טענה כי דיני הארנונה אינם מתירים לרשות מקומית לבטל החלטה מנהלית, שבעקבותיה הושתה שומת ארנונה בתחילת השנה, אלא אם התקיימו תנאים מסוימים, כך למשל אם הגיע לעירייה מידע לאחר ה-1 בינואר של אותה שנה, או במקרה שבו נישום הסתיר מהרשות המקומית מידע שהיה בו כדי לשנות את שומת הארנונה. אף תנאי מאלה לא התקיים במקרה דנן. בשומה המתוקנת מיום 21.4.13 לא נאמר כי נפלה "טעות" בשומת 1.1.13 ולא ניתנה כל הנמקה לביטול ההחלטה המנהלית הקודמת. יתרה מכך, טענה העותרת, הרשות אינה מוסמכת לשנות החלטה מנהלית ולפתוח שומת ארנונה סופית, אלא על פי הקבוע בחוק, אולם בחקיקה הרלוונטית, כלומר בחקיקה הנוגעת להשתת חיובי ארנונה בפקודת העיריות, בפקודת המועצות המקומיות ובחוק ההסדרים במשק המדינה - אין כל הוראה המתירה לפקיד השומה של הרשות לתקן ולשנות שומת ארנונה במהלך השנה השוטפת. לחילופין, טענה העותרת, כי על פי סעיף 318 לפקודת העיריות, פנקסי העירייה הם ראייה לכאורה לחובות הנישום והוא רשאי להפריך ראייה זו. כאמור, על פי תדפיסי פנקסי העירייה מיום 29.5.13, עלה כי חובה של העותרת הינו על סך של 5,464 ₪ והדבר שונה כאמור, רק ביום 8.10.13, שישה ימים לפני מועד הדיון בעתירה דנן. לטענת העותרת ההלכה הפסוקה באשר לגביית ארנונה רטרואקטיבית, קובעת כי הדבר אסור, אפילו לא בשל סיווג מחדש של הנכס, אלא במקרים חריגים כגון צורכי ציבור חיוניים. יתרה מכך, הדבר אסור אפילו אם הרשות טעתה במדידת השטח של הנכס, אלא במקרים חריגים המצדיקים עיון מחדש. בנסיבות העניין, תוקפה של דרישת תשלום רטרואקטיבית ייקבע מיום משלוח הדרישה ויש לראות בה השתה ראשונה וחדשה של ארנונה כללית. בשנת 2013 שלחה העירייה לעותרת 5 שוברי תשלום דו-חודשיים, והעותרת שילמה אותם בהוראת קבע. העותרת טענה, טענה חילופית, לפיה, על בית המשפט לקבוע כי השומה המתוקנת מיום 21.4.13 תחול רק לגבי התשלום הדו חודשי השישי, כלומר מיום 1.11.13. לחילופי חילופין תחול מיום תיקון פנקסי העירייה ביום 8.10.13 ולחילופי חילופין מיום 21.4.13. העותרת טענה טענה חילופית נוספת, לפיה העיריה איננה מוסמכת לטעון בניגוד לפנקסי העירייה בהיותם ראיה לכאורה שכאמור נישום יכול להפריכה אולם מבחינתה של העירייה מדובר בראייה חלוטה לעמדתה. ביום 20.12.2000 ערכה העירייה בדיקה ומדידה בנכס, ועל פי אותה מדידה השיתה את שומות הארנונה, שנה אחר שנה, משנת 2001 ועד לשנת 2010. ביום 27.7.2009 נמדד הנכס ביוזמת פרקליט חיצוני של העירייה, ועל פי אותה מדידה השיתה העירייה באמצעות פרקליט חיצוני את שומות הארנונה במהלך השנים 2010 ,2011 ,2012 ו- 2013. ביום 7.2.2011 תוקנה שומת ארנונה לשנת 2011 ביוזמת העירייה. תוצאות המדידה על פיהם שינתה העירייה את שומת