הגיש לעיריית אשדוד בקשה לרישיון עסק מסוג רוכלות ונענה בשלילה. הוא מבקש, בעיקר, לבטל את החלטת העיריה ולהורות לה להעניק לו רישיון רוכלות. 2. עיריית אשדוד מתנגדת לבקשות העותר וטוענת שיש לדחות את העתירה על הסף - בעיקר מפאת שיהוי וחוסר ניקיון כפיים - ולגופה. דיון והכרעה 1. לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה לה, על נספחיהן, ובהודעה המשלימה של המשיבה, ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת השיהוי הבלתי מוצדק בהגשתה ומחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר. א. השיהוי בהגשת העתירה 1. העותר ציין בסעיף 9 לעתירתו, כי לאחר קבלת הרישיון הזמני, הוא הגיש בקשה לרישיון רוכלות "ונענה בסירוב ביום 25.11.12". העתירה עצמה הוגשה רק כעבור כשבעה חודשים, ביום 11.6.13 . 2. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), קובעת: "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך". 3. הוראות התקנה ברורות. הכלל הוא, שעתירה צריכה להיות מוגשת בתוך פרק זמן מסוים. במקרים בהם הדין קובע מועד להגשת עתירה, יש להגישה בתוך המועד הקבוע. במקרים אחרים, יש להגישה ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים. 4. התכליות העיקריות העומדות ביסוד תקנה 3 לתקנות הינן, זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שבין הפרט לרשות המינהלית ויצירת עיגון חקיקתי לעקרונות השיהוי שנקבעו בפסיקת בג"צ. (ראה ע"א 6365/00 אברהם בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז צפון, פ"ד נ"ו (4) 38). התכלית של זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, במובן של הכרעה מהירה במחלוקת - על משמעויותיה לצדדים הנוגעים בדבר ולציבור - חשובה כשלעצמה ויש לה יתרונות מהותיים נוספים - האפשרות של הצדדים להציג ראיותיהם בתוך פרק זמן קצר מאז ההתרחשויות והאפשרות של בית המשפט לקיים בירור משפטי ולפסוק את הדין בסמיכות להתרחשויות. בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינ"י ואח', דובר בעתירה שהוגשה לבית המשפט 58 ימים ממועד קבלת ההחלטה מושא העתירה, דהיינו באיחור של 13 יום ובית המשפט אמר שם את הדברים הבאים: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך"". 5. תקנה 3(ג) לתקנות, מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת עתירה "אם ראה הצדקה לכך". ככלל, הצדקה להארכת מועד תהיה קשורה לנסיבות הנוגעות לאיחור בהגשת העתירה או לנסיבות הנוגעות למהות העתירה מבחינת האינטרס הציבורי בבירורה ומידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. 6. משמעות הדבר הינה, כי רק כשהשיהוי (הסובייקטיבי) מוצדק, או כשקיים אינטרס ציבורי מיוחד בשמיעת העתירה לגופה למרות השיהוי, יש מקום לשקול את הדבר אל מול "השיהוי האובייקטיבי" - הפגיעה העלולה להיגרם לרשות או לצד שלישי מהשיהוי בהגשת העתירה. אולם, מקום שאין הדבר כך, הרי שהמועד הקבוע בתקנות - המגלם אינטרסים ידועים, גובר, גם אם אין נזק נוסף ממשפחת הנזק הנבחן בשאלת השיהוי האובייקטיבי. פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את הוראת תקנה 3 הקובעת כי יש להגיש עתירה "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה..." ותחזיר אותנו לכללי השיהוי הפסיקתיים שקדמו לתקנה. 