מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות

מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות. 2. הערעור שבפניי נסב על קביעת וועדה רפואית לערעורים מיום 13.1.13 שראתה לדחות את ערעורו הנוגע לצלקת הניתוחית. 3. ב"כ המערער טוען כי חרף העובדה שהוועדה מצאה "צלקת זעירה שקשה למדידה בהיבט הפנימי של קדמת הפיקה הימנית", לא ראתה להתאים נכות בגין הצלקת מכוח סעיף 75 (א) (1) מבחני הנכות. הוא מבקש כי בית המשפט יקבע למערער נכות בשיעור 1% בהתאם לאותו סעיף. הוא מוסיף ומציין כי בעבר, בטרם תוקנו התקנות, יכול היה להתקיים מצב שבו צלקת הייתה שווה 0% נכות. אלא שבעקבות מחלוקת בפסיקה, בשאלה האם פגימה יכולה לעמוד על 0% נכות או שמא לפחות נדרש 1% נכות, שונו התקנות והמינימום כיום עומד על 1% נכות. 4. בעניין זה הוא מפנה לפסק דינה של כב' השופטת גנות בע"א 1407/09 מרדכי דב נ' קצין התגמולים, מיום 22.11.09 שבו נדונה סוגיה דומה. 5. ב"כ המשיב טוענת מנגד כי כל ערעורו של המערער נסב על קביעה רפואית טהורה שמסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה. הוועדה מצאה כי: "הצלקת היחידה היא כמעט בלתי נראית ולכן אין מקום להענקת נכות כלשהי בגינה." מדובר בהחלטה מקצועית וברורה של הוועדה ואין להתערב בה. היא מפנה לדבריה של כב' השופטת למלשטרייך בע"ש (חי) 1134/07 רעות ויזל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, מיום 12.2.08 וכן לע"ו (חי) 47182-11-10 ג'מאל עבדאללה נ' קצין התגמולים, מיום 16.1.11. 6. ב"כ המשיב חולקת על דעתו של ב"כ המערער לפיה קיימת חובה על הוועדה לקבוע ולו נכות בשיעור 1% כאשר מדובר בנכות מוסבת. דיון 7. המחלוקת בתיק זה הדורשת הכרעה אינה נוגעת לשיקול דעתה המקצועי - רפואי של הוועדה, בעת שבחנה את הצלקת שנותרה למערער. הערעור נסב על פירושו של סעיף 75 למבחני הנכות, אותו סעיף קטן שעוסק בצלקת שאינה מכערת ואינה מכאיבה וקובע כי במצב דברים זה ייקבעו לנכה 1% נכות בגין אותה צלקת שעונה לדרישות המבחן. 8. נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הצלקת בברכו של המערער אינה מכערת ואינה מכאיבה. המחלוקת היא האם במצב דברים זה די בקיומה של הצלקת כדי להקנות למערער נכות בשיעור 1% או שמא לוועדה סמכות לקבוע כי אין מקום להעניק נכות במצב עובדתי זה. 9. ב"כ המשיב הפנתה לשני פסקי דין שעניינם כללי יותר ונוגע למקרים שבהם יתערב בית משפט בקביעות מקצועיות של וועדות רפואיות. ואכן הכלל הוא כי אין בית המשפט מתערב בקביעות אלו, אלא במקרים חריגים שבהם נראה כי החלטת הוועדה חורגת מכל מתחם של סבירות או כי נפל פגם משפטי בהחלטתה, למשל אם נמנעה מלהתייחס למסמכים או תלונות וכדו'. 10. בהלכה זו אין כדי למנוע דיון בשאלה עד כמה מחויבות הוועדות הרפואיות לקבוע נכויות בהתאם לכללים שנקבעו במבחנים שבתוספת לתקנות. 11. כבר ציינתי לא אחת כי כשם שבית המשפט כבול להוראות החוק והתקנות, כך גם הוועדות הרפואיות כבולות לאותם מבחנים, שלעיתים אין בהם מענה מדויק למצב שמצאו אצל הנכה. משמע לו היו אותם מומחים, חברי וועדה, נדרשים לכתוב חוות דעת בעניינו של הנכה שלפניהם, בהסתמך אך ורק על שיקול דעתם המקצועי - היו קובעים נכות אחרת מזו שמופיעה במבחני הנכות, או לא קובעים אותה כלל. אלא שבשבתם כטריבונל מעין שיפוטי חלים עליהם כללים החורגים משיקול הדעת המקצועי הטהור. כך למשל גם אם סבורה הוועדה כי יש לנכה מסוים נכות בשיעור העולה על הנכות המירבית בגין קטיעת הגפה - יהיו מנועים מלהעניק את הנכות הזו ויידרשו להיצמד להוראות החוק ולקבוע נכות המשתווה לקטיעה וכו'. 12. כב' השופטת גנות, שנדרשה לסוגיה מהו שיקול הדעת שמאפשר סעיף 75 (א) (1) למבחני הנכות לוועדות הרפואיות בבואם ליישם את המבחנים, קבעה כי בהתאם ללשונו של הסעיף כל מקום שנותרה אצל נכה צלקת - היא תזכה אותו בנכות מכוח אותו סעיף בשיעור של 1%. בעניין דב מרדכי מציינת כב' השופטת גנות כי השינוי שנעשה במבחני הנכות שבתקנות, שבו כיום לא ניתנת הנכות רק על סמך מדידת גודל הצלקת כבעבר, מלמד על כוונת המחוקק. עמדתה זו שבה ועולה גם בעניין ע"ו 2658/08 כפיר חגאי נ' קצין התגמולים, מיום 24.11.09, שם מובאת דוגמה מסעיף 75 (א) (1) למבחני הנכות, לצורך הדיון במשמעות התפקודית אם בכלל לממצא אוביקטיבי. וכך נכתב שם: "כך למשל ניתן לעשות גזירה שווה מהתקנות הדנות בצלקות. הפרק התשיעי לתקנות קובע , כי אם ייקבע קיומה של צלקת, הרי שיש להעניק בגינה נכות. ודוק: אף אם מדובר בצלקת קטנטנה, שאיננה מפריעה ואיננה מכערת, לפי תקנה 75 (א) (1) לתקנות, חובה להעניק נכות מינימלית בשיעור של 1%, קרי: אין לוועדה שיקול דעת בעניין זה, ואין באפשרותה למנוע מהנכה את קביעת הנכות, ולו המינימלית." 13. לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לשאלת משמעותם של סעיפי הנכות שמקנים נכות בשיעור 1% מבלי שנדרשת כל השפעה תפקודית לצורך קביעת הנכות. כב' השופט א. רובינשטיין נדרש לשאלה זו ברע"א 3986/13 נעם הנדרוגר נ' קצין התגמולים , מיום 30.10.13 שם נערך דיון בסעיף 48 (2) ז' III למבחנים שמקנה 1% בגין מצב לאחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעה. זאת בניגוד לדרישות יתרת הסעיפים הקטנים באותו סעיף אשר מעמידים דרישה לקיומה של הפרעה כזו או אחרת על התפקוד. בהקשר זה מציין כב' השופט רובינשטיין כך: "נראה על פני הדברים כי אין חוק הנכים מבקש לפצות על כל פגימה, אלא על זו שיש בה נזק המשליך על תפקודו של הנכה בחייו (והאמור עולה גם מרוח הדברים בדיוני הכנסת - ראו דברי הכנסת 2 (תש"ט) 1577-1572). אמנם גם פגיעות אסתטיות זוכות לתגמול לפי חוק הנכים, אך זאת כיוון שיש בהן להשפיע על חייו של הנכה ועל האופן שבו הוא מתפקד, אף שאינן יוצרות קושי גופני. יתר על כן, עצם קיומה של תקנה 48(2)זIII מכוון בדיוק, לטעמי, לסיטואציה שבה לפלוני נגרמה פגיעה שאיננה מגבשת נזק, אך יש מקום לתיקופה כפגיעה ולוא בקביעת נכות סמלית של אחוז אחד, למקרה של שינוי לרעה חלילה. יש היגיון בגישה זו. .... אך כשלעצמי סבורני כי תכליתן הברורה כאן היא כי נכות ממשית תיקבע מקום שבו יש מקום לפצות על נזק, כשאר החלופות של תקנה 48(2)ז. מקום שיש פגיעה שאין עמה נזק, נקבעת נכות של 1% כבתקנה נשוא ענייננו." (שם בפסקה י' להחלטה). 14. בדברים אלו יש כדי לתמוך בפרשנות של כב' השופטת גנות לסעיף נשוא הערעור שבפניי. המחוקק ראה לקבוע נכות מינימאלית בגין היוותרות צלקת במצב שהיא אינה מכערת ואינה מכאיבה. דרישות אלו מלמדות כי אין לאותה צלקת כל השפעה תפקודית. ייתכן שהכוונה בקביעת אותה נכות הייתה להקנות נכות מינימאלית כל אימת שנכה עבר התערבות כירורגית כלשהי, גם אם זו לא הותירה צלקת מפוארת, משום שעצם אותה התערבות היה בה כדי לפגום את שלמות העור. 15. העובדה שמחוקק המשנה ראה בשעתו לתקן את התקנות ולקבוע את אותה נכות מינימאלית ולשנות מן הקביעה המקורית של נכות בשיעור 0% במצבים אלו, מלמדת על כוונתו כי רף הנכות בגין צלקת מתחיל מ - 1%. בכך יש כדי לחייב את הוועדות הרפואיות לקבוע נכות בגין כל צלקת שהבחינו בה ולו בשיעור 1%. סוף דבר 16. ראיתי לקבל את הערעור מחמת שהטיעון מתיישב עם מילותיו של המבחן הקבוע בסעיף 75 (א) (1) למבחנים. זאת הגם שלמקרא הערעור עולה תחילה תחושת אי נוחות על בזבוז זמנם של בית המשפט והצדדים רק על מנת לזכות ב - 1% נכות. נכות שאין בה, בעניינו של המערער כדי להואיל באופן פרקטי על הטבות שהוא עשוי לקבל בגין נכותו המוכרת ואין בה כדי להוות גורם מפריע בתפקודו. אלא שעקרונית מצאתי טיעונו של ב"כ המערער נכון והוא זכאי שתיקבע לו נכות מינימאלית גם בגין הצלקת. 17. מטעם זה הערעור מתקבל אך לא שנעשה צו להוצאות. ניתוחנכות