בעתירה זו תקפו העותרים מספר גדול של שאלות שנשאלו בבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין שהתקיימה ביום 01.05.13 (להלן - הבחינה). שאלון הבחינה ערוך לפי מתכונת אמריקאית הידועה בשם "רב-ברירה", במסגרתו מוצעות לכל שאלה ארבע תשובות חלופיות, שאחת מהן היא הנכונה ביותר (אליבא דמחבר המבחן), ועל הנבחן לסמנה בטופס השאלון. העותרים ניגשו לבחינה האמורה, אולם לא צלחו אותה. ביום 30.05.13 התכנסה ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין (להלן - המשיבה) והחליטה, בין היתר, שלא לקבל את השגותיהם של העותרים על שאלות שונות. מכאן העתירה שבפניי. במקור הוגשה העתירה ביחס לתשע שאלות: 18, 29, 30, 35, 51, 56, 70, 76 ו-87 (בה ביקשו העותרים להכיר בחלופה אחרת מזו שנבחרה על-ידי הוועדה, כחלופה הנכונה ביותר). לאחר הדיון בעתירה, ובעקבות המלצת בית המשפט, הודיעה ועדת הבחינות כי החליטה להכיר בחלופה נוספת לגבי שאלה 87, כך ששתי חלופות, הן חלופה ד' (שנבחרה על-ידי המשיבה) והן חלופה ג' (בה ביקשו העותרים להכיר), תוכרנה כחלופות נכונות. משזכו העותרים בסעד המבוקש לו עתרו בנוגע לשאלה זו, מתייתר הצורך לדון בה במסגרת פסק דין זה. העותרים מצידם הודיעו לאחר הדיון בעתירה, כי אינם עומדים עוד על טענותיהם ביחס לשש מן השאלות נשוא העתירה. נותר אפוא לדון בשתי שאלות: 51 ו-76. טענות הצדדים בתמצית 4. העותרים טוענים כי התשובות אותן בחרו המשיבות בשאלות נשוא העתירה שגויות, ומשכך יש להורות על פסילתן, ולמצער, להכיר בחלופה נכונה נוספת לגביהן. לשיטת העותרים, בהחלטות המשיבות "נפלו פגמים החוסים תחת שיקול דעת מוטעה, חוסר מדתיות, חוסר סבירות מהדרגה הקיצונית וסטייה מהחומר המחייב לבחינה, בכל הכרוך בהליך ההשגות על בחינות ההסמכה...". עוד טוענים העותרים כי בית המשפט יתערב ואף יפסול שאלות בבחינה מקום בו המשיבות חרגו מסמכותן. 5. המשיבות טוענות לעומתם כי בענייננו חל כלל אי ההתערבות הרגיל, כפי שזה חל במבחני הסמכה אחרים (כגון ברפואה או בהנדסה), ולפיו יש לכבד את שיקול דעתה של ועדת הבחינות בגדרי מתחם הסבירות. יתר על כן, לטענת המשיבות, במסגרת הביקורת השיפוטית אין כלל מקום לבחינה עניינית של טענות בנוגע לנכונות תשובה מסוימת, כמו גם בנוגע לצורך לקבוע תשובה שונה או נוספת, או בנוגע לטענה בדבר ניסוח מטעה של שאלה. המשיבות מפנות בהקשר זה לעע"מ 1811/12 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב רן (02.05.12; להלן - פרשת לב רן)). המשיבות מוסיפות כי ועדת הבחינות פעלה בנוגע לכל השאלות בענייניות, במקצועיות ובסבירות. המסגרת הנורמטיבית 6. ככלל, בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתה של ועדת הבחינות בקביעת נכונות השאלות והתשובות להן. בית המשפט יעשה כן רק במקרים חריגים ונדירים "כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק" (ראו בג"צ 4904/04 ותד מוחמד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, (08.06.04), בפסקה 11; עת"מ (י-ם) 8521/08 אהרוני נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.08.08)). גם מקרים בהם נגוע שיקול דעתה של הוועדה בשיקול זר, או בפגמים אחרים היורדים לשורש שיקול הדעת המנהלי, עשויים להצדיק התערבות שיפוטית (בג"צ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין (20.10.05)), וכן מקרים בהם מדובר בפגם של חריגה מסמכות (בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין בישראל (27.02.03), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט מצא; עת"מ (י-ם) 1182/07 רחמיאן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (02.03.08), בפסקה 2). 