7. כאן, העותר לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת העתירה ואף לא טרח להצדיק את איחורו בהגשת העתירה, לא בכתב עתירתו ולא בטיעוניו בבית המשפט. 8. נוכח השיהוי הארוך הבלתי מוסבר בהגשת העתירה, מוצדק לדחותה על הסף. ב. חוסר ניקיון כפיים 1. התמונה העובדתית המצטיירת מקריאת העתירה, הינה כדלהלן - העותר, חסר בית, מתגורר מזה כ 5 שנים ברכב מסחרי שאינו ראוי לנסיעה, העומד במתחם המרינה באשדוד, והוא מוֹכר מתוכו משקאות קלים ודברי מתיקה. במשך השנים נתנה העיריה את הסכמתה בשתיקה, בע"פ, ובחלק מהזמן בכתב, לעיסוקו של העותר ברוכלות. בחודש ינואר 2012, מסרה העיריה לעותר דרישה לסילוק רכבו ולסילוק כל מה שמשמשו ברוכלות וכשלושה חודשים לאחר מכן היא תפסה את רכבו ואת הציוד המשמשו ברוכלות. העותר הגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים באשדוד בקשה להחזרת התפוסים והעיריה הגישה נגדו, שם, כתב אישום על עיסוק ברוכלות ללא רישיון. בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 10.7.12, הסכימה העיריה להשיב לעותר את התפוסים והצדדים הסכימו שהעותר יגיש לעיריה בקשה לקבלת רישיון לרוכלות. העותר הגיש בקשה לרשיון לרוכלות והעיריה נתנה לו רשיון זמני לתקופה של 3 חודשים. לאחר מכן, העותר הגיש בקשה לרישיון רוכלות קבוע וביום 25.11.12 הוא נענה בשלילה. 2. העובדות לאשורן, העולות מתשובת העיריה לעתירה, כוללות פרטים חשובים נוספים, שלא בא זכרם בכתב העתירה - למרות שהם היו ידועים היטב לעותר - שעיקריהם יובאו להלן: בתאריך 3.1.12 נמסרה לידי העותר, מטעם העיריה, "דרישה לסילוק כלים, טובין ולביצוע עבודה", בה הוא נדרש לסלק את הרכב ואת החפצים המשמשים אותו לעיסוק ברוכלות, מהמקום בו הם נמצאים, בתוך 7 ימים, אחרת, העיריה תשתמש בסמכותה שבחוק העזר ותסלק את הרכב והחפצים בעצמה. במעמד קבלת הדרישה, הודיע העותר כי אין בכוונתו לקיימה והשמיע איומים על פגיעה בעצמו. בתאריך 5.1.12 פנה העותר במכתב אל ראש מינהל התיפעול בעיריה, בו שטח את טענותיו וביקש לקבל רישיון רוכלות. את מכתבו הוא חתם בפסקה הבאה: "ברגעים אלו ממש קיבל גם ראש העיר מכתב מנוסח היטב בעל כתב ידי המפרט את הסיבות עימם הגעתי למצבי העגום ולכוונתי שלא להתפנות ובמידה וכן לסיים את חיי. אנא ממך אל תהיה אחד מאלה שסוגרים עיניים ולוקחים נשמות ואל תהיה שותף לרצח שלי". בתאריך 9.1.12 השיב מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית אשדוד לעותר, וכתב לו בין היתר כי "מדיניות העיריה המוצהרת והבלתי מתפשרת מזה מספר שנים היא לא לאפשר רוכלות ברחבי העיר". נוכח האיומים שהשמיע העותר, הופסקו פעולות הפיקוח העירוני לביצוע הדרישה לסילוק רכבו של העותר, ועניינו של העותר הועבר לבירור באגף הרווחה של העיריה. כעבור תקופה מסוימת, אגף הרווחה, בהתייעצות עם גורמים מקצועיים נוספים, נתן אור ירוק למחלקת הפיקוח העירוני והוחלט להמשיך בטיפול בדרישה לסלק את רכבו של העותר מהמקום בו הוא עוסק ברוכלות. ב- 14.5.12 הגיעו אנשי