הובא לדין בגין עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית תוך כדי נהיגה - לפי תקנה 28 (ב), לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961. 4. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 23/11/11, נהג המערער בכביש 70 ממזרח למערב, בנתיב הימני, כאשר בנתיב השמאלי והמקביל לו נסע שוטר שהבחין בו כשהוא מחזיק בידו הימנית בטלפון נייד כשהיד צמודה לאוזנו ורק ידו השמאלית אוחזת בהגה. 5. בית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים וביום 20/02/13 הרשיעו בעבירה המיוחסת לו, לאחר מכן שמע את הטיעונים לעונש והטיל על המערער קנס של 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. 6. כאמור, הערעור מופנה כנגד הרשעתו בדין של המערער. טענות הצדדים: 7. ב"כ המערער טען כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה וזאת מאחר וגרסתו של השוטר בלתי סבירה בעליל, לטעמו. הגרסה אינה מתיישבת עם נסיבות האירוע, לגישתו. 8. ב"כ המערער הוסיף וטען כי בית משפט קמא טעה משהעדיף את גרסת השוטר, לפיה הוא הבחין במערער אוחז בטלפון נייד ביד ימין בזמן שהוא נוהג ברכב ומצמיד אותה לאוזן. לדעת המערער, אין כל אפשרות הגיונית שמי שנוסע בנתיב השמאלי ועוקף את מי שנוסע בנתיב הימני והגם שהוא נמצא במקביל לו, יוכל לראות מה האחרון מחזיק בידו הימנית כשהיא צמודה לאוזן ימין. ב"כ המערער טען כי לאור מיקומו של השוטר ביחס למערער, לא ייתכן כי השוטר היה יכול לראות את הצד הימני של פני הנהג שמימינו וככל שיוכל לראות זה הצד השמאלי הגלוי לעיניו והקרוב לו. על כן, אין לקבל את גרסת השוטר שהוא הבחין במערער אוחז ביד ימין בטלפון נייד כשידו צמודה לאוזנו. 9. עוד הוסיף בא כוח המערער כי בית משפט קמא שגה משלא נתן משקל ראוי לאמרתו של השוטר כי הוא אינו יודע אם המערער קיבל מסרון או שוחח בטלפון וזאת, לטענתו, חרף העובדה כי המערער לא הואשם בסעיף האחזקה אלא בסעיף השימוש. בא כוח המערער טען כי השוטר לא הבחין בשפתיו של המערער זזות ועל כן, לגישתו, לא ייתכן כי הוא עשה שימוש בטלפון שלא באמצעות הדיבורית. 10. בא כוח המערער הוסיף כי המערער הכחיש את המיוחס לו עוד במעמד רישום הדוח וטען שיש בבעלותו שני מכשירים ולשניהם יש התקן של דיבורית קבוע ברכב. בא כוח המערער טען כי דברים אלו נמסרו לשוטר, אך זה לא רשם אותם כחלק מתגובת המערער. בית משפט קמא שגה, לדעת המערער, משסבר כי השוטר לא החסיר פרטים מהותיים ברישום הדוח והיה עליו להתייחס לכך בהכרעת דינו. 11. בא כוח המערער טען עוד כי במהלך שמיעת הראיות נתבקש בית משפט קמא ליתן שני צווים, האחד, לעניין השיחות הנכנסות והיוצאות והשני, לעניין קבלת דוח עיסוק של השוטר וזאת על מנת לוודא זהות השוטרים האחרים, אם היו כאלה, ביחד עם אותו שוטר שרשם את הדוח. המערער טען כי בניידת ישבו חיילות ולא נערך דוח או מזכר של אותן חיילות, כמתבקש בחוק, חובה על כל שוטר שנכח בעת ביצוע עבירה. בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער שלא בצדק, לשיטתו. 12. בא כוח המשיבה טען כי דין הערעור להידחות והפנה ללשונה של התקנה לפיה אחיזה בטלפון נייד אסורה ומקיימת את יסודות העבירה לפי תקנה 28 (ב') לתקנות. 13. לעניין בקשת המערער לקבל צווים מבית משפט קמא, טען בא כוח המשיבה, כי די בטענת המערער עצמו שלא היו שוטרים בניידת, אלא היו חיילות כדי להוות הסבר ונימוק מדוע אין כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא. לטענתו, החיילות גם על פי גרסת המערער, אינן שוטרות וספק רב אם ניתן להגיע לזהותן לשם זימונן לדיון בבית משפט קמא. 14. בא כוח המשיבה התייחס גם כן להחלטת בית משפט קמא שדחה את בקשת המערער למתן צו לשם קבלת פלט השיחות ולדעתו בכך הוא לא שגה. בית משפט קמא נימק את החלטתו בכך שעל פי הוראת התקנה אין חובה להוכיח כי המערער ניהל שיחות כשהחזיק בטלפון הנייד צמוד לאוזנו. מעבר לנדרש ציינה המשיבה כי המערער לא ציין את מספר הטלפון הנייד שברשותו בעת האירוע. מה גם, שהבקשה לקבל את הצווים באה לאחר סיום פרשת ההגנה. 