שיקול הדעת בהענקת רשיונות ישיבה מסור בידי שר הפנים

שיקול הדעת בהענקת רשיונות ישיבה מסור בידי שר הפנים, ובעניין זה שיקול-הדעת הוא רחב ומבוסס בכל מקרה ומקרה ועל-פי התשתית העובדתית הבאה לפניו ((בג"צ 1173/07 יון נ' משרד הפנים, בפסקה 14 (2.12.2009)). הנוהל מושא העתירה שלפניי מעגן את נכונותה של המדינה לאפשר לאזרח זר לרכוש מעמד של תושב קבע בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי. הרציונל שבבסיס מדיניות זו הוא ההכרה בכך שגם תא משפחתי שאינו מבוסס על קשר פורמאלי של נישואין ראוי להגנה ויש לאפשר לבני הזוג המרכיבים אותו לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ - ובלבד שמדובר בקשר אמיתי, כן ומבוסס (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, בסעיף 11 (16.3.2006)). עם זאת, ברי שנטל ההוכחה בנדון הוא על העותרים, ובמיוחד כאשר מדובר בטענה למעמד מכח היות העותרים "ידועים בציבור" (עע"מ 4332/06 ספרו נ' משרד הפנים, בפסקה ט' (21.9.2006); עת"מ (ת"א) 2152/08 רמוס נ' משטרת ישראל (27.5.2009); עניין אורן, בפסקה 35). ועוד, נטל זה משמעותי אף יותר מקום שבו הבקשה להסדרת מעמד הוגשה בעת שהעותרת שהתה בישראל בלא מעמד מוסדר - כפי המצב בענייננו (ראו פרשת אורן, פסקה 32). אלא שגם תחת נטל הוכחה מוגבר זה ככלל ובנסיבות המקרה בפרט, מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיב ולהורות על קבלת העתירה כאמור; והכנסת העותרת תחת כנפיו של ההליך המדורג. ומדוע? עיון בהחלטה מושא העתירה דנן - לסרב לבקשת העותרת לאפשר לה להתחיל בהסדרת מעמדה לפי הנוהל - מעלה שהיא מבוססת על שני אדנים שונים. הראשון, מתמצה בטענה שהעותרים כשלו בהעמדת תשתית עובדתית מספקת על-מנת שיעלה בידם להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת קיומם של "חיים משותפים", והיותם "ידועים בציבור"; והשני, כי משעה שהעותרים לא הרימו את נטל ההוכחה החל עליהם, שיקולים נוספים - ובכלל אלו, סתירות ואי דיוקים במסגרת הראיונות, הסכם הממון, פער הגילאים והיסטריית השהייה של העותרת בישראל - כל אלה מצביעים על כך שלא מתקיים קשר כן בין העותרים. ראיות העותרים אין בידי לקבל את עמדת המשיב שלפיה המסקנה שהעותרים כשלו בביסוס טענת היותם "ידועים בציבור", בדרגה מספקת ברמת הראיה המנהלית, היא מסקנה סבירה בנסיבות העניין. כזכור, התשתית הראייתית שהציגו העותרים למשיב כללה: ראשית, רשימה שמית של 24 אנשים המאשרים בחתימתם כי "הם מוכרים לי כבני זוג המנהלים חיים משותפים" (כותרת המסמך). וכך, ובניגוד לקבוע בהחלטה, לא מדובר במסמך המתמצה בהעדה על "קיומו של קשר" בין העותרים, אלא על היותם בני זוג המנהלים חיים משותפים. לפיכך אף הקביעה בהחלטה שלפיה אותם חותמים "אינם מעידים על טיבו של הקשר הזוגי ואופיו" - אינה מדויקת. אשר לעובדה שהעותרת לא זיהתה שמותיהם של שני חותמים על המסמך, הרי שאין בה כדי ללמוד באופן גורף על "העדר האפשרות לקבוע מהימנות הרשימה" (סעיף 14 להחלטה), ולא היה מקום לפיכך להתעלם ממנה. שנית, עניין נוסף שלגביו לא ניתן משקל מספק למידע ולראיות שבאו לפני הרשות בטרם מתן החלטתה, הוא עניין המכתבים נוספים: מאת יו"ר ועד המושב בו מתגוררים העותרים, מאת שני ילדיו של העותר, מאת מר אופיר מטס המתגורר במושב ומכתב נוסף מאת רב העיר שלומי, מר משה אלחרר, שלדבריו העותרים מתנהלים כבני-זוג לכל דבר ועניין (ואציין, שרב העיר שלומי אף התייצב לדיון שהתקיים לפניי, מבלי שזומן על-ידי בית המשפט). כל ההתייחסות לשורת מכתבים אלו במסגרת ההחלטה התמצתה בכך שמכתבים אלו "[ה]מעידים לכל היותר על מגורים משותפים" (סעיף 15 להחלטה). דומה כי עיון מעמיק במכתבים אלו מעלה כי קיימת העדה ברורה וחד-משמעית על חיים משותפים של העותרים. כך, למשל, מכתבו של מר זיו שטמפר ומכתבה של גב' ורד שטמפר. במכתבו של הרב משה אלחרר, שנכתב על נייר מכתבים של המועצה הדתית שלומי, צוין: "מהיכרותי רבת השנים עם מר אהרון (ארקה) שטמפר...הוא החל לחיות חיים משותפים מלאים, כנים ואמיתיים במלוא מובן המילה עם גברת מאיה גימרי בביתו שבמושב בצת. הנני מצהיר שבביקורי בביתם, תמיד ראיתי את בני הזוג הנ"ל...מתנהלים בביתם כבני זוג לכל דבר ועניין. ולא רק בביתו, אלא פעמים רבות ראיתים מחוץ לביתם והתנהלותם היא כבני זוג כנ"ל...". דומה כי ממכתבים אלו עולות עדויות ברורות לקיומם של "חיים משותפים" של העותרים, והיותם בבחינת "ידועים בציבור" - למצער ברמת הראיה המנהלית. התעלמות ממכתבים אלו, או המסקנה המוסקת מהם לפיה מכתבים אלה "[ה]מעידים לכל היותר על מגורים משותפים" (סעיף 15 להחלטה), מקשה על סבירות החלטת המשיב בנסיבות המקרה. עוד אציין בהקשר זה - ומאחר שהדבר נטען במסגרת התשובה -שלא מצאתי די בכך בעובדה שמר מטס העיד בשיחה טלפונית עם המראיין שאינו יכול לומר "בוודאות" אם אכן העותרים מנהלים משק בית משותף, או לחילופין גרים ביחד. הדרישה לתשובה ודאית בנדון מעוררת קושי, ואין אפוא בנסיבות המקרה לראות בתשובה זו כמעידה על חוסר כנות הקשר בין העותרים. הנה כי כן, מסקנתי היא שהחלטת המשיב לא נתנה משקל מספיק בנסיבות המקרה למסמכים רלוונטים ומשמעותיים שהונחו בפניה. אולם בכך לא מתמצה הקושי בהחלטת המשיב בנסיבות העניין. כך, שכן גם ביתר הקביעות והממצאים של המשיב נמצא בנסיבות המקרה קושי כאמור. אפרט: הנימוקים הנוספים בהחלטת המשיב כאמור, המשיב ביסס את החלטתו לא רק על הקשיים בראיות העותרים, אלא גם על נתונים נוספים: (1) סתירות ואי דיוקים במסגרת הראיונות; (2) הסכם הממון; (3) פער הגילאים בין העותרים; ו-(4) היסטוריית השהייה של העותרת בישראל. נתייחס לנימוקים אלה כסדרם: אשר לסתירות והאי-דיוקים במסגרת הראיונות - הרי שיש להפריד בין סוגיות מהותיות לבין סוגיות זניחות יחסית. זניחה יחסית, בנסיבות הענין, למשל, היא השאלה מהי אותה מחלה שממנה סבל מר ביטון (אצלו עבדה העותרת ושם הכירו העותרים) - מחלת הסרטן או מחלת ALS; או האם מסרה העותרת את מספר הטלפון שלה לעותר בפגישתם הראשונה אם לאו, והאם דיברו מאז אותה פגישה ראשונה ועד לפגישתם השניה, אם לאו, ובכלל מהם בדיוק הפרטים המסוימים של פגישתם הראשונה. אלו סוגיות זניחות יחסית. לעומת אלו, הסוגיה מהו סניף קופת חולים בו חבר העותר (קופת החולים "מכבי" בשלומי או בבצת); או מהם שמות חבריו של העותר, יכולים היו בנסיבות המקרה לבסס אינדיקציה לקשר שאינו כן. אולם כאשר העותרת ציינה שהיא מתמקדת בייחוסם המשפחתי של אנשים כדי לזכור מי הם, ולא בשמותיהם, דומה כי סוגיה זו קיבלה מענה מספק. בכל אלו, אין לדעתי לראות, בנסיבות העניין, כדי הוכחה לחוסר כנות הקשר. ודוקו: כאשר מתעורר חשש לכנות הקשר, יכול ויש באינדיקציות-עזר אלו כדי להקיש וללמוד על כנות הקשר, אך בנסיבות המקרה שלפניי אלו אינדיקציות שאינן עומדות בפני עצמן, בכדי להביא לדחיית הבקשה ובשים-לב למכלול הראיות המנהליות שבאו לפני המשיב. אמת, העובדה שהעותר לא ידע לומר מתי חל יום הולדתה של העותרת היא סוגיה מהותית יותר. אף העותר בעתירתו ציין ש"ניתן ליתן ביקורת קשה על-כך" (ההדגשה במקור - י.מ), אולם לא מצאתי שדי בכך כדי לבסס ספק ביתר הנתונים שהובאו לפני המשיב ובראייתם כמכלול. אין מדובר באינדיקציה "מכריעה" שיכולה לבדה להטות את הכף. אשר להסכם הממון - אציין שהסכם הממון שאושר על-ידי בית משפט לענייני משפחה ביום 30.4.2012 (תה"ס 9724-04-12), אכן מלמד על קיומה של הפרדה רכושית מלאה ואי-שיתוף כלכלי, ועובדה זו יכולה אמנם לשמש, במסגרת הנסיבות המתאימות, כאינדיקציה בדבר חשש לכנות הקשר (כפי העולה מהאמור בסעיף 20 להחלטה). אלא שהעותרים הסבירו הסבר היטב מדוע באו לכדי הסכם שכזה ומדוע אין בו כדי להצביע על היעדר כנות קשר או היעדר יחסים של ידועים בציבור. הוסבר שמדובר בקשר "מאוחר" בין העותרים לאחר שלכל אחד יש ילדים משלו וכאשר לעת הזו העותרים מצאו מקום להפריד את רכושם. לעותר משפחה וילדים לאחר פטירת אשתו. לעותרת שני בנים בנפאל ואדמה ובכוונתה להעביר את רכושה לילדיה. לעותר - לטענתו - עסק מבוסס רב-שנים והוא עובד עם חברות גדולות במשק. הוא בנה את העסק עם אשתו המנוחה, והוא הבטיח לה שהעסק יעבור לילדיו. מעבר לכך: עיון בהסכם הממון עצמו ובנסיבות כריתתו מעיד דווקא על כנות הקשר בין העותרים. הדבר לא נובע דווקא מפסק-הדין שאישר את הסכם הממון שבו צוין שהצדדים הם בני-זוג החיים כידועים בציבור. הדבר נובע מההסכם עצמו. במבוא להסכם צוין שהעותרים "התאהבו ומאז נקשר גורלם המשותף וגרים יחד מאז". ועוד צוין, שהם "אוהבים זה את זו ומעוניינים להמשיך ולחיות יחד תחת קורת-גג אחת ולנהל משק בית משותף". הצדדים התחייבו לפי ההסכם, לאפשר מימוש עצמי "במסגרת החיים המשותפים" (סעיף 3). הם התחייבו לשאת יחדיו "באחזקת משק הבית המשותף" (סעיף 4). בנסיבות אלה, והגם שסוגיית השיתוף הרכושי היא חשובה בהקשר שלפנינו, לא מצאתי שבהסכם הממון שנחתם בין העותרים יש כדי לבסס מסקנה של אי כנות הקשר דווקא. יכול אף לבוא הסבר משכנע - שלפיה דווקא עיגון היחסים הכלכליים שבין העותרים באופן מפורש, בהסכם, בבית המשפט לענייני משפחה - מצביע על קשר כן ומשמעותי בין הצדדים. אשר לפער הגילאים שבין העותרים - הרי שפער גילאים כשלעצמו אינו מהווה מדד חד משמעי לטיבו וטבעו של קשר בין בני זוג, וכי במגוון הקשרים האפשריים הקיימים בין בני אדם, ייתכנו קשרים זוגיים אמיתיים גם כאשר נתוניהם של בני האדם המקיימים אותם אינם תואמים בהכרח מסגרות מקובלות ומוכרות (פרשת יון, שלעיל, בפסקה 16), יתכנו אמנם מקרים בהם פער גילאים יכול להוות אינדיקצית-עזר נוספת לבחינת כנות הקשר (והשוו: עת"מ (ת"א) 1679/09 אמוצ'ה נ' משרד הפנים, בפסקה 16 (10.2.2010)), אך בענייננו לא הובאה כל ראיה נוספת שעליה יכולה היתה ההחלטה להתבסס, למעט אותה אמירה כללית. ובכל הקשור ל"הסטוריית" המעמד של העותרת - הרי שגם בנתון זה לא מצאתי בנסיבות המקרה כדי לספק בסיס מספיק למסקנת המשיב והחלטתו. לא כשהוא עומד בפני עצמו ולא כשיקול משמעותי בהצטבר ליתר הנתונים שעמדו לפני המשיב. אכן, כעולה מכתב התשובה, "עברה" העותרת בין מספר מעסיקים באשרת עובדת סיעודית. היא נטשה לפי הטענה חלק מהם. אולם נתון זה אינו מצביע בנסיבות המקרה שלפניי על כנות הקשר עם העותר, או על היעדרו. העותרת הגישה אמנם בקשה למקלט - אולם כעולה מכתב התשובה עצמו (סעיף 7) הוסבר לה לאחר שהגישה בקשה לחיים משותפים שעליה לסגור את בקשתה ב-RSD. על רקע זה, לא ברורה המסקנה שלפיה בקשת המקלט הייתה "בקשת סרק". העותרת מבקשת להישאר בישראל ועל כך אין ויכוח. אולם מכאן ועד לחוסר נקיון הכפיים הנטען כלפיה בגין "נסיונות השתקעות בכל דרך" - עובר מרחק שלא בוסס דיו כעילת סירוב לבקשה, בנסיבות המקרה. ראיות נוספות הנה כי כן, די באמור לעיל בכדי לבסס בנסיבות המקרה עילת התערבות בהחלטת המשיב. מעבר לנדרש אציין שהעותרים הביעו במפורש רצון להתחתן וגם הציעו בדיון שהתקיים לפני לאפשר להם לצאת יחדיו להינשא בחו"ל תוך הפקדת ערבויות של 30,000 ₪ (הצעה שהמשיב סירב לקבלה). ועוד אוסיף, שבמכתבה של גב' דוידי, פקידת-סעד של המועצה האיזורית מטה אשר, יש משום חיזוק נוסף לעמדת העותרים לקשר זוגי כן ואמיתי ביניהם. חוות-דעת זו באה לאחר ביקור שנערך בבית העותרים ותוך התייחסות פרטנית לתועלת שבקשר הזוגי ביניהם - כקשר כן ואמיתי. חוות-דעת זו לא עמדה אמנם לפני המשיב קודם להחלטתו מושא עתירה זו. אולם ניתנה למשיב האפשרות להודיע אם הוא עומד על עמדתו גם בשים לחוות דעת זו. וכך הוא אכן הודיע לבית המשפט. בנסיבות אלה, מדובר לכל הפחות בראיה שהצריכה בנוסף לכל האמור לעיל שקילה מחודשת של עמדת המשיב, וקבלת החלטה חדשה על-ידו. אך המשיב הודיע לבית המשפט שאין הוא מוצא מקום לשנות מהחלטתו לגופה. במצב דברים זה ובשל מכלול הנסיבות שלפניי, מסקנתי היא כאמור שקיימת עילה להתערבות בהחלטתו. לא למותר להזכיר ולציין כי המדובר בעתירה בה המבוקש הוא רק להתחיל בהליך המדורג, בהתאם לנוהל, אשר במהלכו ממילא נבדקת כל שנה מחדש התקיימות התנאים (בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 784-786 (1999)), וכי במסגרת השלב הראשון - בו עסקינן - מתחיל משרד הפנים בבדיקת כנות מערכת היחסים ובשאלת היעדר מניעה ביטחונית או פלילית להענקת מעמד (עניין סטמקה, בעמ' 785; ההדגשה שלי - י.מ.). אין חולק שעל המבקש להכנס תחת כנפיו של הנוהל, לעמוד בתנאים הקבועים בו ובשים-לב לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים בנדון. אלא שאמת-המידה לבחינת בקשה להיכנס תחת כנפי הנוהל - צריכה לקחת בחשבון את השלב שבו מדובר. גם אם ראוי הוא לבחון ב"שבע עיניים" בקשה למעמד - יש לזכור בה בעת שמדובר בכניסה לתהליך מדורג שבמסגרתו נבחנת שאלת כנות הקשר לאורך תקופה משמעותית. ממילא המשקל שניתן לתת לנתונים מסוימים בשלב הכניסה לנוהל - לדוגמא הפרדה רכושית מוסדרת בין העותרים - אינו בהכרח המשקל שיש לתת לנתון זה בעת סיום ההליך המדורג. כך הדבר גם למשל ביחס לראיות אחרות שיכולים העותרים בכגון דא להציג למשיב. בנסיבות המקרה שלפניי כאמור, מצאתי שקיימת עילת התערבות בהחלטת המשיב שכן עלה בידי העותרים לבסס באופן מספק את כנות הקשר ביניהם וכדי כניסה להליך המדורג. התוצאה היא אפוא כי דין העתירה להתקבל ועל המשיב להחיל על העותרת את "ההליך המדורג", וזאת לפי "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל 5.2.0009), וכפוף ליתר תנאיו. המשיב ישא בשכ"ט עו"ד והוצאות העותרים בגין הליך זה, בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק-הדין, ועד התשלום בפועל. שר הפניםמסור