7. עינינו הרואות כי החלטות ועדת הבחינות אינן חסינות מביקורת שיפוטית. אמנם, כפי שנקבע בפרשת לב רן, עילות ההתערבות מצומצמות והביקורת השיפוטית צריכה להיות מופעלת בריסון, שכן ועדת הבחינות היא הגוף המקצועי, שאין בית המשפט נכנס בנעליו. יחד עם זאת, עילות ההתערבות קיימות ושרירות, והן קשורות קשר בלתי נפרד לנסיבות העניין הספציפיות. יפים לעניין זה דברי חברי, כב' השופט שחם, בעת"מ (י-ם) 30985-12-12 גמליאל נ' לשכת עורכי הדין (06.03.13), לאמור: "יש בסיס מוצק לטענת המשיבות, כי אין מקום לכך שבית המשפט יהפוך למעין ועדת בחינות עליונה. בה בעת, חזקת התקינות, עליה עומדת לשכת עורכי הדין בטיעוניה, אינה חזקה חלוטה. ככל עשייה, גם עשייתה של ועדת הבחינות אינה חפה, במישור העיוני או המעשי, מפגמים". 8. על רקע האמור אפנה עתה לשאלות עצמן (כניסוחן בגרסה 1 של הבחינה) ואבחן האם נפל בהן פגם המצדיק התערבות שיפוטית. שאלה מספר 51 8. להלן נוסח השאלה: במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגד טל ציווה רשם ההוצאה לפועל על עיכוב יציאתו של טל מן הארץ לאחר ששוכנע שיש יסוד להניח שהוא עומד לצאת מן הארץ בלי לפרוע את חובו. בחלוף שבועיים ביקש טל לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ כדי לאפשר לו לבקר את דודתו המאושפזת בבית חולים בארצות הברית לאחר ניתוח חירום. מה הדין? א. רשם ההוצאה לפועל חייב לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיוזמתו או על פי בקשת חייב, אם מצא כי יציאתו של החייב מן הארץ היא למטרה מוצדקת. רשם ההוצאה לפועל חייב להתנות את הביטול במתן ערובה כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין. לשכת ההוצאה לפועל תמציא הודעה על כך למשטרת ישראל לא יאוחר מ-24 שעות מעת ביטול הצו. ב. רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיוזמתו או על פי בקשת חייב, אם מצא כי יציאתו של החייב מן הארץ היא למטרה מוצדקת. רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את הביטול במתן ערובה כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין. לשכת ההוצאה לפועל תמציא הודעה על כך למשטרת ישראל לא יאוחר מ-24 שעות מעת ביטול הצו. ג. רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיוזמתו או על פי בקשת חייב, אם מצא כי יציאתו של החייב מן הארץ היא למטרה מוצדקת. רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את הביטול במתן ערובה כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין. החייב ימציא הודעה על כך למשטרת ישראל לא יאוחר מ-24 שעות מעת ביטול הצו. ד. רשם ההוצאה לפועל רשאי לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ, מיוזמתו או על פי בקשת חייב, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אם מצא כי יציאתו של החייב מן הארץ היא למטרה מוצדקת. רשם ההוצאה לפועל רשאי להתנות את הביטול במתן ערובה כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין, ואם לא התנה כן עליו לציין מהם הטעמים המיוחדים לכך. לשכת ההוצאה לפועל תמציא הודעה על כך למשטרת ישראל לא יאוחר מ-24 שעות מעת ביטול הצו. 9. ועדת הבחינות בחרה בחלופה ב' כחלופה הנכונה, בהתבסס על הוראת סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל). 10. העותרים טוענים כי ביום 16.01.12 פירסם מנהל בתי המשפט הנחיה באתר האינטרנט של המשיבה 1 לפיה האחריות על הסדרת עיכובי יציאה מהארץ (מתן הצו וביטולו) מוטלת על כתפי בעלי הדין ולא על הרשויות. לפיכך נקבע בהנחיה כי המזכירויות יחדלו משליחת צווי עיכוב היציאה לרשות האוכלוסין ומעברי הגבול, ואילו האחריות על אכיפת הצו תוטל על בעלי הדין המבקשים אותו. יתר על כן, טוענים העותרים, בפרקטיקה הנוהגת, מי שניתן לבקשתו צו עיכוב יציאה מהארץ, הוא שממציאו למשטרת הגבולות. עוד טוענים העותרים בהקשר זה, כי טענת המשיבות לפיה הבחינה עוסקת בדין המהותי אינה יכלה לעמוד. זאת משום שבעתירה אחרת טענו המשיבות בכתב התשובה שהוגש מטעמם כי אחת השאלות נשאלה בהתאם לפרקטיקה הנוהגת. 11. מנגד, טוענות המשיבות כי סעיף 14(ד) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי אם בוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ "תמציא לשכת ההוצאה לפועל מיד, ולא יאוחר מתום 24 שעות מעת ביטול הצו, הודעה על כך למשטרת ישראל, וכן תשלח הודעה על ביטול הצו לחייב ולזוכה". לשיטת המשיבות, די באמור בסעיף כדי לקבוע כי החלופה הנכונה היא חלופה ב'. זאת משום שאף אם נניח כי בנושא זה פועלים גורמים אלה ואחרים שלא על-פי הקבוע בחוק, הרי שממילא השאלה שנשאלה בבחינה הייתה "מה הדין". עוד טוענות המשיבות כי ממילא הנחייה אליה מפנים העותרים מתייחסת להוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ ולא להודעה על ביטולם, וכן קובעת את סדר המצאת הצווים לגורמי מעבר הגבול ולא למשטרה. לפיכך, לא ברור דיו מהעתירה הכיצד סוטה ההנחיה מהוראות הדין שהובאו לעיל. כמו כן, בעקבות הערתי בדיון שנערך ביום 03.07.13, טענו ב"כ המשיבות כי ממילא הנוהל המדובר עוסק לכאורה בבתי המשפט ולא בלשכות ההוצאה לפועל, שהופרדו ממערכת בתי המשפט ופועלות כיום במסגרת רשות האכיפה והגבייה. 12. אין בידי לקבל את טענת העותרים. נוסח השאלה הינו "מה הדין?" ולא "מהי הפרקטיקה?". ואכן, תשובה ב' שנבחרה על-ידי המשיבות כתשובה הנכונה תואמת את הקבוע בדין, דהיינו, את הוראת סעיף 14(ד) לחוק ההוצאה לפועל. בנוסף, כטענת המשיבות, כלל לא ברור כיצד הוראת סעיף 14(ד) לחוק ההוצאה לפועל וההנחיה עליה הצביעו העותרים סותרות זו את זו. כך, ההנחיה, לפי האמור בה, עוסקת ב"צווי עיכוב יציאה מהארץ" וקובעת כי "המזכירויות [של בתי המשפט] יחדלו מלשלוח את צווי עיכוב היציאה לרשות האוכלוסין ומעברי הגבול". אין בהנחיה כל התייחסות לשאלה על מי מוטל להמציא למשטרה הודעה על ביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ. ממילא אין בהנחיה כל אזכור למשטרת ישראל. אף אם ייתכן הגיון בהנחה לפיה יש להמציא הודעה על ביטול צו באופן בו נוהגים בצו (הנחה שיש לה פנים לכאן ולכאן), הרי שממילא העותרים אינם יכולים לקרוא להנחיה את מה שאין בה. 13. מעבר לצריך, רואה אני לחזור ולהידרש כאן להערה שאף הועלתה על-ידי בדיון. ההנחיה אליה הפנו העותרים הוצאה מטעם הנהלת בתי המשפט, ועוסקת במזכירויות בתי המשפט, ואילו השאלה שנשאלו העותרים עניינה בלשכת ההוצאה לפועל, הפועלת כיום במסגרת רשות האכיפה והגבייה. כידוע, רשות האכיפה והגבייה הוקמה בינואר 2009 כיחידת סמך של משרד המשפטים והופרדה ממערכת בתי המשפט (ראו באתר האינטרנט של רשות האכיפה והגביה, שהוקם מכוח הוראת סעיף 3ג לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 33), התשע"א-2011). לפיכך, על פניו, ההנחייה האמורה אינה מחייבת כלל את לשכות ההוצאה לפועל, משהוצאו על-ידי הנהלת בתי המשפט, וממילא ההנחייה אינה רלוונטית כלל לשאלה דידן. 14. לאור האמור, לא מצאתי כל פגם בשאלה המצדיק התערבות בה. שאלה 76 15. וזהו נוסח השאלה: דוד ושלמה הם נאשמים 1 ו-2 בהתאמה באותו כתב אישום. התביעה הודיעה כי היא מוותרת על עדותו של שמואל, אף ששמו נכלל ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום. סנגורו של שלמה הודיע כי הוא מבקש בכל זאת לקרוא לשמואל לעדות. מה יהיה סדר חקירתו של שמואל בידי בעלי הדין? א. עורך דינו של שלמה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד; אחריו יחקור אותו בא כוח התביעה. ב. בא כוח התביעה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של שלמה; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד. ג. בא כוח התביעה יחקור אותו ראשון; אחריו יחקור אותו עורך דינו של דוד; אחריו יחקור אותו עורך דינו של שלמה. ד. עורך דינו של שלמה יחקור אותו ראשון; בית המשפט יקבע את סדר חקירתו על ידי עורך דינו של דוד ובא כוח התביעה. 16. המשיבה בחרה בחלופה ד' כתשובה הנכונה בהתאם לסעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חסד"פ). 17. העותרים טוענים כי התשובה שנבחרה היא תשובה מטעה, הן ביחס לנתוני השאלה והן ביחס לדרישות העולות מהוראת החוק. לשיטת העותרים, מהחלופה שנבחרה על-ידי ועדת הבחינות כחלופה הנכונה משתמע כי לעורך דינו של שלמה זכות מוקנית לחקור ראשון את עד התביעה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בהוראת החוק. הואיל ובאף אחת מן החלופות שהוצגו לשאלה לא צוין האם הרשה בית המשפט את החקירה, הרי שאף אחת מן החלופות אינה נכונה, ולפיכך יש להורות על פסילת השאלה. לטענתם, החלק הארי של התשובה לשאלה מצוי דווקא בסעיף 177לחסד"פ, אותו לא כללה המשיבה בפירוט הצעות לסימוכין לשאלות בבחינת ההתמחות (שפורסמה כמובן לאחר הבחינה). עוד טוענים העותרים כי עשרה מהם שגו בשאלה זו, והדבר מאשש את הצורך הממשי בפסלות השאלה. 18. המשיבות טוענות, לעומתם, כי שאלה 76 אינה עוסקת בשיקולי בית המשפט באם להרשות את החקירה אם לאו, אלא בסדר החקירה במצב בו הרשות ניתנה. יתר על כן, בהתאם לפסיקה, ברירת המחדל בנסיבות המתוארות בשאלה היא שבית המשפט יאפשר לנאשם לחקור בחקירה ראשית את עד התביעה שלא נקרא להעיד, ולאחר מכן יקבע בית המשפט את סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים (ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.07.12)). 19. אף לגבי שאלה זו מצאתי שאין לקבל את טענת העותרים. השאלה עוסקת בסדר חקירת העדים מקום בו "עד תביעה" לא נקרא להעיד על ידי התביעה, והעד זומן על-ידי הסנגור. בסיטואציה זו בדיוק עוסק סעיף 178 לחסד"פ, שכותרתו "עד תביעה שלא נקרא להעיד", ותוכנו כדלקמן: לא קרא התובע לעד שצויין כעד התביעה בכתב האישום, והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי בית המשפט להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים. העותרים אמנם מלינים כי מנתוני השאלה, כמו גם בחלופות השונות, לא צוין האם בית המשפט הרשה את החקירה. דא עקא, וכפי שטענו המשיבות, השאלה כלל אינה עוסקת בעניין הרשות לחקור את עד התביעה, אלא מניחה כי זו ניתנה, כמשתקף מכל התשובות שניתנו לשאלה 76, בהן צויינו חלופות שונות באשר לסדר חקירת העד על-ידי בעלי הדין השונים. כלומר, השאלה אינה עוסקת בקבלת רשות בית המשפט לחקירת העד (אף לא בסגנון חקירתו), אלא בסדר חקירתו על-ידי בעלי הדין. ואחרון, טענת העותרים לפיה החלק הארי של התשובה לשאלה 76 טמון בסעיף 177 לחסד"פ (ובפרט בסעיף 177(1)), אינה מקובלת עליי. זאת משום שסעיף 177(1) עניינו ב"עד תביעה", ככתוב בסעיף, בעוד שהשאלה עסקה ב"עד תביעה שלא נקראה להעיד", שלגביו קבע המחוקק הוראת חוק מיוחדת הגוברת על הוראת החוק הרגילה. 20. לאור האמור, אף בשאלה זו לא מצאתי פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. 21. כללו של דבר: העתירה נדחית. 22. כל אחד מעותרים יישא בהוצאות המשיבות בסך 3,000 ₪. בחינות לשכת עורכי הדיןשאלות משפטיות