15. בא כוח המשיבה הפנה להלכה הידועה כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והיא תעשה כן, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן אם כי, עניינו של המערער, לא נמנה עם אותם מקרים, לטעמו. 16. שני הצדדים הגישו פסיקה כשהמערער עותר לקבלת הערעור וזיכויו מהעבירה והמשיבה עותרת לדחיית הערעור והשארת הכרעת הדין על כנה. דיון והכרעה: 17. הערעור שבפני עוסק בתקנה 28 (ב) לתקנות והקובעת כי: חובה להחזיק בהגה או בכידון 28. (א) נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה; אולם רשאי הוא להסיר יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה. (ב) (1) בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב - (א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית; (ב) לא ישלח או יקרא מסרון (s.m.s); (2) בתקנת משנה זו - "דיבורית" - התקן המאפשר שימוש בטלפון בלא אחיזה בו ובלבד שאם ההתקן מצוי בטלפון, הטלפון יונח ברכב באופן יציב המונע את נפילתו; "טלפון" - מכשיר המיועד לתקשורת אשר קיימים בו לחצנים לחיוג. תקנה זו די ברורה ואומרת כי נהג שאוחז בטלפון תוך כדי נהיגת הרכב או עושה בו שימוש שלא באמצעות דיבורית ושלא לשם קיום כללי התנועה., עובר על תקנה זו. כפי שעולה מהעדויות השוטר הבחין במערער אוחז בטלפון ומצמיד אותו לאוזנו, על כן, היה די בכך כדי להביא להרשעתו בדין לפי אותה עבירה. אין כל חשיבות בנסיבות העניין לעובדה אם הוא דבר בטלפון אם לאו. 18. עיינתי בפסק דינה של השופטת טלי חיימוביץ בעפ"ת 46762-03-13 דוד מיסס נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 9.6.13) שביחס אליו אומר כי הוא דן בבקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר, ובימ"ש מחוזי בחן את סוגיית החשש לעיוות דין ללא בירור עובדתי וסבר כי ראוי לברר את העובדות על ידי הערכאה הדיונית. במקרה זה טען הנהג כי הוא העביר את הטלפון מהמושב לכיסו, עובדות אלו אינן קרובות כלל ועיקר לעובדות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא בעניין שבפני. 19. כמו כן, בעפ"ת 9847-04-13 תומר ברין נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 16.5.13, ע"י השופט יוסף בן רענן), שדעתו כפי שהביא אותה בפסק הדין היא: " דעתי היא שעיון בתקנה בכללותה, על כל מרכיביה ויסודותיה, מחייב להגיע למסקנה שהאיסור הוא להשתמש בטלפון, כלומר, לדבר בו, לשלוח ולקרוא מסרונים, לשחק בו, או אף להשתמש בו באפליקציות G.P.S., אך לא לשאתו בלבד.". המדובר בתקנה שתוקנה בשנת 2007 ובהתאם לנוסח שלה היא קובעת: בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב - (א) לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית; כלומר, כשהרכב בתנועה הנהג, "לא יאחז בטלפון קבוע או נייד", רואה אני בזה איסור ראשון ואחריו בא האיסור השני והוא " ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית". מתקין התקנות עשה שימוש בהתחלה במילה "לא" ובהמשך, חזר והשתמש באותה מילה בתוספת "ו" החיבור, במובן זה שתכליתה להוסיף לאיסור הראשון איסור שני ונוסף, קרי, המחוקק אסר תחילה את אחיזת הטלפון תוך כדי נהיגה והוסיף ואסר גם את השימוש בו, כך שדי בביצוע אחת החלופות כדי לבסס הרשעת אותו נהג בעבירה לפי תקנה זו. על כן, לטעמי, לא ניתן לומר כי המחוקק התכוון לאסור את האחיזה לשם שימוש בלבד. להערכתי, האיסור