הארנונה לשנת 2013, ידועות לה כבר מיום 27.7.2009, אך העירייה המשיכה להשית שומות ארנונה בהתאם למדידה המועדפת עליה מיום 20.12.2000 , ומיום 7.2.2011 (המוקטנת). אך בכך לא די. במהלך כל השנים שבהם הייתה מחלוקת (משנת 2010 ועד היום), שיקפו פנקסי העירייה את השומות שהושתו על ידה, ולא שיקפו את השומות שהושתו ביוזמת הפרקליט החיצוני של העירייה. טענתה של העותרת היא, כי אילו ירשם סכום הארנונה המוגדלת בפנקסי העירייה, והעירייה תרצה להתפשר עם הנישום, יהיה עליה לקבל את אישור משרד הפנים למחיקת החוב עליו ויתרה העירייה. מנגד, משרד הפרקליטים החיצוני המטיל את השומות המוגדלות, מקבל את שכרו בהתאם לשיעור מסוים מסכומי הארנונה שנגבו בזכותו. העותרת טענה טענה חילופית רביעית, לפיה יש לבטל את שומת הארנונה מיום 21.4.13 לנוכח הפגמים המנהליים שנפלו בה, והם כלהלן: א. השומה מיום 21.4.2013 מתעלמת מהשומה שהושתה ביום 1.1.2013, והיא אינה מבטלת את שומת הארנונה מיום 1.1.2013. ב. השומה מיום 21.4.2013 אינה מציינת על איזה תשריט מדידה היא מתבססת. ג. השומה מיום 21.4.2013 אינה מעלה טענה, כי נפלה טעות בשומה מיום 1.1.2013 ואינה מעלה טענה, כי טעות זו היא באשמת העותרת. ד. השומה מיום 21.4.2013 קובעת, שיש לשלמה עד ליום 1.2.2013- 80 יום לפני הוצאתה. ה. השומה מיום 21.4.2013 כוללת חיוב שאינו בא לידי ביטוי בפנקסי העירייה. ו. השומה מיום 21.4.2013 נשלחה אל שני בעלי תפקיד בעירייה, וגם אל "צומן, רוקח, לנקרי, פרידלר ושות' - משרד עורכי דין", שיזמו את הוצאתה. טענות המשיבה בקצרה תחילה טענה המשיבה כי מכל טענותיה של העותרת לא נותר כמעט דבר. העותרת חזרה בה בדיון מחלק מטענותיה. באשר לסעד שהתבקש בעתירה והוא ביטול השומה הרטרואקטיבית מיום 21.4.13, התבררו עובדות רבות אותן הסתירה העותרת ומהן עולה כי העותרת הייתה מודעת היטב לכך ששובר התשלום שנשלח אליה בתחילת שנת 2013 לפי שטח מופחת של 1,695 מ"ר היה שגוי בעליל ואין לו כל הסבר הגיוני זולת שגגה טכנית ברישום שטח הנכס. המשיבה הפנתה לתצהירה של עובדת העירייה (נספח 3 לתשובת המשיבה). נוסף על כך, טענה המשיבה, כי העותרת בעצמה, בהשגה שהגישה, טענה כי שטח הנכס הוא 2,730 מ"ר, דהיינו שטח הגדול ב- 1,035 מ"ר מהשטח השגוי אותו היא מבקשת לקבע באמצעות עתירה זו. בדיון נאלץ ב"כ העותרת להודות כי ההשגה הינה "הודאת בעל דין" שהשטח הינו 2,730 מ"ר ולא כפי שנאמר בשומה של 1 בינואר. לא בכדי לא גילתה העותרת את פירטי ההליכים שניהלה בשנים קודמות. לטענת המשיבה, העתירה מלאה בהאשמות כלפי העירייה ובהשתלחות גסה ולא ראויה עד כדי האשמה פרועה במעשים פליליים. כל טענותיה אלה של העותרת אינן מגובות בתצהיר מטעמה, שכן תצהירה "נעצר" בסעיף 16 ובעמוד 8 לעתירה בת 20 עמודים. לטענת המשיבה, המדובר בעתירה בלתי ראויה בכל היבט אפשרי, סעד בלתי רלוונטי, החסרה מכוונת של עובדות, תצהיר חלקי וחסר, לשון גסה ומכפישה. לפיכך מבקשת המשיבה למחוק העתירה על הסף. הסעד אותו מבקשת העותרת, ביטול השומה הרטרואקטיבית, הינו סעד בלתי ראוי ובלתי מוצדק בנסיבות העניין. תחילה, משמעותו המעשית היא שחיוב הארנונה לשנת 2013 יוותר לפי שטח שגוי בעליל של 1,695 מ"ר וללא כל קשר לגודלו הנכון של הנכס, שכן, שטחו הנכון של הנכס, על פי מדידת העירייה וכן על פי החלטת וועדת הערר מיום 11.10.12, הינו 2,993 מ"ר. אין כל סיבה לזכות את העותרת בפטור מארנונה בלתי צודק לחלוטין על חשבון משלמי המיסים בעיריית אילת. בנוסף לכך, העותרת עצמה טוענה בהשגה שהגישה, כאמור לעיל, כי שטח הנכס הוא 2,730 מ"ר ויש בכך ראייה כי היא לא הסתמכה על שובר התשלום השגוי שנשלח אליה לפי שטח שגוי של 1,695. אין המדובר בהסתמכות אמיתית ותמת לב. אין זה מוצדק לפטור את העותרת מארנונה בעבור כמעט ממחצית שטח הנכס. לא זו בלבד, כי אם בניגוד לפסיקה אליה הפנתה העותרת בעניין חיוב רטרואקטיבי, פרק הזמן "הרטרואקטיבי" בו מדובר הינו פחות מארבעה חודשים. פרק זמן קצר ביותר שאינו מסב שום נזק ממשי לעותרת ובפרט לנוכח הנסיבות שתוארו בתשובת המשיבה. על פי העובדות, העותרת הבינה וידעה היטב כי מדובר בשובר חיוב שאינו רלוונטי לשטחו האמיתי של הנכס. לטענת המשיבה, יש למחוק את העתירה בשל הגשתה בהיעדר ניקיון כפיים תוך העלמת עובדות מהותיות ורלוונטיות. הסבריה של העותרת לעניין זה אינם רציניים ומשקפים את הזלזול בו נוהגת העותרת בהליך משפטי. כך למשל, לא גילתה העותרת, כי התקיים הליך בוועדת הערר, בעניינו של הנכס מושא העתירה דנן, לעניין גודל השטחים וסיווגם וכל טענותיה של העותרת נדחו. כך גם לא גילתה על עתירה מנהלית קודמת שהוגשה בעניין הנכס, עתירה שנמחקה לאור הסכמת הצדדים כי ההליכים הנכונים הם הליכי ההשגה והערר. כמו כן, לא גילתה כי הושג הסדר בין הצדדים במסגרתו ויתרה העותרת על כל טענותיה כלפי העירייה בקשר לשומות עד לסוף שנת 2012. עוד לא גילתה העותרת, כי טענותיה באשר לסיווג המחסן נדחו בעתירה מנהלית שהגישה ואחר כך נדחו גם על ידי בית המשפט העליון. לטענת המשיבה אין לשעות לטענת העותרת לביטול השומה הרטרואקטיבית. שומת הארנונה הנכונה היא לפי שטח בנוי של 2,993 מ"ר. ברור כי העותרת יודעת היטב כי השוברים שנשלחו אליה על בסיס שטח של 1,695 מ"ר הם שגויים, ראיה לכך בטענה שטענה בהשגה כי שטח הנכס הינו 2,730 מ"ר. לטענתה, אין זהו המקרה בו יש לקבל טענת נישום לגבי חיוב רטרואקטיבי. ברור הוא שהעותרת, כאמור, לא הסתמכה על החיוב השגוי. עוד טענה המשיבה, כי אין כל מניעה