העיריה אל המקום בו העותר עוסק ברוכלות, על מנת לסלק את הרכב והמטלטלין האחרים המשמשים אותו ברוכלות, ובתגובה לכך העותר התיז על עצמו נוזל דליק ואיים להצית את עצמו. המשטרה הוזעקה למקום ופעולת הפקחים הופסקה. בצל איומי ההתאבדות של העותר והחשש שמא הוא יפגע בעצמו, הוסכם בין העותר למנהלים מהעיריה שנכחו במקום, שאם העותר יעמיד רכב ראוי לנסיעה, העיריה תאשר לו לעסוק באמצעותו ברוכלות למשך 3 חודשים, בין השעות 08:00 -17:00. והעותר התחייב להגיש לעיריה מכתב ובו התחייבות ברוח ההסכמה האמורה. כעבור שבוע, פנה העותר במכתב לעיריה, בו כתב בין היתר את הדברים הבאים: "אני מכריז על שביתת רעב מוחלט וכל מזון או שתיה לא ייכנס לגופי עד לקבלת תשובות מאת כל הנוגעים בענייני והאחריות לבריאותי על אחריותכם המלאה, עקב חשדות וחרדות על אובדן ביתי ופרנסתי כיהודים וכל צעד כוחני שייעשה מטעמכם רק יחריף את עקשנותי למות במלחמה על הבית והפרנסה ומתוך כוונתכם לעשות שימוש בכח שלא על פי חוק. זכרו, לא אוכל ולא אשתה עד אשר יימצא הפתרון". העיריה השיבה לעותר במכתב המפרט את השתלשלות האירועים וציינה בפניו כי היא עומדת על זכותה לסלק את רכבו. כעבור מספר ימים הגיע העותר אל מנכ"ל העיריה והודיע כי בכוונתו למלכד את רכבו. העיריה דיווחה על כך למשטרה והמשטרה חקרה את העותר ובהמשך בית המשפט אסר עליו להתקרב לבניין העיריה או ליצור קשר עם המנכ"ל. בהמשך לאמור, תפסה העיריה את רכבו של העותר ומיטלטלין נוספים שלו, הקשורים לעיסוקו ברוכלות. בתאריך 10.6.12, הגישה העיריה כתב אישום נגד העותר, על רוכלות מתוך רכב ללא רישיון. בתאריך 10.7.12 התקיים דיון בבית המשפט, בנוגע לכתב האישום, במסגרתו הסכימה העיריה להחזיר לעותר את התפוסים כנגד התחייבותו לא לעסוק ברוכלות ללא רישיון. ובית המשפט המליץ לעיריה לקיים את הסכמתה המקורית להתיר לעותר לעסוק ברוכלות במשך 3 חודשים. בעקבות המתואר, הגיש העותר, באמצעות בא כחו עו"ד יובל בוקר, בקשה לרשיון זמני לעסוק ברוכלות, והעיריה הנפיקה לו "אישור רוכלות זמני". מפאת חשיבות המסמך המאשר לעותר לעסוק באופן זמני ברוכלות, אצטט חלקים עיקריים ממנו: "המדיניות של עיריית אשדוד היא לא לאפשר רוכלות בתחומי העיר ורק בשל הנסיבות המיוחדות כפי שבאו לידי ביטוי בהמלצת בית המשפט בתיק רע"ס 16515-06-12 יש הסכמה לחרוג מהמדיניות ע"י מתן אישור חריג לשלושה חודשים לצורך התארגנות ומציאת חלופת פרנסה אחרת". "האישור ניתן למשך שלושה חודשים החל מתאריך 1/9/12 ועד לתאריך 1/12/12 ובתנאים המפורטים להלן...". "בתאריך 1/11/12 עם פקיעת האישור תפסק הרוכלות במקום ומר עוזי X יפנה את המקום ויחזיר את המצב השטח לקדמותו. במידה ולא יעשה כך תחייב העיריה את מר עוזי X בכל עלות שתנבע מהצורך להסיר מיטלטלין או כל מפגע אחר שנוצר בעקבות הרוכלות במקום". "הצהרת וחתימת בעל האישור" "אני עוזי X מצהיר בזאת כי קראתי את התנאים של האישור הנ"ל אני מבין ומסכים לכל התנאים ומתחייב לעמוד בהם לרבות הפסקת הרוכלות בתאריך 1/11/12 עם פקיעת האישור הנדון וכי כל הפרת תנאי תביא לביטולו של האישור". בביקורות שערכו פקחי העיריה נמצא, כי למרות התחייבות העותר להפסיק לעסוק ברוכלות בתום תקופת האישור הזמני, הוא המשיך לעסוק ברוכלות, והוא התמיד בכך גם לאחר שבית המשפט הרשיעו ביום 8.1.13 בעיסוק ברוכלות ללא רישיון. 3. לא יכול להיות חולק על כך שהעובדות המתוארות בתשובת העיריה, שלא הוזכרו בעתירה, חשובות מאוד והן מאירות את הפרשה באור אחר מזה שביקש העותר להציג. 4. על עותר המבקש סעד בבית המשפט לעניינים מינהליים, לבוא בידיים נקיות ובתום לב. בכלל זה הוא מחוייב לפרוס בעתירתו את מלוא העובדות הרלוונטיות, אחרת, עתירתו עלולה להימחק מטעם זה בלבד. "כלל ידוע ומנחה משנים מדגיש וחוזר ומדגיש, שבית המשפט הגבוה לצדק, המתבקש להושיט לבעל דין סעד מן הצדק, יושיט את הסעד רק למי שראוי לכך. עותר, אשר חוטא בהעלמת עובדות חשובות מכתב עתירתו, אינו נוהג בתום-לב. עתירתו מוכתמת באי-ניקיון כפיים, ועל-כן לא יזכה לכל סעד של צדק, אפילו היו עמו טעמים, הראויים להישמע לגופו של עניין". - בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו ואח' פ"ד לו(4) 53. 56. (וראה גם בג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה - פ"ד מא(1) 409, 410 ובג"צ 6010/07 חאג' יחיא מהא ואח' נ' הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין נתניה ואח' - ) 5. כאן, העותר השמיט מכתב עתירתו פרטים חשובים מאוד הנוגעים לעניין, שהיו בידיעתו. אופי הפרטים שהעותר לא כלל בכתב עתירתו ומשקלם הסגולי בהקשר לסעד המבוקש על ידו בעתירה, מצדיקים לראות בעתירתו כמוכתמת בחוסר תום לב, המצדיק כשלעצמו את דחייתה. 6. העובדה כי עד להגשת הבקשה לקבלת רישיון לעסוק ברוכלות, העותר עסק ברוכלות תקופה ארוכה מאוד ללא רישיון; העובדה כי גם לאחר תום תקופת שלושת חודשי הרישיון הזמני שקיבל וגם לאחר שהוא הורשע בבית המשפט בעיסוק ברוכלות ללא רישיון, הוא המשיך לעסוק ברוכלות ללא רישיון; והעובדה שגם בעת שהוא הגיש את עתירתו לבית המשפט, הוא המשיך לעסוק ברוכלות ללא רישיון. מצדיקות אף הן, כשלעצמן, לראות בעותר כמי שפנה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, מהותי. 7. וכך גם העובדה שהעותר עצמו הסכים לקבל מהעיריה רישיון זמני לעסוק ברוכלות לתקופה של שלושה חודשים, לצורך התארגנות ומציאת פרנסה אחרת, והתחייב שבתום תקופה זו הוא יפסיק לעסוק ברוכלות. ובסופו של דבר, בניגוד להסכמתו ולהתחייבותו, בתום תקופת הרישיון הזמני הוא ביקש לקבל רישיון קבע לעסוק ברוכלות ומשנדחה פנה בעתירה לבית המשפט תוך הסתרת הסכמתו והתחייבותו כאמור, מהווה חוסר נקיון כפיים מובהק. 8. כל אחד מהנימוקים המוזכרים, מצדיק לבדו את דחיית העתירה על הסף. 2. יצוין, בהקשר לשיהוי בהגשת העתירה ובהקשר לנקיון כפיו של העותר, כי הרושם הוא שהעותר מעורה היטב בענייניו, מודע לזכויותיו ועומד עליהן והמטריה המשפטית אינה זרה לו. בפניותיו השונות אל העיריה, הוא מעלה טענות משפטיות ומפנה להוראות החוק והוא מתאר את עצמו כ"עורך דין קטן". בנוסף, העותר היה מיוצג על ידי עורכי דין בעניינים השונים הנוגעים לעיסוקו, לפחות כשנה לפני הגשת העתירה. 3. נוכח כל האמור, אני דוחה את העתירה על הסף. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך 5000 ₪. רישיון עסקרוכלות