנית צל" להקמת ממ"דים במקום. העותרת ידעה אפוא - לכל הפחות - על המלצה זו (אותה החלטה הייתה מיום 13.3.2012). אם לא די בכך הרי שכאמור העותרת מחקה את הערר על ההחלטה לתת היתר לבניית ממ"ד בעורף המבנה ובכך אישר בא כוחה כאמור שהיא הסכימה לבנייה. העותרת גם טענה בעתירתה שתוספות ההרחבה בעורף הבניין כבר בוצעו במסגרת תב"ע 3809. אלא שהעותרת לא הפנתה את ועדת הערר לאותה תכנית. גם בדיון שהתקיים בבית משפט זה ציין בא כוח העותרת בתשובה לשאלת בית המשפט שהוא לא צירף תב"ע זו בשלב כלשהו (עמ' 3 ש' 10-8) ולא טען קודם לכן בנדון. אין אפוא ממש בטענה זו. על כך יש להוסיף, שכעולה מפסיקת בית המשפט העליון, סמכותה של הוועדה המקומית בהתאם לתקנה 16(א) לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, היא סמכות רחבה יחסית. רשימת התנאים שנקבעו בסעיף אינה רשימה סגורה. לוועדה המקומית נתון שיקול דעת לשקול שיקולים תכנוניים, שהם מעבר לעצם התאמתה של הבקשה לדרישותיה של התכנית המאושרת (וראו עע"ם 9324/11 ועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז מרכז נ' ריאלקו, חברה להשקעות במקרקעין בע"מ (27.8.2013); עע"ם 9311/11 יובל נ' ועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז תל אביב (12.2.2013)). ויש להוסיף, שבמקרה שלפנינו ההיתר לבניית הפרגולה ניתן תוך התנייתו בתנאי (ההתחייבות). התנאת היתר בתנאים היא פעולה מידתית יותר מאשר סירוב ליתן היתר. מעבר לנדרש אוסיף, שבמהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 21.1.2014 הבהירו באות-כוח המשיבות 1 ו-2 את פשר ההתחייבות המבוקשת כתנאי להיתר. כעולה מן ההבהרה, משמעות ההתחייבות היא שעצם הימצאות הפרגולה במקום או מתן ההיתר להקמת הפרגולה (או הריצוף) לא יהיו נימוק בשל עצם קיומם החוקי במקום - להתנגדות לבניית הממ"דים (ככל שיוחלט שאלה ייבנו במקום). הובהר שאם לעותרת יהיו התנגדויות מטעמים תכנוניים אחרים, היא תהיה רשאית להעלותם מבלי שההתחייבות תכבול אותה. כל משמעותה של ההתחייבות היא שהעותרת "לא תוכל להעלות טענה: יש לי היתר בנייה חוקי שיש בו כדי למנוע את הקמת הממ"דים במקום הזה" (עמ' 11 שורות 18-10 לפרוטוקול). מדובר אפוא בהתחייבות מצומצמת בהיקפה, לא רק במובן הקנייני (שאינו עומד על הפרק) אלא גם במובן התכנוני גרידא. משמעות מכלול הטעמים שלעיל היא אפוא שהתניית ההיתר לבניית הפרגולה בנסיבות המקרה היא החלטה סבירה ומבוססת בנתונים העובדתיים של נסיבות המקרה. ההחלטה היא גם מידתית כאמור, במובן זה שהוחלט על מתן היתר בתנאי במקום סירוב לתיתו, ושהתנאי הוא מידתי ומצומצם. אין אפוא עילת התערבות בהחלטה זו. על כל האמור לעיל יש עוד להוסיף - ושמא עניין זה אף צריך שיודגש מלכתחילה - שמדובר בהחלטה מקצועית של מוסד תכנון שיש לו שיקול דעת רחב; וכפועל יוצא מכך שהתערבותו של בית משפט זה בהחלטה תכנונית מקצועית שכזו אינה נעשית כדבר שבשגרה אלא רק בהתקיים עילה מבוררת לכך (ראו למשל עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (24.11.2005); בג"ץ 2817/06 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (15.6.2010; פסקה 24 לפסק הדין והאסמכתאות שם)). עילה שכזו לא בוססה לפניי. טענת האפליה בכלל (ובקשר עם הגדר בפרט) אשר לטענת האפליה - שכוונה בעיקר לאי מתן ההיתר לגדר את החלקה כולה, כמו גם לעניין ההתחייבות כתנאי לבניית הפרגולה - הרי שלא מצאתי מקום לקבל טענה זו. בכל הקשור להתחייבות כתנאי לבניית הפרגולה, הרי שכאמור לעיל מדובר בדרישה סבירה ומידתית שבאה בסמכות. ועדת הערר ציינה - ומבלי שקיימת עילה להתערבות בנדון - שאפילו אם ניתן היתר לדייר אחר לבנות פרגולה במקום בלא ההתחייבות האמורה, הרי שמדובר בהחלטה מוטעית שאין מקום להנציחה שוב גם בעניינה של העותרת. במובן זה, בקשת העותרת מבית משפט זה שההתחייבות האמורה תבוטל, אינה יכולה לעמוד לה במסגרת טענה של אפליה (השוו ודוקו: בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191 (1991); בג"ץ 332/98 המועצה המקומית תל מונד נ' ועדת המשנה למעקב ובקרה על תמ"א 31, פ"ד נה(1) 649, 653 (1999)). עוד יצוין כי אין גם מקום לטענת האפליה מן הטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, ונוכח סבירות ההחלטה ומידתיותה. מתקיימת אותה "שונות רלוונטית" בין עניינה של העותרת לעניינם של דיירים אחרים (שלא הובא פירוט מלא בעניינם), בהיות המיקום המוצע של הפרגולה מעל החצר המשותפת לפי עמדת ועדת הערר - "מיקום אידיאלי" להקמת תוספת ממ"דים לבניין (כפי האמור בהחלטת ועדת הערר, עמ' 8 שורות 10-9). וזו גם התשובה לטענות העותרת בעניין הסירוב למתן היתר בנייה לגדר את החלקה הצמודה לדירתה של העותרת בקומת הקרקע. אכן, ככל שדיירים אחרים בבניין הקיפו בגדר את החצרות הצמודות לדירותיהם ובלא היתר - וכך נטען לכאורה בהסתמך על תמונות שצורפו לעתירה ושהוצגו גם במהלך הדיון - הרי שבוודאי שאין בכך ובפעולה שנטען על ידי המשיבים שלכאורה אינה כדין (ואיני מכריע בעניין מטבע הדברים בעתירה זו) - כדי להקנות לעותרת זכות לפעול כך. אשר לבקשות ההיתר הספציפיות שאליהן הפנתה העותרת בטענת האפליה, הרי שאלו זכו למענה כבר בתגובה המקדמית שהגישה משיבה 2. הטיעון בדיון השני שהתקיים לפניי התמקד בהיתר שניתן בתיק רישוי 1995/09973.05. אלא שכעולה מהטיעון הנרחב של משיבה 2 וכן הבהרות שבאו במהלך הדיון שהתקיים לפניי, אין הנדון דומה לראיה. היתר הבנייה האחר לא אפשר לפי עמדתם המקצועית של המשיבים 1 ו-2 את סגירת החלקה כולה באמצעות גדר וזאת היות שמדובר בחצר שהיא חצר משותפת. לאותו ההיתר לא הוגשו התנגדויות להבדיל מעניינה של העותרת, לה הוגשו "עשרות רבות" של התנגדויות. בקשתה של העותרת כללה גם תוספת ממ"ד בכניסה (ללובי), ואילו בבקשה האחרת הדבר לא התבקש. זאת ועוד, הבקשה האחרת אושרה ביום 29.2.2012, קרי עוד בטרם נתנה ועדת הערר את החלטתה בעניין "תכנית הצל". בכך שונה הנדון מעניינה של העותרת המבקשת בהיתר הבנייה מטעמה לגדר ולרצף את החלקה הצמודה לדירתה באופן שימנע מעבר חופשי של הדיירים בבניין בשימוש משותף בחצר. אין אפוא יסוד לטענת האפליה (ראו למשל בג"ץ 332/98 המועצה המקומית תל מונד נ' ועדת המשנה למעקב ובקרה פ"ד נה(1) 649, 653 (1999); ע"א 1661/09 שינברגר נ' הוועדה המקומית (27.10.2011)). אוסיף ואציין, שעיון בתשריט שהוגש לעיוני ובכל הקשור להיתר האחר, מראה שקיים אמנם קושי באפשרות שניתנה כעולה ממנו לאותו דייר לסגור את חלק החצר לכיוון מערב (ואיני מביע כל עמדה ביחס להיתר של אותו דייר אחר עצמו; אלא ביחס לטענת המשיבים שלפיה מדיניות הוועדה המקומית היא שלא לאפשר בשום מקרה חלוקת החצר). עם זאת, כפי שהוסבר הדבר לבית המשפט ונמצא לכך ביטוי באותו תשריט, לא מדובר בחסימה של מלוא החצר למעבר (קיים מעבר לכיוון מזרח), ומתן ההיתר המבוקש לעותרת לגדר את החצר הצמודה לדירתה במלואה יגביל באופן משמעותי את כלל השימוש בחצר המשותפת. מעבר לנדרש, גם אם המסקנה היא אחרת ויש דמיון מסוים בין ההיתר המבוקש על ידי העותרת לבין ההיתר שניתן לאותה דירה אחרת (בעניין הריצוף והגידור) - הרי שהובהר שההיתר האחר ניתן עוד קודם להחלטת ועדת הערר. מדובר בהיתר יחיד ולא במדיניות שבשיקול דעת שהעותרת יכולה לבסס על יסודו טענה של אפליה (ראו עוד והשוו: יואב דותן, "אפליה לטובת אחר", משפט וממשל א' 489, 500 (1992)). לבסוף נציין, כי בעתירה נטען שבמסגרת תב"ע 3809 ניתנה "הבטחה מפורשת מאת גורמי הרישוי הרלוונטיים", לפיה במקום תוספת המרפסות בחזית הבניין, יוכלו בעלי דירות הקרקע להכשיר לצרכיהם את החצר שבעורף הבניין הצמודה לדירותיהם, וזאת בין היתר על ידי פיתוחה, ריצופה וגידורה. נטען כי אף בפועל הדבר נעשה, במסגרת בקשות שכנים ולעתירה אף צורף שרטוט שנטען שהוא נספח הבינוי של תב"ע 3809 (מוצגים ב' ו - ג'), ממנו למדה העותרת "כי במסגרת התכנית אושרה הקמת מרפסות בכל קומות הבניין, למעט בקומת הקרקע". גם טענה זו יש לדחות. המסמך שצורף אינו ברור ובכלל זה הטענה שמדובר בנספח הבנייה של התכנית הנזכרת. מעבר לכך כלל לא הוכח כי ניתנה "הבטחה מנהלית", על יסודותיה ותנאיה (בג"צ 1901/12 מועצת כפר יונה נ' משרד התחבורה (28.7.2013); בג"ץ 8013/10 המועצה האזורית אשכול נ' ראש הממשלה (8.8.2011); בג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673). כך, לא צוין מיהם "גורמי הרישוי הרלוונטיים" אשר נטען כי הללו הבטיחו מפורשות לעותרת את שנטען; ואם הם היו מוסמכים לכך. אף לא פורטה כנדרש תוכנה של ההבטחה הנטענת. ממילא כפי שהובהר לעיל, היתר יחיד שניתן אינו מבסס מדיניות ואין בו כדי להוכיח דבר לענייננו. מעבר לכך, ואפילו אם המסמך שצורף הוא אכן נספח הבינוי, הרי שמשעה שלא צורפה תב"ע 3809 הרי שכלל לא ברור מעמדו של נספח הבינוי במסגרת התכנית הספציפית (השוו עע"מ 2339/12 יונתן שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פסקאות 44-41 (19.8.2013)), ואם בו ביטוי להבטחה המינהלית הנטענת. התוצאה בשל מכלול טעמים אלה, מסקנתי היא שאין בנסיבות המקרה עילה להתערבות בהחלטות שהתקבלו בעניינה של העותרת. דין העתירה להידחות אפוא וכך אני מורה. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות המשיבות 1 ו-2 בסך של 7,500 ₪ כל אחת (15,000 ₪ בסה"כ) וכן בהוצאות המשיב 3 מר דנגור שהתייצב לדיונים והגיש טיעון, בסך של 2,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. חצרריצוףגדר