בא למנוע הפניית תשומת הלב מהנהיגה בין בדרך של אחיזת הטלפון וגם לשם שימוש בו. 20. זאת ועוד, תקנה 28 (ב) משלימה את תקנה 28 (א) שמאפשרת הסרת: " ..... יד אחת מן ההגה או הכידון אם עליו לעשות בה דבר להבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה." - על כן כל אחיזה של טלפון נייד תבחן בהתאם לכך, ובענייננו אין לומר כי מי שאוחז בטלפון הנייד ביד אחת ואת ההגה ביד השניה, כשהוא מצמיד את ידו האוחזת בטלפון לאוזנו, שהוא עושה זאת כדי להבטיח את " ... פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה.". 21. אזכיר כי כדבר שבשגרה השוטר רואה את הנהג אוחז בטלפון בידו ובענייננו המערער הצמידו לאוזנו, אך לא העיד על כך שהנהג - המערער דיבר בטלפון, כי הרי הוא לא יכול לשמוע אותו מדבר ולו היה מעיד על כך ששמע אותו, היה ניתן לראות בכך הפרזה והגזמה, דבר שהיה מוביל למסקנה שאין להאמין לו גם לעניין העובדה שהוא אחז בידו את הטלפון. מכל מקום קשה לומר כי יעלה בידי שוטר להעיד על כך שנהג היה משוחח בטלפון תוך כדי נהיגה שלא באמצעות דיבורית, משום שאין ביכולתו, ברוב המקרים, להעיד על כך ששמע אותו מדבר בטלפון. כל אשר הוא יכול לומר כי הבחין בנהג אוחז בטלפון ומצמידו לאוזנו, כפי שקרה במקרה שבפני. 22. לו אכן היה על המשיבה להוכיח כי הנהג שוחח בטלפון, דרך המלך לבדוק זאת רק על ידי קבלת פלט השיחות היוצאות והנכנסות של הטלפונים שנמצאו ברכב בעת ביצוע העבירה. לעניין הקשיים שחובת ההוכחה לניהול שיחות בטלפון תוך כדי נהיגה אפנה לפסק הדין שניתן בעפ"ת 38315-05-12 אבי ניצן נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 6.10.12) ועפ"ת (חי') 34877-11-11 צבי דרור דביר נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 16.7.12), שלגביו הוגשה לבית משפט עליון רע"פ 6487/12 - ראו החלטות מיום 4.9.12, 11.11.12 ו- 20.11.12, שהועברה לדיון בפני הרכב תלתא, אך עד כה בימ"ש עליון טרם אמר דברו. 23. שוב אחדד את הבעייתיות שבישום התקנה לו המשיבה הייתה נדרשת להוכיח שהנהג לא רק אחז בטלפון אלא גם השתמש בו שלא באמצעות דיבורית, כי הרי שללא שיתוף פעולה של הנאשם והסכמתו למסור לשוטרים את הטלפונים הניידים שהיו ברכב לבדיקה והוצאת פלטי שיחות, אין ביכולת המשיבה להוכיח שהנהג השתמש בטלפון. החרמת הטלפונים שברכב או תפיסתם, ולו בהסכמה, והעברתם לתחנת המשטרה לשם קבלת פלט השיחות עלול להביא לפגיעה קשה בציבור. תהליך זה לא פשוט ומכביד מאוד גם על המשטרה, זאת מעבר לפגיעה בזכויות מהותיות כגון הזכות לפרטיות, הזכות כנגד הפללה עצמית, השמירה על זכות השתיקה וכו'. זאת מעבר להוצאות הכבדות הכרוכות בכך, הוצאות שיוטלו בסופו של יום על הציבור, כך שעלות האכיפה של עבירה זו תהיה גבוה מהקנס שבצידה דבר שיביא את המחוקק או מחוקק המשנה לבחון מחדש כדאיות האכיפה ולשם כך יעשה להתאמת גובה הקנס בהתאם לאותן עלויות ובדרך זו הציבור יוצא נפסד. 24. כבר נפסק בעבר, עובר לתיקון התקנה בשנת 2007, כי תכלית תקנה זו הינה תכלית בטיחותית- ראו לעניין זה רע"פ 7593/07 פלוני נגד התובע הצבאי (ניתנה ביום 17.4.08) ורע"פ 6359/06 בשותי נגד מ"י (ניתנה ביום 3.5.07). לטעמי, מטרתו של מתקין התקנות בתיקון האחרון שנעשה בתקנה זו, הינה הקביעה כי חובה להחזיק את ההגה בשתי ידיים מטעמי בטיחות, גם כאשר נהג משתמש בטלפון המותקן ברכב או מונח בתוך הרכב במתקן קבוע. 25. על כן ולאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בראיות שהוגשו, בעדויות שהובאו בפניו ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. 