לתקן את טעות הרישום שגרמה לחיוב ארנונה שגוי. רצונה של העותרת הוא להנציח חיוב שגוי בעליל ולזכות בפטור בלתי מוצדק מארנונה ביחס למחצית משטח הסופרמרקט. המשיבה הפנתה לפסיקה, רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים פ"ד מו(3)661 (להלן: "עניין ריינר"), שם נקבע כי אין בכוחה של טעות עובדתית טכנית ברישום המצוי בספרי העירייה, כדי לפטור נישום מתשלום חיוב הארנונה הנכון גם אם הוא נדרש להשלים ולשלם לאחר שנים. במקרה דנן מדובר על שנת מס אחת וזמן קצר יחסית לאחר תחילתה. עוד הפנתה המשיבה לפסיקה, וטענה כי לעותרת לא עומדת טענת ההסתמכות ואף לא טענת תום הלב ולפיכך אין כל מניעה מלתקן את החיוב למפרע. דיון והכרעה השאלה שמעלה העתירה היא האם בדין השיתה המשיבה על העותרת שומת ארנונה מתוקנת באופן רטרואקטיבי למשך 3 חודשים. בעניין זה, הגישה המשיבה תצהיר של הגב' מירב פייגין, מ"מ מנהלת מחלקת השומה בעיריית אילת, על פיו, שוברי התשלום שנשלחו לעותרת בתחילת ינואר היו בגין שטח בנוי שגוי בגודל של 1,695 מ"ר וכי הדבר נעשה "בשל תקלה טכנית ברישום נתוני החיוב הנ"ל במערכת הגבייה". על פי התצהיר, יש לחייב את הנכס לפי שטח בנוי בגודל של 2,993 מ"ר בסיווג סופרמרקטים- אזור 1. (בנוגע לשטח הקרקע התפוסה לא היה שינוי בחיובים). אל מול תצהירה הנ"ל של הגב' פייגין, עומדות טענותיו של ב"כ העותרת, כאילו מדובר ברישום כוזב ובתצהיר שקרי של הגב' פייגין, וכאילו הרישומים הכוזבים נעשו במסגרת שיטה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לצורך האדרת שכר הטרחה של באי כוח העירייה. ביחס לכך, הצביע ב"כ העותרת על שומות השנים הקודמות, מהן ביקש ללמוד על השיטה. אלא שביחס לשנים הקודמות הגיעה העותרת להסדר עם העירייה. טענותיו של ב"כ העותרת ביחס לשיטה האמורה, לא נתמכו בתצהיר ולא הוכחו כדבעי וכמו כן, אין מקומן במסגרת עתירה זו שכל עניינה הוא כאמור, החיוב הרטרואקטיבי למשך שלושה חודשים שהחליף חיוב קודם קטן יותר. גם לו היה מדובר בשיטה, כטענת ב"כ העותרת, לא היה בכך כדי להועיל לעותרת. בעניין זה, עולה מהחומר שהיה מונח בפניי, כי בעת שהעותרת קיבלה, בתחילת ינואר 2013, את החיוב השגוי בגין כמחצית משטח הנכס, היה ידוע לה היטב כי מדובר בחיוב שגוי, שכן, אך כשלושה חודשים קודם לכן, ביום 11.10.12 החליטה וועדת הערר, בערר שהגישה העותרת ואשר נסוב בין היתר, על גודל הנכס, כי גודל הנכס הוא בשטח בנוי של 2,993 מ"ר (ראה נספח 1 לכתב התשובה מטעם המשיבה). החלטת וועדת הערר התבססה על הליך מדידה חוקי שנעשה על ידי מודד מוסמך מטעם העירייה ובהיעדר מדידה מוסמכת אחרת מטעם העותרת. לא למותר להוסיף, כי גם במסגרת עתירה זו לא צורפה כל מדידה שונה מזו ששימשה את העירייה ואשר עליה התבססה וועדת הערר. ויפים הדברים שנאמרו בעניין ריינר: "חובת תשלום הארנונה חלה, מדעיקרא, על המבקשת. בכך שמתוך טעות תבעה המשיבה, תחילה, את התשלום מבעלה של המבקשת, אין כדי לחלץ את המבקשת מחובה..... כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום, כך השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחבותו. המבקשת לא חלקה על העובדה, שהחזיקה בדירה בכל השנים שבגינן חויבה. נמצא, שתיקון הרישום, הגם שנעשה בחלוף שנים ובתוקף למפרע, לא שינה ולא עיוות מאומה, אלא רק התאים את הרישום למצב העובדתי".(ההדגשות אינן במקור ח.ס.) בענייננו, אין בכוחו של הרישום המוטעה בספרי העירייה כדי לפטור את העותרת מחבותה בגין הנכס שהיא מחזיקה ואשר שטחו הנכון הוא כאמור בשומה המתוקנת. השומה המתוקנת לא שינתה ולא עיוותה מאומה אלא רק התאימה את החיוב למצב העובדתי. נכון שראוי היה כי העירייה תתקן את הרישום בספריה בו זמנית עם דרישת התשלום בגין השומה המתוקנת, דבר שנעשה בענייננו באיחור, אך אין בו כאמור, כדי להועיל לעותרת. כך גם בעניין הפגמים המנהליים שמפורטים בטענות העותרת, כגון שלא צוין בשומה המתוקנת כי היא מבטלת את השומה הקודמת מאותה שנה וכי נפלה טעות בשומה הקודמת. אין בפגמים אלה, כדי להביא לתוצאה המבוקשת על ידי העותרת של השארת שומה שגויה על כנה. בענייננו, אין מדובר בחיוב למפרע למשך שנים כפי שהיה בעניין ריינר, אלא בחיוב למפרע של מספר חודשים קטן. עוד יש להוסיף, כי במסגרת ההשגה שהגישה העותרת (נספח 6 לכתב התשובה של המשיבה), ביקשה העותרת לחילופין לחייבה בגין הנכס על פי שומה עצמית של 2,730.4 מ"ר. היינו, שגם על פי גרסתה של העותרת בהשגה לשנת 2013 הנוגעת לענייננו, הודתה העותרת בשטח בנוי המתקרב לזה שהעירייה מדדה ואשר שימש לשומה המתוקנת ועל כן אין לקבל את טענת העותרת כי יש לבסס את שומת הארנונה לשנת 2013 על כמחצית משטח הנכס הנכון. בדיון שהתקיים ביום 14.10.13, הודה ב"כ העותרת כי יש לראות בהודאתה של העותרת בהשגה, לפיה השטח הוא 2,730 מ"ר, כהודאת בעל דין. לאחר מכן חזר בו ב"כ העותרת מטענתו זו לאור הערת ב"כ המשיבה כי הדברים לא נטענו בעתירה. כאמור לעיל, אך זמן קצר קודם למשלוח השומה השגויה, נקבע שטח הנכס בהחלטת וועדת הערר (אותה בחרה העותרת שלא לגלות בעתירה), כעומד על 2,993 מ"ר. זהו שטח הנכס שבגינו על העותרת לשלם את השומה המתוקנת לכל שנת 2013. בשולי פסק הדין אוסיף, כי כבקשת ב"כ העותרת, לא התייחסתי ל"הודעה מטעם מנהל הארנונה של עיריית אילת" שהוגשה לאחר הגשת הסיכומים. לאור כל האמור, אני דוחה את העתירה ומחייבת את העותרת בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪. רשויות מקומיותהחלטה מנהליתארנונה