26. כאמור, בית משפט קמא שמע את העדים והתרשם מהם ובהתאם להתרשמותו, קבע את הממצאים העובדתיים. לא נראה לי קיימת עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו. 27. עוד יש לומר כי טענות המערער קיבלו התייחסות במסגרת הכרעת הדין. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו כי השוטר רס"פ מיכאל קסלר ערך את דו"ח העבירה ואף בחקירתו הנגדית ציין כי הוא ראה את המערער אוחז במכשיר הטלפון הנייד בידו ומצמידו לאוזו, הגם שאינו יודע אם המערער דיבר או קיבל מסרון. השוטר ציין כי הוא היה במקביל למערער כאשר הבחין בו אוחז בידו בטלפון הנייד. אינני יכול לקבל את טענת המערער שהשוטר לא היה יכול לראות אותו אוחז בטלפון בידו הימנית ומצמיד אותה לאוזנו הימנית, כשהוא נמצא משמאלו ובמקביל לו, תוך עקיפתו משמאל. לדעתי, אפשרי ואפשרי להבחין בו מבצע את העבירה. 28. בית משפט קמא לאחר שהביא גם את גרסת המערער קבע בסעיף 5 להכרעת דינו כי הוא שמע את פרשת התביעה וההגנה וכי: " .... (ו) נחה דעתי כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום". עוד קבע כי הוא אינו מקבל את טענות המערער ביחס להחסרת פרטים מהותיים ברישום הדוח. המערער חתם על הדו"ח וטענתו שחתימתו על הדו"ח לא מתייחסת לדבריו שמסר, היא טענה חסרת שחר ואין לקבלה. המערער יכול היה לסרב לחתום ולטעון באוזני השוטר כי סירובו לחתום נובע מכך שהשוטר לא רשם את כל אשר אמר. הוא אף יכול היה לעשות זאת בעצמו כשהשוטר נותן לו לחתום ואז לכתוב את העולה על דעתו וכל מה שיש לו לומר ורק אז יחתום. 29. זאת ועוד, בסעיף 6 להכרעת הדין קבע בית משפט קמא כי הוא שמע: "... את עדותו של השוטר בקשב רב, והתרשמתי כי עדותו מהימנה, עקבית וסדורה. מעדותו זו של השוטר אנו למדים כי הוא ראה את הנאשם אוחז במכשיר טלפון נייד ומצמיד אותו לאוזנו". 30. עיון בהכרעת הדין מראה כי בית משפט קמא התייחס לכל הטענות שהעלה המערער ונימק את החלטותיו וכי בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות אלה, הן ביחס לצווים שנתבקשו והן ביחס למהות דו"ח העבירה שהוגש, קרי שלא היה מדובר בדוח מקורי. ראשית כל, אין בצווים אלו כדי לסייע למערער משבימ"ש קמא קבע כי הוא מאמין לשוטר שראה את המערער אוחז בידו בטלפון כשהיא צמודה לאוזנו ושנית, ניתן היה להסתפק בעותק צילומי של הדו"ח, כי הרי למערער נמסר דו"ח מקורי. 31. בית משפט קמא גם התייחס בהכרעת דינו לפרטי תגובתו הראשונית של המערער (ראה סעיף 12 להכרעת הדין), כאשר בבית משפט קמא הוא טען כי חתימתו על הדוח התייחסה למה שנרשם בדוח ולא ביחס למה שנאמר על ידו, טענה שלא נתקבלה על דעת בית משפט קמא ובצדק, לטעמי. בימ"ש קמא אף הוסיף וקבע כי גם טענה זו: "... הוסיפה להתרשמותי כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום". 32. מכל מה שהבאתי לעיל עולה באופן ברור כי בית משפט קמא הכריע במחלוקת ובגרסאות של עדי המאשימה והמערער, על פי התרשמותו ותוך שהוא מעדיף את גרסת השוטר על פני גרסת המערער. האחרון, לא הראה כי קיימים נימוקים המצדיקים התערבות בקביעות עובדתיות. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות, תעשה במקרים חריגים בלבד ובין היתר, כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית. ראו לעניין זה: ע"פ 10586/05 ערן נגד מ"י (ניתן ביום 5.1.09), ע"פ 4286/08 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.09), רע"פ 1978/09 בני גלבוע נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.3.09), רע"פ 735/11 שי מזור נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 26.1.11) ורע"פ 6867/11 בהיל ג'בארין נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 27.9.11). עניינו של המערער לא נימנה עם המקרים המצדיקים התערבות. 33. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגהטלפון